לעשות ההפך ממה שלבני מציעה

קראתי שלבני יוזמת הגשת תוכנית פעולה לראש הממשלה, שעקרה לאמץ לחיקנו מחדש את אבו-מאזן, ל"המליך" אותו על עזה, להעניק לו (שוב) בלעדיות על איו"ש ללא תמורה, ולהניח לה לחזור למעמד מנהל המו"מ הנצחי והאולטימטיבי בין ישראל לפלשתינים. כמסווה לעובדה שמדובר בעצם בחזרה למה שהיה וכשל לא מכבר ברעש וצילצולים, היא מוסיפה כתפאורה את הרעיון הלא מפתיע שהגה השמאל הישראלי ותיגבר בתקשורת בימי מבצע "צוק איתן" - שת"פ עם "גוש המדינות הסוניות המתונות"; מדינות שכביכול יהוו מנוף להבאת אבו-מאזן לשוקת השלום. לדעתי זהו קשקוש מקושקש, סליחה על הביטוי.

מניסיון העבר שנמשך כבר למעלה מעשור למדנו שכל מה שלבני נוגעת בו אינו מגיע לחוף מבטחים. זה התחיל עוד לפני מלחמת לבנון השנייה, בימי "הזוהר" של תוכנית ההינתקות, בחסות שרון ירום הודו. זה המשיך בתאום המופלא עם קונדוליזה רייס בעיצוב החלטה 1701 של מועצת הביטחון שכל כולה לא היה שווה את הנייר שעליו נכתבה. כדרכם של כישלונרים ושרלטנים, כל מהלך כושל שלהם מחייב "הסבר" מלומד שצריך להראות על פניו כהישג. בעניין מלחמת לבנון השנייה ההסבר המקובל הוא השקט השורר בגבול הצפון כבר קרוב לשמונה שנים, "בזכות" מבצע הרס רובע הדאחיה; שקר וכזב.

השקט שורר משום שזו ההוראה החד-משמעית שקיבל נסראללה מאירן, לאחר שהתברר לאחרונה שבפזיזותו הרבה להלחם בישראל, כמעט שיבש את תוכניתה האסטרטגית להקים רצף צבאי יבשתי בין אירן לים התיכון דרך עירק, סוריה, ולבנון, שיהווה בסיס להשלטת השפעתה באזור זה ושוט אסטרטגי מאיים על ישראל, היה ותחזור ברצינות לרעיון תקיפת מתקני הגרעין האירנים. לימים הוכח שלמערך משופר זה היה תפקיד קריטי בהגנה על משטרו ושרידותו של אסד.

מעורבותה של לבני בגיבוש החלטה 1701, שהייתה ונותרה ללא שיניים של ממש, מתוך ריצת אמוק אחר הצורך האובססיבי שלה לדבר עם אבו-מאזן ולספק את הסחורה שהבטיחה לאירופה וארה"ב, גם הביאה לחיזבאללה את התנאים האופטימליים להתעצמות. החלטת מועה"ב שימשה לממשלת ישראל (אולמרט-לבני) עלה תאנה שלא לעשות דבר נגד התעצמות החיזבאללה שהחלה למחרת הפסקת האש. כוחות או"ם שמום לא מנעו דה-פקטו מאירן וחיזבאללה לעשות מה שהם רוצים, וסיפקו כסות נוחה לבריחה מסוגיות הגבול הצפוני ההולך ומסלים ביכולותיו האסטרטגיות לרבות מנהרות, לעבר חדרי מו"מ הסרק עם אבו-מאזן. כיום אנו נמצאים בגבול הצפון מול איום חמור פי כמה וכמה מזה שעמדנו בפניו לפני שלבני הינדסה לנו את הסדר הפסקת האש בשיתוף עם "המערכת הבינלאומית".

הדברים הנכללים בתוכניתה של לבני הם לא יותר מאוסף של סיסמאות סרק שאינם תוכנית ואינם בסיס לעשייה ממשית, כרגיל. אפשר וצריך לקוות שראש הממשלה יעשה בהם את הדבר האחד והיחיד שלו הם ראויים - גניזה. את קביעת אופיו של תהליך הגניזה, אני משאיר ליוזמת ראש הממשלה ועוזריו.

ליבת הצעתה של לבני - ואיך לא? - היא לאמץ לחיקנו השרוט והמוכה על-ידי אבו-מאזן את האיש, ולהפכו (שוב) לליבת הכשל הבא, הפעם לא רק באיו"ש אלא גם בעזה. האיש שאיבד את עזה, שכשל במו"מ מולנו כבר ארבע או חמש פעמים מפני שאינו רוצה הסדר שאינו כניעה מוחלטת של ישראל, שחושב שהוא יכול להתקדם לעבר מדינה פלשתינית על אפה ועל חמתה של ישראל מבלי לשלם על כך דבר, הוא שתפה האסטרטגי של לבני. לזכותה של לבני אפשר לומר בוודאות דבר אחד: היא אינה שוכחת דבר מחולשותיה ואינה לומדת דבר משגיאותיה.

המתווה הנכון

המתווה הנכון לישראל אינו מה שנוח לאבו-מאזן, יחזק אותו או "יציל" אותו, אלא מה שטוב לישראל. דומני שמה שאנו למדים מהמבצע האחרון באופן בנאלי אבל יסודי מאוד, הוא שלא חשוב מה תעשה ישראל כדי לרצות את העולם הנאור, היא אינה יכולה כיום לרצותו משום שהוא בדומה לציפי לבני נעול על קונצפציה שגויה. כל עוד מתקיימת קונצפציה זו, נדרשת השקעת האנרגיה המינימלית לשימור המצב הקיים ולצד השקעה זו צריכה ישראל לפעול לפי האינטרסים שלה; במקום שאפשר לשתף פעולה עם אחרים: אדרבה; במקום שלא - לא.

במציאות שנוצרה בעזה כיום, חייבת ישראל להפריד את הטיפול בעזה מהטיפול באיו"ש, ולטפל בעזה ללא קשר לאיו"ש ובלי הפרעות מצד אבו-מאזן.

בה בעת צריכה ישראל לטפל באיו"ש ללא הפרעות מעזה, ומבלי להשלות את עצמנו שאבו-מאזן יכול לעשות היום מה שלא יכול או לא רצה לעשות אתמול. פרוש הדבר: לחדש את השיחות המדיניות עם אבו-מאזן כשיחות ישירות ללא תנאים מוקדמים, ללא מתווכים וללא מגבלת זמן, כאשר ישראל מציבה שיחות אלה על שלוש רגליים ברורות:

• לא תהיה השתתפות של ממשלת "האחדות הפלשתינית בשיחות, כל עוד חמאס אינו מקבל את תנאי הקוורטט;

• יפתחו במקביל לשיחות עם אבו-מאזן שיחות עם נציגות הליגה הערבית לגבי הסדר אזורי בין ישראל למדינות הליגה ("המתונות"), שיסוכם בכפוף להשגת הסכם עם אבו-מאזן.

• כשלון השיחות עם אבו-מאזן בהשראתו, למשל ע"י נקיטת צעדים חד-צדדיים על ידו בנוסח הפניה לאו"ם לבית הדין הבינלאומי או צעדים אחרים העומדים בניגוד להסכמי אוסלו, יביאו לסיום השיחות הדו-צדדיות, לביטול הסכמת ישראל לפתרון שתי המדינות ולצעדים חד-צדדיים מצד ישראל באיו"ש.

ההנחה ששיתוף פעולה עם המדינות הסוניות ה"מתונות" משנה משהו מהותי במציאות הישראלית, היא כרגע חלק מהזיות השלום של לבני. הנחה זו יש להעמיד למבחן באופן בלתי תלוי באבו-מאזן - ישירות מול המדינות שבהן מדובר, ועל בסיס האינטרסים המשותפים האמיתיים, שאבו-מאזן הוא השולי ביותר ביניהם. הגישה הנ"ל מציעה את הדרך דרך למבחן מעשי כזה (סעיף ב').

אין טעם לנופף במדינות המתונות בקונטקסט של הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני, אם בסכסוך זה הן נותרו בעמדותיהן המסורתיות והבלתי-מתפשרות ("עסקת החבילה הסעודית").

ניהול מגעים ישירים עם המדינות האמורות להיות מתונות, יחשוף בצורה ברורה אם נוצר שינוי בעמדותיהם, או באילו תנאים ניתן לצור שינוי כזה, וישראל תוכל לנווט בהתאם גם את מהלכיה מול אבו-מאזן. לתיווך יש יתרונות אבל יש גם לא מעט חסרונות אינהרנטיים בגלל ניגודי אינטרסים אפשריים בין המתווך לצדדים. אם עוסקים במו"מ לשלום בעל השלכות אסטרטגיות קריטיות, צריך להיות מסוגלים לנהל אותו פנים אל פנים ללא "גננת". במקום שנחשוב שיש לנו צורך בעזרה של גורמים נוספים, ננסה לגייס אותה אד-הוק. כשיתברר שיש שינוי בעמדות המדינות ה"מתונות", ניתן יהיה למנפם גם במערכת ההדברויות עם אבו-מאזן. במצב הקיים נראה שאבו-מאזן מנצל את הליגה כמנוף נגד ישראל, והליגה מסתתרת מאחורי אבו-מאזן וקורצת לישראל כאילו באמת שינתה את עורה.חייבים לבדל את שני הגורמים בכדי להגיע לתובנות אמיתיות יותר של מה שהוא אמת ומה שהוא דימוי הזוי, או הטעיה מכוונת. בשיחות אלה יהיו שני מבחנים לכוונות האמת של המדינות המתונות:

• הכרה בעובדה שהקמת ירדן על 77% משטח המנדט הבריטי, השמיטה את הבסיס מהאפשרות להקים עוד מדינה ערבית נורמלית בתחומי השטח שנותר;

• הכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי. על-רקע דבריו האחרונים של אובמה, יש לכך חשיבות מיוחדת.

אם יתברר שאין בסיס להידברויות כאלה והדימויים הם דמיוניים, עדיין לא נגרם שום נזק ממשי מהעמדת הדברים למבחן בלתי-אמצעי. ההפרדה בין עזה לאיו"ש אינה בלתי הפיכה, אבל היא מקטינה סיכונים מידיים ומגדילה גמישויות. אם אין התקדמות בעזה עדיין ניתן וצריך להתקדם באיו"ש, ואם אין התקדמות באיו"ש עדיין ניתן וצריך להתקדם בעזה לקראת שיקום אזרחי. אם לא ניתן להגיע להסכם עם אבו-מאזן באיו"ש, אין שום סיבה להעניק לו פרסים בעזה, ואם יהיה הסכם באיו"ש ניתן יהיה לשקול אם וכיצד ניתן למנף אותו גם לטובת עזה.

פתרון בעזה מחייב לוח זמנים שונה ומהיר יותר מלוח הזמנים באיו"ש. הוא יכול לכלול את החמאס אם יוותר על יכולותיו הצבאיות ויסכים לפירוז עם פיקוח אפקטיבי. פיקוח כזה מחייב מעורבות ישראלית. אם לא יוותר על יכולותיו הצבאיות, יהיה צורך להשמיד יכולות אלה וליצור משטר פיקוח שלא יאפשר להן להתחדש. ברירות אלה חייבות לעמוד לפני החמאס באופן חד וברור ולכך יש תמיכה ברורה של המדינות המתונות, אם לא כולן, אזי לפחות מצרים. שלטון אזרחי מקומי בעזה צריך להיות מושתת בסופו של דבר על הסדר שבו מעורבות ממשית של תושבי הרצועה שאינם תומכי חמאס. הרכב הכוחות לאחר תקופת מעבר צריך להקבע בבחירות דמוקרטיות בפיקוח בינלאומי - ערבי, אחר או משותף.

ישראל לא תוכל להשפיע על המתרחש באזור אם לא תהיה מעורבת. היא לא תוכל להיות מעורבת, אם תתנהל לפי שביעות הרצון של האו"ם או של העולם. היא תטיב להתנהל אם תשיג תמיכה מערבית לתוכנית פעולה מן הסוג המתואר לעיל או דומה לה. האגוז הקשה ביותר לפיצוח היא "תאוריית לבני" שמכילה את כל האלמנטים המבטיחים כשלון מובהק. תהליך שיקום בעזה מחייב הרתמות הגורמים העוסקים בו לשיקום ולא לפוליטיקה שסביבו. זאת ניתן להשיג עם חמאס מוחלש מאוד וללא אבו-מאזן ב-LOOP.

לסיכום

החלום הרטוב של השמאל הישראלי ושל לבני כחלק אינטגרלי ממנו, שעיקרו שילוב אבו-מאזן בהסדרי-עזה כמנוף להתנעה מחודשת של תהליך הדברות על הסדר שלום עם הרשות, הוא משגה אסטרטגי. דרושה גישה הפוכה: הפרדת תהליך ההסדרה והשיקום של הרצועה מתהליך ההסדרה והשלום עם אבו-מאזן והמדינות "המתונות", בין היתר משום שקבועי הזמן של תהליכים אלה שונים בתכלית.

לא יהיה שיקום של עזה אם לא תנוטרל הזרוע הצבאית של החמאס. ככל הנראה לא ניתן לנטרלה מתוך "הבנות" וחייבים להשיג זאת בדרך צבאית. כיום רק ישראל יכולה לעשות זאת.

את הסיכוי שהמדינות "המתונות" הן מנוף לשלום צריך לבחון בהדרגה ובאופן בלתי תלוי מיחסי ישראל עם הרשות הפלשתינית. אם ישראל רוצה להשפיע, עליה להיות מעורבת, ועליה לחתור להשתחררות מאפוטרופסות של מתווכים. מותר להשתמש במתווכים אבל אין להפכם למנגנון תחליפי קבוע לשיחות ישירות, לגבי הסדרים שבליבת הביטחון הלאומי או האינטרסים הקיומיים של ישראל.

אם לא יושג הסכם שלום עם הרשות בסבב שיחות נוסף, אותו צריכה ישראל להציע בהקדם ובתנאים של שיחות ישירות וללא כל תנאים מוקדמים, או במקרה של כשלון מו"מ כזה או התחמקות ממנו ע"י אבו-מאזן, מתחייב שישראל תסתלק מרעיון שתי המדינות ותחזור לפתרון האוטונומיה או הפדרציה הירדנית-פלשתינית. אני אישית מאמין שמכל הסיבות הנכונות והטובות רעיון הפדרציה הוא הפתרון הראלי והיציב היחיד האפשרי, משום שלא ניתן לקיים יותר משתי מדינות לאום נורמליות בתחום הטריטוריאלי של ארץ ישראל המנדטורית לשעבר. (שטח המנדט הבריטי מ-1.7.1920)¹.