היום, 5 בספטמבר, מלאו בדיוק 42 שנה לרצח 11 ספורטאי, מאמני ושופטי משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972. נכון, 42 שנה אינו בדיוק "התאריך העגול" המקובל במקרים של העלאת זיכרונות.

לכן אני מבקש לבקש את סליחת הגולשים באתר, על ההתמקדות שלי דווקא באירוע העצוב הזה ביום השנה שלו. אני עושה זאת, גם בשל הזיכרונות האישיים שאני נושא עימי מאותו יום שחור, שבו סיקרתי את האירועים ככתב צעיר בצוות מעריב למשחקים האולימפיים במינכן, אבל בעיקר בשל ההכרה בחשיבות הלקחים המדיניים האקטואליים שראוי להפיק היום.

ראשית, הערה מקדימה. יש מי שזוכר את ה-5 בספטמבר 1972, יש מי שמעדיף שלא לזכור, ישנם כאלה ששיני הזמן פגעו בזיכרונם וישנם גם כאלה שמנסים לבלבל לנו את המוח בסילוף העובדות, כי זה נוח להם מבחינה פוליטית.

למשל, לפני כמה שנים כתבה מישהי ב"ידיעות", כי "ה-11 נהרגו בפיצוץ"??? איזה פיצוץ? מהיכן נחת פתאום המושג הזה לפרשה? הרי אין מדובר באירוע שהתרחש במאה ה-18 בערבות קמצ'טקה?

אז רק כדי לעשות סדר היסטורי ולרענן את הזיכרון: מאמן ההיאבקות משה (מוניה) ויינברג היה הראשון שנרצח בפתח הביתן הישראלי, כשנאבק במחבלים הפלשתינים ונורה מטווח קצר בצרור של קלצ'ניקוב; המשקולן יוסף רומנו נרצח לאחר שהמחבלים כבר החזיקו ב-10 דמי ערובה. רומנו, למרות שנפצע בתחרות (קרע את רצועת המיניסקוס) ורגלו הייתה מגובסת, נאבק במחבלים בעזרת סכין לקילוף פירות, פצע אחד מהם וחטף את נשקו אך נורה מטווח קצר.

יתר 9 הישראלים (מאמן האתלטיקה עמיצור שפירא, מאמן הסיוף אנדריי שפיצר, מאמן הקליעה קהת שור, שופט ההיאבקות יוסף גוטפרוינד, שופט המשקולות יעקב שפרינגר, המשקולנים זאב פרידמן ודייוויד ברגר והמתאבקים אליעזר חלפין ומרק סלאווין) נרצחו כולם במהלך ניסיון החילוץ הכושל שעשה כוח ממשטרת מינכן בשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק (כ-50 ק"מ מהכפר האולימפי), כאשר מחבלי ארגון "ספטמבר השחור" הטילו רימונים וירו אש אוטומטית על שני המסוקים שבהם הוחזקו הישראלים הכפותים.

לא תמיד האשם הוא הזיכרון החלוש. לפעמים מדובר ברקע פוליטי. הרי מנהגו של השמאל הישראלי למרק את כל חטאי שרץ הטרור הפלשתיני לא החל אתמול. לפני שנים, בכתבה שהתפרסמה במעריב, כתב רון מיברג על "ארגון ספטמבר השחור שהתפלג מאש"ף". בולשיט. הוא התפלג מאש"ף רק בדמיונו של מיברג, שביקש לנקות את אש"ף מהרצח שביצעו מחבלי ספטמבר השחור.

זה היה תעלול אופייני של יאסר ערפאת, שביקש להמשיך בטרור הרצחני, ובה בעת להופיע לעיני העולם בלבוש של כבש שוחר שלום, כדי לקנות מעריצים בעולם ובישראל.

בספרו "מירושלים למינכן" שהתפרסם בפריז ב-1999, כתב מי שהיה מפקד מבצע הרצח במינכן ועמד בראש ארגון "ספטמבר השחור", מחמוד דאוד ע'ודה (נודע בכינויו "אבו דאוד"), כי למבצע במינכן הוא יצא מפגישה בתוניס עם יאסר ערפאת, אבו איאד (סגנו של ערפאת) ויוסוף אל-נג'אר, שנפרדו ממנו בחיבוקים ונשיקות ובברכות "שאללה יהיה עמך אבו-דאוד".

אבו דאוד סיפר כי מחמוד עבאס, הלא הוא אבו-מאזן, היה מן היחידים ששותפו בסוד המבצע והיה גם מי שדאג להשיג את המימון לפעולה (אבו-מאזן טען כי לא ידע לשם מה דרוש הכסף). כנראה שרון מיברג ידע טוב יותר מראשי אש"ף מי תיכנן את מיתקפת הטרור במינכן. הישג עתונאי מעורר התפעלות.

כמובן שאי-אפשר לסיים קטע זה מבלי להזכיר את סרטו המביש של סטיוון שפילברג "מינכן". מכל תסריטאי הוליבוד בחר שפילברג להפקיד את מלאכת התסריט של סרט זה דווקא בידיו של טוני קושנר, יהודי-אמריקני ואיש שמאל קיצוני, ממעריציו של הבלשן הנודע פרופ' נועם חומסקי.

קושנר, תסריטאי מעולה כשלעצמו, נודע בארה"ב בביקורתו הארסית ורבת השנים על ישראל (התבטא בעבר כי "הקמת מדינת ישראל הייתה משגה היסטורי, מוסרי ופוליטי", או ש"ישראל מפעילה מדיניות ברברית ועצם קיומה מהווה סכנה לעולם כולו").

הסרט שיצא מתחת ידיו הישווה בין הרוצחים הפלשתינים לבין היחידה שהקים ה"מוסד" כדי לחסל את ראשי "ספטמבר השחור". מבחינת יוצרי הסרט, מנקודת ראות מוסרית, אין הבדל בין שני הצדדים. שניהם הולידו אלימות.

חלקנו בפרשה

גם אחרי 41 שנה, עדיין לא הושלם במלואו הפאזל הענק והעצוב של רצח הי"א. עדיין נותרו חידות לא מעטות, שחלקן לא ייפתרו כנראה לעולם. הסיבה: מן הצד הישראלי, לא נותר בחיים איש; שלושה מחבלים שרדו את התקפת הטרור (על כך בהמשך) - אך לא ברור אם הם עדיין בחיים, שלא לדבר על כך שתמיד יציגו תמונה הנוחה להם.

במבצע "אביב נעורים" (אפריל 1973) שביצעו יחידות העילית של צה"ל בביירות, ניצלו השלושה בנס כי לוחמי סיירת מטכ"ל והצנחנים לא ידעו על קיומם בסביבה, חרף המידע המצויין למבצע שסיפק ה"מוסד". אחר כך - ככל שפורסם - מצאו מקלט ומימון אצל שליט לוב קדאפי ומאז נעלמו עקבותיהם.

בתודעה הישראלית, רצח הי"א הוא בראש וראשונה מחדל כבד של הגרמנים. אחרי הכל הגרמנים היו המארחים, הם שסירבו לכל הבקשות הישראליות בנושא אבטחת המשלחת, והכי חמור: הגרמנים הם שנשאו באחריות למבצע החילוץ הכושל של שוטרי משטרת מינכן בפיקודו של מפקד המשטרה, ד"ר מנפרד שרייבר, בשדה התעופה הצבאי הקטן פירסטנפלדברוק.

אבל נחטא לעצמנו ולאמת, אם נתעלם מחלקה של ישראל בפשלה הגדולה. בל נשכח: הטרור הפלשתיני לא היה זר לנו. עוד ב-10 בפברואר 1970 כלומר כשנתיים וחצי לפני רצח הי"א, הותקף מטוס אל-על בשדה התעופה של מינכן. נוסע אחד נרצח, 10 נפצעו, ביניהם שחקנית התיאטרון חנה מרון ז"ל, שרגלה השמאלית נקטעה. מאוחר יותר הוצת בית אבות יהודי בעיר.

אבל זה לא הכל. לפי דיווחים רבים בתקשורת העולמית, נמסרה ל"מוסד" יותר מאזהרה אחת, שארגוני הטרור הפלשתינים מתכננים מגה-פיגוע באירופה, ככל הנראה באירוע בעל פרופיל תקשורתי גבוה. לא הייתה התרעה נקודתית, אבל התרעות חמות היו גם היו.
בדיעבד הסתבר כי דבר לא נעשה. היום נשמעים הדברים מדהימים, אבל משלחת ישראל יצאה למינכן ללא איש ביטחון אחד! יתרה מכך, המשלחת שוכנה בקומת הקרקע(!) של הבניין בקונולי שטראסה 31 בכפר האולימפי. כדי להיכנס למגורי המשלחת מהרחוב, לא צריך היה אפילו להקיש בדלת...

אני זוכר שעוד לפני פתיחת המשחקים, ביקרתי בכתובת הזו. הקלות הבלתי נתפסת שבכניסה לביתן הישראלי, לא נעלמה מעיני. שאלתי את החבר'ה, אם אין הם חוששים מסיכון כלשהו, אבל חשתי שאני על תקן של טרדן לא רציני.

ארבע שנים מאוחר יותר, באולימפיאדת מונטריאול 1976, כבר לא הייתי צריך לשאול. משלחת ישראל שוכנה בבניין בן 10-11 קומות בקומה ה-6, שומרים חמושים ניצבו בכניסות, מסוקים ריחפו באוויר, על כל ספורטאי ישראלי (להוציא את נבחרת הכדורגל) הוצבו שני אנשי ביטחון ישראלים, ועליהם הופקד אחד הטובים שבבחורינו, אברהם רותם ז"ל, לימים ראש אגף אבטחה בשב"כ.

אבל בספטמבר 1972 במינכן, שלטה השאננות בכיפה. המונח "מחדל" טרם קנה לו שביתה בשיח הישראלי. אלא שיעברו רק 13 חודשים מאז רצח הי"א, ומדינת ישראל תשלם מחיר כבד הרבה יותר בשל שאננותה ובעטייו של קבעון מחשבתי. באוקטובר 1973 נעשה היכרות מכאיבה עם מחדל מלחמת יום הכיפורים.

בשנת 1972, בעקבות רצח הי"א, הזעם הציבורי בישראל כוון בעיקר נגד מחדלי הגרמנים, למרות שאז טרם נחשפו במלואם ממדי השלומיאליות הגרמנית הנוראה, בביצוע מבצע החילוץ (לא פלא שממצאי החקירה הגרמנית בפרשה, לא נחשפו במלואם עד היום).
אבל בכנסת החלו להישאל שאלות היכן היו שירותי הביטחון הישראלים, ומי בממשלה נושא באחריות לאבטחת המשלחת. יש לזכור שמדובר בישראל מודל 1972. עם תקשורת מאולפת וצייתנית, שכמעט כולה סגדה לממשלת מפא"י.

אפשר רק לדמיין איזה בקכנליה של שינאה היו מחוללים גופים כמו ידיעות אחרונות, וויינט, הארץ וערוצי הטלוויזיה, אילו רצח הי"א על שלל מחדליו היה מתרחש היום, כשבראש הממשלה עומד נתניהו. אחרי הכל, מבחינה מיניסטריאלית, ראש הממשלה הוא האחראי לשב"כ ולמוסד.

כן, נשאלו אז שאלות נוקבות, אבל קמפיין תקשורתי מתוזמר לא היה. בכל מקרה, בממשלה גברה ההתנגדות להקמת ועדת חקירה ממלכתית. במקום זאת החליטה ראש הממשלה גולדה מאיר להקים "צוות בדיקה ממלכתי", שיותר מאשר נועד לגלות את האמת, אמור היה להרגיע את דעת הקהל הנסערת.

בתום שבועיים בלבד של בדיקה, הגיש "צוות הבדיקה" (שבראשו עמד המפכ"ל לשעבר, ניצב בדימוס פנחס קופל) את מסקנותיו החלביות לראש הממשלה. חוברת דקה שעטיפתה כחולה, ושעל מרבית תוכנה הוטל איסור פרסום (בוטל רק לפני שנתיים! אחרי 40 שנה, לדרישת משפחות הנרצחים).

המסקנה העיקרית של ועדת קופל הייתה שה... גרמנים הם האשמים העיקריים באי אבטחת ספורטאי ישראל. השב"כ יצא בשן ועין, וראש השירות יוסף הרמלין לא רק שלא נינזף אלא שהוסמך על-ידי הוועדה לבדוק כנגד מי מקרב בעלי התפקידים בארגונו, יש להסיק מסקנות אישיות...

רוב חברי הממשלה קיבלו במורת רוח את דוח ועדת קופל. עיקר החשש היה מפני מה יגידו בציבור על דוח צמחוני שכזה. במיוחד זעם על הדוח שר החינוך יגאל אלון, שחשש כי האצבע המאשימה תופנה אליו, בהיות הספורט באחריות משרדו.

התסבוכת הפוליטית הגיעה לשיאה כאשר ראש הממשלה מאיר, הודיעה כי בכוונתה ליטול על עצמה את האחריות, כמי שאחראית על השרותים המיוחדים - אך חזרה בה... את המצב הציל, כצפוי, המומחה לפשרות, השר ישראל גלילי, שהציע צוות נוסף שבעצם "ישפץ" את מסקנות ועדת קופל.

הממשלה קיבלה בשמחה את הצעתו. לאיש מן השרים לא הפריעה העובדה שבצוות החדש נכללו ראש השב"כ יוסף הרמלין וראש המוסד צבי זמיר, שהם עצמם אמורים היו להסביר כיצד כשלו בתפקידם. המטרה העיקרית הייתה להפיק דוח שישא חן בעיני הציבור והאופוזיציה. כלומר, יערוף ראשים רק לא ראשים מיניסטריאליים.

ואמנם שלושה הודחו מתפקידיהם ושמותיהם נחשפו רק לפני שנתיים: הקב"ט בשגרירות ישראל בבון, זאב קומרן; הממונה על נושא האבטחה בשב"כ, מישקה דרורי, ומנהל מחלקת הביטחון במשרד החוץ.

לפוליטיקאים - שלום.

במקביל להסרת איסור הפרסום ממסקנות ועדת קופל המשופצות, חשף ארכיון המדינה לפני שנתיים גם אוסף מצמרר של 45 תעודות ומסמכים שונים, שתיעדו את הכישלון הטוטאלי של קהיליית המודיעין להתייחס ברצינות להתרעות שקיבלה ביחס לאפשרות פיגוע טרור במינכן, לאי היערכות השב"כ לאבטחת משלחת הספורטאים, ואחר כך - לכל ההתרוצצות הפוליטית בתוככי ממשלת גולדה, בשאלה מי צריך לשלם בראשו, ובעיקר, מי צריך לחמוק מנטילת אחריות.

לא לשכוח

לכאורה, הדברים הבזויים נשמעים כלא רלוונטיים. למעשה, הם אקטואליים מאוד. בימים שבהם אירופה המתורבתת כאילו מזדעזעת מאכזריותו של ארגון דאעש, ומזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי קורא לאיחוד כוחות לצורך מלחמה בטרור האיסלאמיסטי הקיצוני, כדאי מאוד לזכור ולא לשכוח כיצד התנהגה אחת המעצמות המובילות באירופה, גרמניה.

אבל עכשיו נגיע ל"גועל נפש" האמיתי. במלים אחרות: להתנהגותה הבזויה של ממשלת גרמניה.

בתום מבצע החילוץ הכושל שלהם, היו בידי הגרמנים שלושה מהמחבלים (מתוך ה-8 שהשתתפו במיתקפת הטרור, 5 נהרגו). ששה שבועות בלבד לאחר מכן, ומבלי ליידע כלל את ממשלת ישראל, שיחררה גרמניה את השלושה ואף הטיסה אותם ללוב של קדאפי.

למעשה, זו הייתה קנוניה שרקמו שרותי המודיעין הגרמניים יחד עם אש"ף, כדי ליצור בציבור את הרושם הכוזב, כאילו לממשלת גרמניה לא הייתה ברירה אלא להיכנע לדרישות "ספטמבר השחור", שהודיע כי אנשיו חטפו מטוס לופטהאנזה שהיה בדרכו מדמשק למינכן, ותמורת שיחרורו דרש את שיחרור שלושת חבריו.

זו הייתה חטיפה מבויימת. הגרמנים ידעו מראש כי המטוס שלהם עתיד להיחטף, ולכן העלו עליו רק מעט נוסעים כולם אנשי משטרה. ואם לא די בכך, שילמו הגרמנים 9 מיליון דולר לארגון המחבלים של ג'ורג' חבש, שהיה אחראי לארגון "חטיפת" המטוס.

אבל זה לא הכל.

לפני שנתיים גילה השבועון הגרמני "דר שפיגל", כי הממשלה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) של הקנצלר וילי ברנדט, סיכמה ב-1972 על שיתוף פעולה חשאי עם מתכנני רצח הספורטאים הישראלים. לדברי השבועון הגרמני, נפגש שגריר גרמניה בלבנון ולטר נובאק עם אחד מראשי פתח ו"ספטמבר השחור", יוסוף א-נג'אר (חוסל באפריל 1973 בביירות במבצע "אביב נעורים").

בפגישה זו הציע השגריר לא-נג'אר הסכם, לפיו הארגון יימנע מפעולות טרור בגרמניה, ובתמורה תעניק ממשלת גרמניה תמיכה מדינית לאש"ף. ה"דר שפיגל" גם פירסם, כי בנוסף לכך הפסיקו הגרמנים לחקור את רצח הספורטאים הישראלים ומי אחראים לו, וגם חדלו להגדיר רשמית את מה שאירע כ"פעולת טרור"...

לכאורה, הדברים הבזויים נשמעים כלא רלוונטיים. למעשה, הם אקטואליים מאוד. בימים שבהם אירופה המתורבתת כאילו מזדעזעת מאכזריותו של ארגון דאעש, ומזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי קורא לאיחוד כוחות לצורך מלחמה בטרור האיסלאמיסטי הקיצוני, כדאי מאוד לזכור ולא לשכוח כיצד התנהגה אחת המעצמות המובילות באירופה, גרמניה.

הגרמנים הוכיחו כי הם מעדיפים לשלם ולא להילחם. הם יצטרכו להוכיח כי היום הם מוכנים לאמץ מדיניות אחרת.