אחד מהם את ישראל לגרמניה בימיה האפלים.
שלושה מהם מדברים בימים אלה:
יעקב פרי יושב בממשלה, ומשתתף כמשקיף בחלק מישיבות הקבינט.
יובל דיסקין נושף בעורפו של הצבא וקורא לו "לא לסיים את 'צוק איתן' ללא הכרעה צבאית ברורה" ו
אבי דיכטר אומר "את הגידול החמאסי הממאיר חייבים להוציא בניתוח: בין שעל-ידי כירורג מדיני מצרי ובין שעל-ידי מנתח ישראלי צבאי".
אברהם שלום נפטר,
כרמי גילון ו
עמי איילון, סוכרים פיהם, ומכאן ניתן להסיק שלפחות מחצית שומרי הסף, כבר אינם אותם יפי נפש כפי שהציגו עצמם בסרט.
ומדוע היו כאלה יפי נפש? מה, הם לא הכירו את החמאס? הם לא הכירו את האמנה הרצחנית של החמאס? או שמא סתם חיפשו לעצמם במה בין לאומית על-מנת לבטא דעות חסרות כל אחריות, אשר ברור היה שתוך זמן לא ארוך תתבררנה כחלולות ומאד מאוד מסוכנות.
ואיזה נזק ענק הם גרמו? ניתן להניח שהסרט הזה נצפה על-ידי מיליונים רבים בעולם, והוא מאוד לא עוזר לנו, וזאת בלשון המעטה, במלחמת ההסברה שלנו על צדקת דרכנו.
והיכן ההתנצלויות? איפה ההודאה בטעות? איך יכולים אנשי ציבור עם רקע ביטחוני כזה רחב לומר בתקופה כה קצרה דברים והיפוכם? כיצד יכלו להתעלם בסרט מ 2012 מהסרטן החמאסי הצומח לאחר שהסתיים ה"כיבוש", ודווקא עם החזרת הכיבוש ליו"ש יצרנו את התנאים לשיקום ולשקט יחסי?.
בקיצור, שלושת שומרי הסף לעיל אינם שומרי הסף, אלה אנשים שמסיבות המובנות רק להם החליטו לשבור שמירה, ואף כשנתפסו על חם, אינם טורחים להודות בטעותם.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
