מבצע "צוק איתן" הפך עבור השמאל הישראלי מנוף להכנסתו של אבו-מאזן חזרה לשליטה בעזה, ובאמצעות מהלך זה, להחזירו לרלוונטיות במו"מ על הסדר מדיני ישראלי פלשתיני. במאבקו של השמאל למען מטרה זו, הוא אינו רואה דבר ואינו שומע דבר מלבד "מטרת-העל" של "שיקום אבו-מאזן".
התמונה המתגלה במהלך איתרוג חדש זה, מפליגה - מפליגה בצביעותה ומפליגה בטיפשותה. פתאום נשכחו השיקולים שהביאו לנטישת עזה, נשכחו תרגילי ההונאה של אבו מאזן, נשכחה סרבנותו המופלגת בכל ניסיונות המו"מ האחרונים, נשכחה מלחמתו המתמשכת נגד ישראל ונסיונותיו לפגוע בה בכל דרך אפשרית ובעיקר נשכחה העובדה שאבו מאזן לא הוכיח יכולת ביצוע וקיום הבטחות באף אחד מהנושאים המרכזיים שעליהם הופקד ביהודה ושומרון. הכשל הגדול ביותר הוא זה שנוגע לשיקום הפליטים באיו"ש או מה שנותר מהם ברחבי יהודה והשומרון, בגבולות שטחי A ו-B שבהם השליטה האזרחית בידיו ובאחריותו. מלבד ניסיון שעדיין לא הוכח כהצלחה של הקמת העיר "רואבי" שטרם הוחל בישובה המסיבי, אין במה להתפאר. כך גם בתחום הביטחון; אלמלא פעל צה"ל בשטח, מותר להניח שאבו מאזן כבר לא היה כיום בשלטון, ואולי גם בין החיים.
בדרכו לעבר עולם האוטופיה, מוכן השמאל לשכוח הכל. את אי-יכולתו של אבו-מאזן, את אופיו, את השקפותיו שמעולם לא השתנו (הטקטיקה השתנתה, אבל לא ההשקפות), את העובדה שהפסיד שליטה בעזה ואין הוא מסוגל לחזור אליה ללא צבא של "שכירי-עבודה" שיעשה בשבילו את המלאכה, את העובדה שאפילו ברחוב הפלשתיני לא ברור שהוא כיום נציג אותנטי של העם הפלשתיני, את העובדה שהוא שפוט של הליגה הערבית, ואינו מעיז לסטות מהנחיותיה גם כאשר האינטרס הפלשתיני הלאומי מחייב זאת ומצדיק זאת. לפני כל החלטה מהותית הוא פורש "להתייעצויות" עם מוסדות הליגה הערבית וחוזר עם תשובה שלילית. אינני מבין מדוע צריך לנהל מו"מ על הסדר מדיני מן המורכבים ביותר בעולם כיום, עם "דחליל" כזה.
שני נושאים אלה - סרבנות השלום, והעדר הוכחה פוזיטיבית לכושר ביצוע וקיום התחייבויות, הופכות את אבו-מאזן לפסדה של פתרון בעיני מי שהנייר החתום הוא משאת נפשו: ארה"ב של אובמה, אירופה המתנוונת והשמאל הקיצוני בישראל. לדידם הנייר הוא חזון אחרית הימים וכל מה שקורה בשטח הוא בגדר של הפרעות אופטיות החוסמות את העולם הוורוד שבדרך.
נתניהו - "האופה" היחיד במרחב
מול "צוק איתן", הצליח השמאל ליטול שני כדורים נגד "גועל נפש" ולומר שראש ה
ממשלה נתניהו, זה "הלא יוצלח" מהימין, מתנהל בצורה מרשימה, חכמה, ואחראית - חזון אחרית הימים? - לאו-דווקא; פשוט
אסטרטגיית הגישה העקיפה. השמאל מבין שנתניהו הוא "האופה" היחיד במרחב, שיש לו גישה לתנור האפיה בו ניתן לבשל, או לצלות את הנייר הגואל שאליו הוא חותר בעיוורונו המדיני. בכדי להשיג את הנייר הגואל צריך לשמר ואפילו לטפח את נתניהו, ולשם כך מוכנים לתת לו "חבל" בתקוה שיתלה עצמו עליו. מוכנים לשפץ את תדמיתו, ויהיו מוכנים אפילו לחזק אותו פוליטית בבחירות הקרובות, כפי שעשו עם שרון ואולמרט, אם ישכנע שהושתל בו כבר הצ'יפ הנכון. כחלק מהתכנון הרחב מוכנים להניח לו לכתוש כמה וכמה חמסניקים ולידם גם כמה "אזרחים תמימים", שהם קורבנות השלום של סיבוב הלחימה הנוכחי, לפי "סולם "רבין", כמובן. כל שגיאה של צה"ל או המטכ"ל או הקבינט, הפכה או תהפוך למחיר נסבל או לשבבים שנופלים כאשר חוטבים עצים. וכאשר איש שמאל מובהק כפרופסור דרור, יאמר שיש להקים וועדת בדיקה לאירועי מבצע "צוק איתן", יקפצו מחציתם ויסבירו שאין צורך בוועדת חקירה, אעל-פי שאיש לא הציע להקים כזאת. ומחציתם השנייה יצהירו בהן צדקם שאין צורך גם בוועדת בדיקה, משום שזו עשויה לעכב את "הגאולה" הפוליטית הממשמשת ובאה. במאבק המתנהל בקבינט המדיני-ביטחוני, יהפוך נתניהו לגיבור הטראגי שהימין "שלו" דורס אותו, ובנט וליברמן יוגדרו, כשאצבע מאשימה מופנית לעברם, כימין מחרחר המלחמות, שדואג רק לעצמו ולעתידו הפוליטי; כל אבסורד וכל שקר אפשריים ולגיטימיים כאשר הם משרתים את המטרה הנכספת -
נייר הקסם.
נתניהו למד משהו בחייו הפוליטיים, במיוחד בפוליטיקה של הונאה עצמית, והוא ידע לנצל זאת. הוא אולי איננו מנהיג לאומי סוחף ואינו נוטל הרים וטוחנם זה בזה, אבל ליד בוז'י הרצוג, בנט, לפיד ו
זהבה גלאון, הוא גאון הדור. בניגוד לאחרים אני סבור שמה שמדריך אותו הוא השקפה מגובשת על מה שאסור למדינת ישראל להסכים לו, גם אם הדבר מכעיס את אובמה, או חורה לאבו-מאזן. מחזה האבסורד החדש של השמאל, שמדי שנה-שנתיים מוצא לו אתרוג תורן, עובד אותו בנאמנות ספק נאיבית, ספק עיוורת, ומגלה לבסוף שהאתרוג רקוב מבפנים או שהאיתרוג רקוב מבחוץ; וכך או כך מסרב לקלוט את המסר; זו כיום ההצגה הפוליטית הטובה בעיר.
בימים האחרונים אנו עדים לשלב נוסף במחול השדים ל"שיקומו" של אבו-מאזן. אם בתחילת המבצע עשו רשתות התקשורת ניסיון חלקי להציג ציוותי-דיון רב-תחומיים, מאוזנים ומגווני-השקפות, מאמץ זה דעך לא מכבר. עתה נשפך מבול המלל כבימים ימימה - צוותי הדיון, הפרשנים, המנחים, שואלי השאלות ומשיבי התשובות - כולם צבועים ורוד-אדום, אבל לא מבושה. וכשמישהו מהמרואיינים אינו משתבץ נכון בפאזל הפוליטי המתוכנן, אין שום מניעה או בושה להשתיק אותו, להפריע לו, להתווכח איתו בכדי שלא יוכל לסיים משפט רציונלי אחד, או סתם לקטוע את דבריו; בסוציאליזם הקלאסי, כידוע, המטרה מקדשת את האמצעים. אגב, גם אצל החמאס (ירוק) וגם אצל דאעש (שחור) זו אותה שיטה, רק האמצעים אחרים...
תושבי עוטף בעזה עסוקים בפוליטיקה גבוהה
תופעה דומה שהתגברה מאוד בימים האחרונים היא התגייסות תושבי ופרנסי ישובי קו העימות שעל גבול עזה, לקמפיין "השיקום" של אבו-מאזן. כאן אסטרטגיית הגישה העקיפה מתגלית במלוא זוהרה. התושבים ופרנסיהם מסבירים קבל עם ועולם שהם אינם אומרים חלילה לממשלה מה לעשות, הם "רק" מבקשים שקט, שקט ללא תנאי, ללא הגבלות, ללא קצוב זמן - פשוט, שקט. הואיל וסבלו כבר 14 שנים, מגיעים להם עתה חיים נורמליים "כמו בת"א". ואם לא יושג הדבר עכשיו, הם שבים ומסבירים לממשלה ולראש הממשלה, תהיה נטישה רבתי של הישובים, וזה "יקרה בקדנציה של הממשלה הזו"; כלומר, יחול על ראשו של נתניהו. וכל זאת הם אומרים בפרצוף מסכן של עני פושט-יד העומד בפתח ומבקש רחמים או זכויות. וכאשר השר לביטחון הפנים אומר להם שהמצב עדיין לא ברור וכל מי שאינו מרגיש נוח בישובו, רשאי להחליט מהן העדיפויות שלו, ומה שיחליט תקבל הממשלה בהבנה; זה אינו די עבורם.
הם מחפשים חוזה בלתי-הפיך, בלתי ניתן להפרה ובלתי מציאותי בעת ובעונה אחת - ומדוע כך? משום שזו ממשלת נתניהו! ומדוע לא אמרו זאת למשל לאולמרט, או לשרון כאשר כל הבטחותיהם אחרי הנסיגה מעזה התבדו? ולא אמרו זאת כאשר ברק היה שר ביטחון אצל נתניהו? האם מפני שאז עדיין קיוו לטוב? (על סמך מה?...) ומה מונע מהם מלקוות עכשיו, רק כי עבר יותר זמן ואתמול גם נהרג... ילד?
האם זה הילד הראשון שנהרג בגבולותינו או בהתישבויותינו? סליחה חברים, אתם עושים צחוק מהעבודה?!
האם לא עברנו מצבים כאלה בעמק הירדן, בערבה, בבקעת הירדן, לאורך רצועת עזה בטרם נטשנו אותה על דעתכם ובתמיכתכם, ובצפון מול סוריה ולבנון - מה קרה הפעם? יורים פצמ"רים?! פצמ"רים זה בוודאי חמור, אבל בעבר ירו גם רקטות וגם טילי RPG וגם פגזי תותחים וטנקים וגם פצמ"רים וגם נק"ל - אז מה חדש?! אתם רוצים חיים דה-לוקס על הגבול עם שקט של ת"א? -
בינתיים, בין היתר גם בזכותכם, אין דבר כזה במדינת ישראל. ואם נמשיך בדרך שלכם, כנראה גם לא יהיה עוד זמן רב. מדוע שלא תקחו דוגמה ממתיישבי יהודה והשומרון והתנהלותם, מול מציאות שבחלק מהזמן הייתה קשה לא פחות מזו שלכם ולפעמים קשה יותר, והיא נמשכת לא 14 שנים אלא כבר קרוב ל-42 שנים! והם משלמים מחיר יקר לא פחות מכם.
האם החלטתם סופית להעביר את הבכורה ההתישבותית מהציונות הסוציאליסטית לציונות הדתית? מעניין מאוד! אני יודע שדברים אלה יכעיסו לא מעט אנשים, משום שהם בלתי צפויים בעת הזו. ואולי הם לא פוליטיקלי קורקט בשעה שהתותחים עדיין יורים בעזה. או אולי לא ראוי להטיף מוסר לאנשים בצר להם וסולידריות מחייבת סימפטיה ותמיכה בפתרון בעיות-אמת - ויש גם בעיות אמת - ולא ביקורת וסרקזם. כן, יש משהו בטיעונים אלה וגם באחרים.
אלמלא פקדה אותי לפתע תחושה שחלק לא מבוטל מתושבי ישובי קו הגבול בעזה החלו לעסוק בפוליטיקה גבוהה ולא רק במצוקות היום-יום, לא הייתי אומר דברים אלה עתה. אולם, אם עוברים לפוליטיקה היא אינה צריכה ואינה יכולה להשאר חד-צדדית. במסווה של "אמון בממשלה" משולבת קריאה "נואשת" לראש הממשלה ל"פתרון עכשיו" (מחלת העכשוויזם שוב כאן?) - עכשיו, וללא תנאים מוקדמים.
לפתע חשתי שאני עומד בפני עוד מהלך באסטרטגיית הגישה העקיפה להצלת אבו-מאזן בכל מחיר. ובכך אני כבר לא איתם!!! 
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
