אין דרך טובה יותר להתחיל את המאמר הזה, מאשר לחזור על ציטוט שהביא עמיתי קלמן ליבסקינד לפני מספר שבועות (וסליחה ששכחתי בשם מי): "מעולם לא אמרו רבים כל כך במקומות רבים כל כך שלא נותנים להם לדבר". הכוונה כמובן לזעקות השבר של השמאל על סתימת פיות, דיכוי
חופש הביטוי ושאר מרעין בי
שין אגב מבצע "צוק איתן".
הדברים הגיעו לסוג של שיא (מוצ"ש, 16.8.14) בנאומו של דוד גרוסמן בכיכר רבין בתל אביב. סוג של שיא - משום שגרוסמן הוא סופר חשוב, אדם שקולו ראוי להישמע בזכות עצמו ובוודאי בתור אב שכול. אבל מתברר, שגרוסמן אינו מסוגל להתנתק מעולם הדמיון הספרותי וגם כאשר הוא מתיימר לתאר את המציאות - הוא נוהג בחופש ספרותי רחב ביותר. נראה את הדברים.
מה באמת חשפה המלחמה
גרוסמן: "המלחמה הזאת חשפה לעינינו באופן שאולי חריף יותר מאי פעם את התהליכים המסוכנים שעוברים על ישראל בגלל הייאוש, בגלל החרדה, בגלל תחושת חוסר המוצא. הגיע הזמן שנתעורר ונבין שבזמן שיַשָנּוּ התרחשו פה דברים. הלאומנות, הפנאטיות, הגזענות, פרצו בבת אחת, בלי שום בושה אל פני השטח, הם הצליחו להשליט במהירות במרחבים ציבוריים רבים את שלטון הדיקטטורה של הפחד".
האמת: מה שהמלחמה הזו חשפה, הוא שלציבור נמאס מהצביעות הפלשתינית והבינלאומית. שהציבור מוכן לתת גיבוי מלא לממשלה ששולחת את צה"ל לרסק את הטרור. שלציבור יש יכולת עמידה ונשימה הרבה יותר מכפי שנדמה. שתושבי תל אביב מוכנים לספוג טילים כדי שתושבי הדרום לא יספגו אותם. בקיצור: היא חשפה שהשמאל, ובוודאי השמאל הקיצוני, נמצא במיעוט קטן - וזה מכניס את גרוסמן וחבריו לפאניקה.
אין שום דיקטטורה של פחד. אם הייתה כזאת, גרוסמן וחבריו לא היו יכולים או לא היו מעזים להתכנס בכיכר רבין. אם הייתה כזאת, גרוסמן וחבריו לא היו עומדים וצועקים ללא הרף שסותמים להם את הפה. אם הייתה כזאת, לא היו מתנהלים ויכוחים ציבוריים ערים ובריאים בשאלה מה ראוי ומה לא ראוי לומר בשעת מלחמה. אם הייתה כזאת, לא היו פוליטיקאים מכל הזרמים מתראיינים בצורה חופשית בכל כלי תקשורת אפשרי. אם הייתה כזאת, שורה של אמצעי תקשורת כבר היו מזמן פושטים את הרגל. זהו תיאור מתלהם, מסית ובעיקר - שקרי.
מה זה פשיזם
גרוסמן: "אל הגורמים האלה הפשיסטיים מצטרפים עוד גורמים שגם מזינים אותם וגם יונקים מהם. פערים חברתיים עצומים, מרירות בגלל עוני וקיפוח של שנים, שחיתות של אנשי שלטון תאבי בצע".
האמת: הבה ונקרא מהו פשיזם, מתוך אנציקלופדיה בריטניקה לנוער: "השקפת עולם הרואה את האומה או הגזע כערך עליון... הפשיזם, כתנועה מודרנית, נשען במידה רבה על שלילת אידיאולוגיות אחרות ובכללן קומוניזם, ליברליזם ושמרנות. הוא דוחה את ערכי ההומניזם של תנועת ההשכלה, זאת מבלי לוותר על הפירות הטכנולוגיים של אותה רוח... מטרות הפשיזם מוגדרות כיצירת מדינה או אומה, הפועלים על סמך סמכות טוטליטרית חדשה. במישור הכלכלי שואף הפשיזם לוויסות קורפרטיבי של אינטרסים כלכליים מנוגדים של המדינה, המעסיקים והאיגודים המקצועיים... הפשיזם זוהה בדרך כלל עם תביעות טוטליטריות ושאיפות לשינוי המסגרת של היחסים הבינלאומיים".
עכשיו תגידו לי אם יש מישהו בישראל, פרט אולי לכמה פרחחים בשוליים שיש לטפל בהם בכל חומרת הדין, שעונה על ההגדרה הזו. לא בצורה חלקית, כי אז זה לא פשיזם, אלא בצורה מלאה. אין כזה, ואם מותר לנבא - גם לא יהיה כזה. המסורת היהודית והישראלית מנוגדות מדי לתפישות העולם הללו. אבל גרוסמן זורק את המילה, כי היא עושה רעש וכותרות.
גרוסמן: "כל אלה יוצרים אווירה של התפרקות החישוקים שאמורים להחזיק ביחד חברה בריאה. כל אלה הן המנהרות שחותרות תחת הדמוקרטיה השברירית של ישראל. אלה הם בדיוק התופעות והתהליכים שעלולים בתוך זמן קצר מאוד, הרבה יותר קצר ממה שאנחנו חושבים, להפוך את ישראל ממדינה מתקדמת שפניה אל העתיד, להפוך אותה לכת קיצונית מיליטנטית, שונאת זרים, מוחרמת, מסתגרת".
האמת: במבצע צוק איתן הוכיחה החברה הישראלית לכידות שלא נראתה כמותה מזה שנים. הדמוקרטיה הישראלית רחוקה מלהיות שברירית; יש חופש ביטוי וחופש התכנסות ומערכת משפט ובחירות ועיתונות חופשית. ישראל קלטה מסתננים בלתי חוקיים בשיעור יחסי מהגבוהים בעולם, אם לא הגבוה ביותר, והם נהנים מהגנות נרחבות ואולי אף מופרזות. ישראל קלטה מיליוני עולים, שהיו "זרים" כמעט מכל בחינה שהיא, ושילבה אותם בחברה.
מי באמת השתנה
גרוסמן: "איך זה שאנחנו מתעקשים למנוע מאזרחי ישראל הערבים, הרופאים והאחיות שאנחנו מטופלים אצלם בבתי החולים והעובדים הסוציאליים והמוסכניקים והסטודנטים והטבחים והאמנים והבנאים, אלה שאיתם אנו חיים ושאיתם נחיה, איך אנחנו מסרבים לתת להם לפחות את זכות הצעקה".
האמת: ערביי ישראל נהנים מזכויות דמוקרטיות מלאות. הם הפגינו נגד המבצע ואיש לא מנע זאת מהם. חברי כנסת מטעמם הביעו תמיכה, מלאה או חלקית, במעשי טרור; הדברים גררו מחאה, שהיא כמובן לגיטימית, אך לא יותר מזה (לפחות עד עכשיו). בתי המשפט דנו ודנים וידונו בעתירות של מחבלים ובני משפחותיהם בנוגע לצעדים הננקטים נגדם. אולי כדאי להזכיר לגרוסמן, שבעוד לערבים יש זכות להתפלל על הר-הבית - דווקא מיהודים מונעים זאת.
גרוסמן: "אנחנו הולכים ומאבדים את הבית, מאבדים אותו לקנאות ולשנאה הפנימית, שתוקעות אותנו במין תיקו משתק כבר כמעט חמישים שנה, תיקו שמונע מאיתנו אפילו להציל את עצמנו".
האמת: אולי השמאל מאבד את הבית, כי הוא אינו מבין שהדיירים השתנו. כי הוא אינו מבין שהשכנים השתנו. כי הוא אינו מבין שהעיר השתנתה. וזה מה שבאמת מפחיד את גרוסמן וחבריו: פתאום התברר להם, שהציבור לא איתם בצורה גורפת והתקשורת לא בהכרח איתם בצורה מוחלטת. אז במקום לבחון את עצמם, במקום לשאול האם והיכן טעו והטעו, הם מאשימים את הציבור. בעצם, כשחושבים על זה, אזי השמאל הוא החוטא באותם חטאים שהוא מאשים את זולתו: ניסיון לסתום פיות, ניסיון להשתלט על המרחב הציבורי, ניסיון של מיעוט לכפות את דעתו על הרוב.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
