המערכה המתמשכת של מבצע ״צוק איתן״, חשפה באמצעי התקשורת בישראל ובעולם, מתראיינים רבים, שעד לא מכבר שימשו בתפקידי מפתח חשובים ורגישים במערכת הביטחון.
מפקדים בכירים, שחלקם ישב עד לא מכבר בישיבות המטכ״ל, הביעו את דעתם ותרמו את הערותיהם המלומדות, לגבי מטרות המבצע, היעדים החלופות השונות, היכולות של צה״ל, ואף את נקודות החולשה הקיימות במערכת הביטחון.
מול ה״שיטפון״, בראיונות, הערכות ופרשנויות, יש לשאול עד כמה מהווה תופעה זו גם חריגה של ממש המכרסמת בעקרון של חיסיון המידע.
לבכירי מערכת הביטחון, שחלקם מילא עד לאחרונה תפקיד פעיל בצמתים רגישים, אסור להביע את דעתם בנושאים מבצעיים ולחשוף את דעתם בפומבי לגבי מהלכים צבאיים כמו ביתור הרצועה וכניסת צה"ל לרצועה ולאיזה עומק. במקביל, ל״פטפטת״ חסרת המעצורים, אי-אפשר שלא להתרשם כי ישנם, גם לא מעט מסגל הפיקוד הבכיר של צה״ל ומערכת הביטחון, שבניגוד למגמה, דווקא נמנעו מלהתראיין ולהביע חוות דעת בנושאים רגישים ומסווגים.
עד כמה מהווה התופעה של ״פרשנות ללא גבולות״ כשל חמור בהקשר של אבטחה וחיסיון מידע?
אין כוונה כמובן, לחשוד בבכירים לשעבר של מערכת הביטחון, שקבלו החלטה מודעת להציף את התקשורת במידע חסוי, אלא שהמציאות מלמדת כי תוך כדי הראיונות, הפרשנויות והערכות שלהם, חלקם נידב, אולי שלא מדעת, מידע רגיש לגבי מספר תחומים שהבולטים בהם:
- הערכות של מערכת הביטחון על כוחו של האויב מחד-גיסא, ובמקביל הערכות לגבי היכולויות של מערכת הביטחון.
- חלופות מפורטות לגבי האופציות לפעולה, לרבות הערכת מערכת הביטחון בדבר העדיפויות והאפשרויות לביצוע.
- מיפוי מפורט למדי לגבי חילוקי הדעות בדבר היעדים והדרכים להשגתם.
מעבר למידע המפורט למדי, עצם ההתייחסות של נושאי תפקידים בכירים בדימוס, שעד לא מכבר היו שותפים בכירים בהובלת מערכת הביטחון, נותן לאויב מקור מודיעין גלוי מדרגה ראשונה.
זה נכון, שבחברה דמוקרטית, מקודש עיקרון
חופש המידע, ונכון להיום אין מגבלות תקנונית מפורטות על מי שרק לאחרונה פשטו את המדים, או פינו את הכיסא במוסדות הביטחון.
כאשר האויב, במקרה זה החמאס, יודע מה הלך המחשבה של ראש אמ״ן עד לא מכבר, או מה דעתו של מפקד זרוע הים האוויר או היבשה, הוא בהחלט משתמש במידע כגורם חשוב ביותר להבהרת תמונת שדה המערכה; הוא יודע יותר טוב למה לצפות, והוא יכול להעריך טוב יותר את הסבירות לפעילות כזו או אחרת.
התחרות התקשורתית בין ערוצי המדיה בישראל ואף בעולם, גורמת לכך שכדי להעלות את הרייטינג שלהם, הם משתדלים ומצליחים לגייס מרואיינים שמלאו עד לאחרונה תפקידי מפתח במערכת הביטחון; זה גם עונה על הצורך שלהם, לגבות ולצבוע את האייטמים שהם מעלים, בסוללות של ״מומחים״, ״ידוענים״, חלקם פוליטיקאים וחלקם מקצוענים בדימוס, ש״מתמסרים״ בקלות להגיב.
מה מניע את אותם מרואיינים? הרי בדרך כלל, הם מתראיינים ללא תמורה
התשובה לכך עצובה ככל שתהא, מרמזת על ״בכירים לשעבר״, שמרגישים לפתע שהם ״מחוץ לעניינים״, הם ״לא מגויסים למילואים״, איש לא מזעיק אותם ל״בור״ במטכ״ל, וממצב שהם היו ממש עד לא מכבר במרכז העניינים, לפתע הם ״עם כל הידע״ הופכים להיות ״בלתי רלוונטיים״.
כאשר הם ״מוזעקים״ על-ידי התקשורת, הם נדרכים ו״האדרנלין שוב זורם בעורקיהם״.
חדי האוזן יבחינו לא אחת, כי חלק מאותם מרואיינים, מכוונים את דבריהם כאילו הם נמצאים בפורום המטה הכללי.
וזה בדיוק מה שכנראה צריך להסדיר.
מה עושות חברות כלכליות רבות עוצמה, כאשר בכירים שלהם פורשים?
ברוב המקרים הם מחתימים אותם על ״חוזה סודיות״.
בכיר בדימוס שכזה לא ינדב בשום פנים מידע או הערכות אסטרטגיות הרלוונטיות לחברה בה עבד עד לאחרונה.
חברות כלכליות גדולות, שהן חפצות חיים, מודעות לכך שהמידע הנמצא בראשו של בכיר שפרש, הינו ״סוד מקצועי״, או ״מידע רגיש״, שיש להבטיח שלא ייפול כפרי בשל בידי המתחרים.
המסקנה מ״שיטפון המידע״ הביטחוני מחייב חקיקת חוק צינון ל״פרשנים צבאיים״ שהשתחררו לא מכבר מכוחות הביטחון חוק שכזה יקבע מספר עקרונות וסייגים שהעיקריים שבהם:
- קביעת זמן צינון, בו ״הבכיר הביטחוני בדימוס״ יהיה מנוע מפרשנות ביטחונית צבאית.
- בפרק זמן נתון, בכל מקרה שיוזמן בכיר (במיל) שכזה להופיע בתקשורת, תחול עליו חובת התייעצות לקבלת היתר להתראיין.
ללא קביעת סייגים ברורים ימשך שיטפון המידע, והוא יהיה בחזקת מקור מודיעין גלוי רב ערך עבור האויב.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
