מתגובות למאמרי למדתי, שאני שמאלן תבוסתן עוכר ישראל על שאיני מטיף לטירוף של כיבוש עזה והשמדת החמאס עד אחרון אנשיו. הטירוף, שמטיף ל"היכנס באימא שלהם", מגדיר "בוגד" או "תוקע סכין בגוף האומה" באתרים רבים באינטרנט לכתובתו של כל מי שסבור, שהמלחמה והשיטוח של עזה הם ביטוי לטירוף, שימשיך לשגע את חיינו.
מול תקשורת מגויסת - המפמפמת מבוקר עד חצות, כי כוחנו האדיר יש בו עוצמות הרתעה ורק איתו יבוא השלום - קללות וגידופים הם מנת חלקו של כל מי שסבור, כי יש מגבלות לכוח ובמלחמה הזו אין תמונת ניצחון, אלא רק תמונת שכול וכאב משני הצדדים. הגידופים תופשים תאוצה מבעיתה עם מנה גדושה של בוטות, כשאתה מעז להכיל את כאבו של האחר לנוכח הרס ושיטוח רחובות שלמים.
מול תקשורת מגויסת, ששיתקה את רוב מפלגות האופוזיציה בכנסת, נוצר מחסום בפני מי שמעז להצביע על אשמתה של ממשלת ישראל, ששמה לעצמה מטרה אחת - למנוע את הקמת ממשלת ההסכמה הלאומית הפלשתינית, הנהנית מתמיכת הפתח והחמאס.
ממשלה ישראל, מטרתה הפוליטית בחודשי יולי-אוגוסט החמים הייתה הנצחת הניתוק המוחלט של עזה מהגדה המערבית ומירושלים המזרחית.
לממשלה בראשות
בנימין נתניהו יש עניין בהנצחת שתי ישויות פלשתיניות נפרדות ומוחלשות מאוד. הנצחת ישות חלשה ומבותרת ברצועות אורך ורוחב של התנחלויות ביהודה ובשומרון בידי רשות פלשתינית, והנצחת עוד ישות חלשה בעזה בשליטת חמאס. רק מצער, שלמען העניין הזה ומימוש מטרה זו התחוללה מלחמה כואבת עם מנות כאב מדממות בשני העמים.
אני אוהב את הארץ בה נולדתי. אני עבד לנופיה ולעברה ההיסטורי. מתוך אהבה זו אני מקבל עלי את דבריה של חיה קדמון, משוררת הנערצת עלי, שהלכה לעולמה לפני למעלה מארבעים שנה, שכתבה - "תאומים ילדה אותם הארץ הזו". מתוך אהבה זו אני דוחה בשאט נפש את מסע הדמוניות והשנאה לעם הפלשתיני, שהתעצם עם הטירוף של המלחמה האחרונה.
אני אוהב את הארץ הזו. מתוך אהבתי לה אני מתקומם לנוכח טרוף שמשגע את חייה. לא יכול לבוא שלום לארץ אותה אני אוהב, אם טירוף מתיר, שיצעקו בכיכר העיר "מוות לערבים", ואוכפי החוק יעמדו בוהים אל מול פני הקוראים למוות של אזרחים בארצי.
הטרוף של המלחמה האחרונה נתן לגיטימיות לקריאות המוות, קריאות שמבקשות להנציח מציאות מדממת בארץ האהובה עלי, בה גדלים נכדי וניני.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
