תורת המלחמה של צה"ל
במסגרת זרוע היבשה של צה"ל, הבנויה מחטיבות, מחלקות ומדורים, פועלת מחלקת תורות לחימה ותפיסות, שהייתה לי זכות לפעול במחיצתה כמתנדב למילואים עד לפני מספר שנים, בתחום התמחותי במודלים לשיפור מתמיד של מערכות מורכבות, בהכוונה ייעודית לתהליכי הכשרת הכוח הצבאי. מהיכרותי עם הנפשות הפועלות, רובם קצינים בעלי יכולת אינטלקטואלית, ומוטיבציה לשפר את רמת הלחימה בצה"ל, ביקורתי תהיה על מידת השמרנות בה פועלת המערכת הזו, תוך דבקות בקיים מבלי לנסות ולמצוא פתרונות שהם "מחוץ לקופסה הצה"לית המרובעת".
לפני יותר מחמישה עשורים יצאו לאור שני כרכי תורת הקרב של צה"ל, שנכתבו והופצו בשנים 1963 - 1964. באתר זרוע היבשה מופיע מאמר מעניין של רס"ן דותן דרוק, ראש מדור יבשה במחלקת תורות לחימה ותפיסות, בו נכתב ברישא שלו, כדיעה אישית: "גם בעידן הדיגיטלי אין צורך להמציא תורות לחימה חדשות. כרכי 'תורת הקרב' המצהיבים משנות ה-60 כתובים אומנם בשפה של פעם, אך יסודות הפעלת הכוח לא השתנו".
עוד מציין דותן, שאין צורך להמציא מחדש את הגלגל, משום שעקרונותיה של תורת הלחימה ההיסטורית של צה"ל, למרות שנכתבה בשפה במונחים ובטכנולוגיה של שנות השישים של המאה הקודמת - שרירה וקיימת גם היום, ועל כן, ממשיך ומציין רמ"ד יבשה, כי הוצאו בצה"ל ספרים משלימים לתורה שבכתב, בהם לימים, כחלק מלקחי אירועי "גאות ושפל", פורסם בשנת 2005 ספר תו"ל בזרוע היבשה, העוסק רק באופן לחימה זה: "העימות המוגבל - לוחמה כנגד כוחות בלתי סדורים". כמו-כן, הורחב כרך א של ספר תורת הלחימה הצה"לי, בנושא ריכוז הכוח והתמרון היבשתי, והוצא כעקד (ספר תו"ל) בשם "אבני היסוד של העשייה הצבאית". וחיבור נוסף בשם: "מבצעי כוחות היבשה".
חולשות יסוד של תורת הלחימה
על אף שהמילה הגנה היא חלק מרכזי בשמו של צה"ל, צבא זה הקדיש ומקדיש את עיקר מאמציו האינטלקטואליים בתכנון תורת הלחימה שלו, ולא בכדי, לקרב ההתקפה. אמנם, בספר היסוד התורתי, מוגדרים שמונת פרקי היסוד של צורות הקרב השונות, שהמרכזיות בהן, תורת ההתקפה וההגנה, ועימן צורות הקרב: התקדמות, רדיפה, השהיה, נסיגה, מארב, ופשיטה, שאותן ניתן ליחס כנילוות לקרב ההגנה או ההתקפה, ואפילו לשתיהן.
כל פרק תורתי מתאר את אופן הפעלת החילות המרכיבים את צוות הקרב המשולב; משימות, ציוותי כוחות וטכניקת ההפעלה של כוח חד-חילי ושילובו בצוות הקרב המשולב. ובנוסף, מובאים עקרונות להפעלת מערך הסיוע הלחימתי והמנהלתי בלחימה, לוגיסטיקה, רפואה, אך הוא איננו כולל את ההרחבות הנדרשות לקרב האוגדתי והקרב המערכתי של הפעלת גייס (קורפוס) בהתאמה להרחבות הנדרשות בימינו אלה, כגון השילוב עם פיקוד העומק. לצורך כך נכתבו ספרי תורה והדרכה משלימים במשך השנים, והפעלת הגייס החלה במלחמת לבנון הראושנה כחלק מלקחי מלחמת יוה"כ, שבה אוגדה כעוצבת היסוד של הצבא, כבר לא התאימה לקרב מערכתי גדול, בו נדרשה הפעלה מתואמת של מספר אוגדות, כמו בהתקפת הנגד (הכושלת) של ה- 8 באוקטובר 1973.
עם זאת, מלקחי כלל מערכות ישראל, מתגלית חולשה אינהרנטית ביישום של קרב ההגנה כחלק חשוב של תורת הקרב הכללית של צה"ל. במשך שנים רבות הזניח צה"ל את קרב ההגנה, ביחס למשאבים שהוקצו לקרב של ההתקפה, כפי שהתחייב מהדוקטרינה שהוכתבה לאחר הקמת המדינה על-ידי בן-גוריון, ופותחה על-ידי האלופים יגאל אלון ויגאל ידין, כצורך המתחייב מצרותם של גבולות קווי שביתת הנשק 1949, המוכרים לנו כיום "כקו הירוק".
צורות הקרב ההגנתיות של צה"ל (הגנה, נסיגה והשהיה)
בגיליון מערכות 440 מציין רס"ן אלי מיכלסון ממחלקת תו"ל, במאמר: "צה"ל הכין שיעורי בית", כי תורת הקרב של הצבא קובעת: "שהגנה היא צורת קרב שמאפשרת לכוח קטן להתמודד בהצלחה עם כוח עדיף, אולם אינה מסוגלת להביא לניצחון במערכה". ההגנה מוגדרת שלב זמני, לפני התקפה, התקדמות או רדיפה או אחריהן, כשבחלק הזה מוגדרים כללי היסוד לתכנון ההגנה ולניהול קרב ההגנה. הכללים האלה מתווים את אופן הפעולה בכל שיטת הגנה.
דומה כי בצה"ל של ימינו לא נבחנה הפאראדיגמה הקובעת: "כי הגנה איננה מסוגלת להביא לניצחון במערכה", שכן קרב ההגנה העל חטיבתי (חטיבה 7 וחטיבה 188 במסגרת אוגדה 36) בעמק הבכא, לא רק שבר את גבו של הצבא הסורי הפולש ברמת הגולן, אלא אפשר, יומיים אחר כך, לפתוח בהתקפת נגד מול הצבא הסורי, אף כי מאוחר מדי להכרעה כוללת, ולאיום על מרחב דמשק, בשל השתהות כוחות צה"ל לפתוח בקרב רדיפה אחרי הכוח הסורי המובס, דבר שאפשר לעירקים ולירדנים להזרים כוחות שיריון גדולים לבלימת צה"ל במובלעת הסורית.
הספר "תורת הקרב" מבחין בין הגנה קבועה להגנה ניידת, ובין הגנה סדורה להגנה חפוזה, וקובע ששיטת ההגנה שתינקט בקרב תהיה בהתאם למצבים השונים. רעיון ההגנה הקבועה מתבסס בעיקר על הפעלת כוחות במערכי הגנה מבוצרים ונייחים המשולבים במערכת מכשולים, כשרק חלק קטן יחסית מהכוח (בעיקר שריון) נשמר בעתודה, ואינו מרותק לקרקע.
בהגנה הקבועה מודגשת חשיבותם של כוחות החי"ר עד כדי כך, שנקבע כי רק במקרים חריגים ימלאו כוחות שריון משימות בהגנה קבועה באופן עצמאי, דבר אשר לא יושם הלכה למעשה בתוכנית ההגנה הבעייתית של שובך-יונים במלחמת יום הכיפורים, שם הטנקים הוצמדו כעמדות תותח לחלק גדול ממוצבי צה"ל, וקו ברלב הצר הפך למעשה לקו הגנה, שטח בלימה ושטח הריגה של כוחות האויב, דבר שכמובן היה אבסורד גמור מבחינה צבאית.
כמו-כן נקבע דוקטרינרית, בראשית שנותיו של צה"ל: "שזוהי שיטת ההגנה העיקרית שתינקט בגבולות מדינת ישראל בשל ההכרח שלא לוותר על שטח ואפילו באופן זמני".
בקו ברלב יושמה בשנות השבעים ההגנה הניידת, שהייתה מבוססת על השארת מרבית הכוח הנייד בעתודה (קו התעוזים), ורק חלק קטן ממנו מוצב במערכי הגנה קבועים (קו המוצבים). בין שני הקווים הללו נפרס שטח הלחימה ושטח ההריגה של כוחות האויב, אלא שהעדיפות של הכוח המצרי הפולש ואי ריכוז הכוח הישראלי הבולם גרמו לתפיסת שטחי הלחימה הללו ועיקר הקרבות התחוללו בשטחים השולטים שמעבר לקו התעוזים.
על-פי "תורת הקרב" הוותיקה, בהתייחס להפעלת השריון ברמת-הגולן במלחמת ששת הימים, נמצאה התאמה לא מבוטלת בין האופן שבו נותחו מערכי הלחימה של האויב ב"תורת הקרב" לאלה שבהם נתקלו כוחות צה"ל בשטח הגולן. צה"ל הגדיר אז תפיסה זו, כמתאימה בעיקר לכוחות משוריינים הפועלים מחוץ לגבולות המדינה, במרחבי תמרון גדולים, שבהם ניתן לוותר על שטח (עומק) באופן זמני.
מכל מקום בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, כשלה כליל תורת ההגנה של צה"ל בסיני, משום שאסור היה לראות בקו ברלב "שטח חיוני של מדינת ישראל" וחובה הייתה לפעול בריכוז הכוח ובתמרון יבשתי המחייב אובדן שטח כדי להשמיד את מערכי האויב. העקרון הבסיסי של וויתור על שטח לשמירה על הכוח לא בא לידי ביטוי תוכנית 'שובך יונים', שכן מי שמגן על כל מקום, סופו שאיננו מגן על שום מקום. פיקוד דרום סרב לפנות את מוצבי קו ברלב, בניסיון נואל לבלום את המצרים בקו המוצבים, כאילו קו התעלה הוא שטח חיוני של מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק. צה"ל, בקרב הבלימה של אוגדה 252 בפיקוד מנדלר, פעל בניגוד לתורת הלחימה שלו, כאשר במקום ריכוז הכוח בנקודות החולשה של האויב, הוא פיזר את כוח השריון האוגדתי שלו בניסיון חבירה למוצבים, שם הושמד רובו על-ידי מערכי הנ"ט המצריים בשטחי הלחימה, שהיו אמורים להיות שטחי ההריגה של הכוח הפולש, והפכו להיות ההפך מהתכנון עבור כוחות צה"ל, במיוחד בקורותיו של גדוד 9 של חטיבה 14 בצפון סיני.
כך, לא נוצר ריכוז כוח אוגדתי שיהיה מסוגל לפעול להתקפת נגד סדורה, ולו רק כדי למנוע מהמצרים תפיסה של שטחי מפתח, עד להגעת יחידות המילואים האוגדתיות.
אשר לשיטת ההגנה הקבועה - בספר מוקצה לה מקום הגדול פי ארבעה מאשר למקום שמוקצה להגנה הניידת. הדבר נבע כנראה מההבנה, שההגנה הקבועה היא השיטה שנדרשה באותה העת לצה"ל בנסיבות שבהן הוא פעל בהיעדר עומק מבצעי.
לאחר ההקדמה הזו בנושא תורת ההגנה, אתייחס להלן לליקויים של תורת ההגנה, כפי שבאו לדעת מחבר המאמר, לידי ביטוי במבצע צוק איתן.
לקחי ההגנה הטקטית במבצע צוק-איתן
כבר במבצע עמוד-ענן נחשפו ליקויים, בפריסת הכוח הסדיר, ושל 78 אלף חיילי המילואים שגיוסם למבצע בהוראת הדרג המדיני. 7 ישראלים נהרגו, 2 חיילים וחמישה אזרחים בעיקר מאש רקטות, אך גם מאש מרגמות שהונחתה על הכוחות הרבים שהצטופפו במרחב הצר של גבולות רצועת עזה. במהלך התקופה שחלפה בין מבצע זה למלחמה הנוכחית, הפיק החמאס לקחים, והתאפק שלא להפעיל אז את המנהרות שלו נגד יישובי עוטף עזה וכוחות צה"ל, כולל הפתעות שהתגלו רק בצוק איתן: הפעלת קומנדו ימי לפשיטה על יישובי חוף זיקים, אשקלון ואשדוד, דוגמתה חווינו באמצע שנות השבעים בפיגועים הנוראים של כביש החוף ומלון סבוי. הפתעות נוספות שנכונו לנו היו טיסנים נושאי חומרי נפץ, וגלשני רחיפה, דוגמתם הכרנו מפיגוע ליל הגלשנים ליד קריית שמונה בסוף שנת 1987.
במבצע צוק-איתן עם תחילת הפעולה היבשתית, הפעיל חמאס את יכולותיו הסמויות בגלל מצוקתו ובדידותו הפוליטית, בניסיון שנכשל לתקוף דרך הים את הישוב זיקים באמצעות אנשי קומנדו ימי, אך גם נכשל בפיצוץ מוצב כרם שלום באמצעות מנהרת תופת, ונכשל בתקיפת יישובי העוטף. לאחר גילוי מאפייני התקיפה התת-קרקעית, וחשיפתם לתודעה הציבורית בישראל, חל זעזוע קשה בדעת הקהל, ובעקבותיו נטישה המונית של ישובי רצועת עזה.
ההיקף העצום של כוחות המילואים למבצע שהפך למלחמה, חשף שתי בעיות חמורות בתפקוד הכוח הצבאי, ובכמות האבדות שנבעה מהן: האחת, יישום של תורת ההגנה הניידת של כוחות הפועלים, הן ככוח מתמרן בשטחי הרצועה, והשנייה הפעלתו ככוח נייח, הנאלץ מסיבות מדיניות וטקטיות, לשהות במערכי הגנה נייחת בקו המגע מול מחבלי החמאס המגיחים משטח בנוי וממנהרות תקיפה בשטח ישראל.
כאן יש לציין שהאסטרטגיה המוגבלת של המבצע לטיפול באיום המנהרות, בלא להפעיל את הכוחות בתמרון להכרעה של החמאס במרחב הרצועה, הייתה גורם מרכזי, אף כי לא בלעדי בגורמים לאבדות של הכוחות המתמרנים בערי הרצועה. חלק ניכר מאבדות צה"ל במבצע התרחש כתוצאה מיוזמת החמאס להעביר את המלחמה לשטח מדינת ישראל. החמאס הפעיל באורח מסיבי, ביחס למבצעים הקודמים, מרגמות 120 ו-81 מ"מ, הן על היישובים והן על הכוחות הפרוסים במרחב ההגנה של עוטף עזה.
כאן נתקל החמאס בחולשות מערך ההגנה של צה"ל, אליו התווספה מידה רבה של זלזול במשמעת המבצעית מצד אחד, ומצד שני בהכשרה לקויה של חיילי הכוח תומך הלחימה ואף הכוח הלוחם, אל מול האתגרים של הלחימה מול גרילה טרוריסטית מיומנת.
ליקוי ראשון: אי-התחפרות בקו ההגנה
בצה"ל כנראה שכחו להטמיע את העיקרון של "זיעה חוסכת דם", והתחפרות של הכוח היא כורח המציאות בקרב הגנה על כל צורותיו. כבר ראינו במלחמת לבנון השנייה כיצד קטיושה אחת הרגה 12 לוחמי צנחנים שנערכו לכניסה אל שטחי הלחימה, ליד בית הקברות של תל חי, ובקרבות צוק איתן, 5 לוחמי שיריון נהרגו מפצצת מרגמה שנחתה על מקום פריסת הכוח להתארגנות ומנוחה בגמר שלב לחימתו בתוך הרצועה. מה פשוט לצבא רב אמצעים, להכין בנוסף למחפורות הטנקים, תעלות חפורות בעזרת מחפרונים מכניים, וחפירת שוחות הגנה אישיות בעזרת את חפירה אישי, לצורך שמירת החיים. בתקופת מליוה"כ, כאשר הפלוגה בה שרתי, לחמה בקרב הגנה לאבטחת את גשרי הצליחה, התעלות ושוחות ההגנה, הגנו בלעדית על חיינו במשך למעלה משבוע של הפגזות רצופות על אזור הגשרים, בארטילריה כבדה, טילים רקטות ומסוקי תקיפה, כאשר בסיכום, וכמות האבדות שלנו הייתה מינימאלית.
ליקוי שני: לחימת הפרט בצה"ל מול לוחמי גרילה
בשני מקרים לפחות במבצע צוק-איתן, בהם יצאו מחבלים ממנהרות תקיפה, סבלו כוחות צה"ל מאבידות קשות בקרב ההיתקלות. בכוח התגבור שהגיע למנהרה, היה ג'יפ ובו 3 לוחמים, שנהרגו מפגיעה ישירה בו ע"י מטול RPG. יש להבין שגם רכב ממוגן נגד נק"ל - רכבי האמר, ג'יפים אמבולנסים וכו' - אינם מסוגלים לשרוד פגיעת טיל RPG, ובמיוחד הטילים המתקדמים מדגם הטאנדאם, העלולים לחדור גם טנקים ונגמ"שי נמ"ר. לכן בתנועת כוח רגלי לקראת מגע, יש להעדיף תנועה רגלית בחיפוי הדדי, ככל האפשר ללא כלי רכב, כדי ליצור מגע עם המחבלים ולחסלם.
פירי המנהרות יוצרים בעיה קשה לכוח המגן במרחב ההגנה האחורי, שכן לכוח הגרילה יכולת התקפה והפתעה טקטית מהתווך התת-קרקעי ב-360 מעלות. פיר מנהרה סמוך לנחל עוז הוביל להתקפת פתע של 5 מחבלים שאגפו פילבוקס ומוצב צה"ל, עליו הגנו 6 חיילי קורס מ"כים. מבנה המוצב, פגיעותו הטקטית, שער פרוץ, יכולת צפייה מוגבלת של אגפיו ובמיוחד לחלק המזרחי, "האחורי" שלו, היו חלק בכישלון הכואב, שבו נהרגו 5 חיילים ששהו בקומת הקרקע, בעוד חייל שישי שהה במפלס העליון של המגדל. מהסרט המצמרר נראים חיילי צה"ל המומים למראה המחבלים, איש מהם לא הגיב עם נשקו, וכולם נורו למוות, כאשר החייל בתצפית הפיחלבוקס צופה בהם, יורה והורג אחד מהמחבלים שניסו לקחת עמם גופה של אחד החיילים.
מעבר לצורך לשנות את מבנה קו ההגנה בגבולות ישראל, לשפר את אמינות התצפיות הדיגיטליות, יש לתכנן תורת לחימה רב ממדית, כמענה לאיומי התקיפה מהתווך התת-קרקעי, כלפי הבטן הרכה של יישובי הגבול, מתקנים חיוניים ויחידות צה"ל. זו משימה חיונית למניעת הנטישה ההמונית של ישובי עוטף עזה, המהווה ניצחון גדול לטרור החמאסי, עם השלכות חמורות ביותר לעתיד המפעל הציוני, ומדינת ישראל.
יש לשלב את תורת הלחימה הרב ממדית עם תפיסה מעודכנת של ההגנה המרחבית בכל מרחב גבולות ישראל, לאמן לחמש ולשלב כיתות כוננות יישוביות עם כוחות סיור ייעודיים של משמר הגבול ו/או יחידות צה"ל ייעודיות להגנה מפני הטרור.
סיכום
על צה"ל לתכנן מחדש את הכשרת כל המערך הלוחם כדי להביאו לרמת לחימה אישית גבוהה ואיכותית הרבה יותר ממה שחיילי מערך השדה עוברים כיום. דוגמאות: בעבר הרחוק, חיילי הרגלים של צה"ל חומשו בכידוני רובה, ואומנו לשימוש בכידון ובקת הרובה כנשק לחימה קר, אף שהשימוש בו היה נדיר, ונפוץ בעיקר בקרבות מלחמת העצמאות נגד המצרים במבצעי יואב וחורב.
במלחמת ששת הימים הפלוגה בה נטלתי חלק כלוחם, במסגרת גדוד 71 בקרבות לשחרור ירושלים ורמת הגולן, הסתערה על מוצבי הליגיון הירדני בהר הצופים ברובים מכודנים, והתקנת הכידון על הרובה מגבירה את ביטחונו הלוחם בכוחו להכריע את האויב ולהמם אותו בקרב מטווח קצר.
יש לאמן את הפרט ביסודות קרב המגע האישי, מכיוון שהמלחמה בתווך העירוני, במנהרות, ובשטח בנוי, יוצרת לכוח התוקף הפתעות שלעתים מזומנות, מחייבת לחימת פנים אל פנים קשה ואכזרית, שלא תמיד ניתן להפעיל בה נשק חם, ועל חיילי צה"ל לדעת להרוג את אויביהם ולהכריעם בחתירה למגע קרוב ובכל דרך אפשרית. על מחלקת תפיסות ותורות לחימה להיכנס לשלב אינטנסיבי של הפקת לקחים, תכנון ויישום באימונים של תורת קרב רב ממדית כמענה לאתגרים החדשים. יצויין כי בכל הצבאות המודרניים הכידון הוא נשק בלתי נפרד מחגורו של הלוחם, ואין סיבה שבצה"ל ייפקד מקומו.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
