האם יש קסם בדיכאון?

ספרה הקודם של יעל נאמן "היינו העתיד" (אחוזת בית, 2011) היה רב-מכר, והוטבע על-ידי מפיקיו כספר חובה, ועל כן קראתיו וגם כתבתי עליו (מאזנים, ספטמבר 2011, עמ' 56). התרשמתי שמדובר בתעודה חשובה, הגם שנושא מעלותיו ומגרעותיו של הקיבוץ (במקרה דנן - קיבוץ יחיעם), כולל ייסורי העזיבה ממנו - נושא זה נטחן עד דק על-ידי עשרות סופרים, ביניהם - דוד מלץ ("מעגלות", 1945) ואהרן מגד ("חדוה ואני", 1954; וראו סקירה מפורטת של הנושא משנת 1920 עד שנת 1995 בשלשות הכרכים של "סיפורי קיבוץ" מאת אוֹרי קריץ וראובן קריץ, הוצאת פורה 1997, 1566 עמ').

כיוון שהוויית הקיבוץ הוא תופעה ייחודית בעולם כולו - לא פלא שספרות על הנושא מרתקת יוצרים וקוראים. עם זאת, כשקראתי שנה יותר מאוחר את ספרה של ארנה גולן "ילדה של קיבוץ" (עקד 2012; שגם עליו כתבתי בחדשות בן עזר, גיליון 764, 30.7.2012), נוכחתי ביתרונו של האחרון (שרקעו - קיבוץ מסדה) משום הכֵּנות הרבה של הכותבת (בגוף ראשון יחיד, לעומת נאמן הכותבת בגוף ראשון רבים), ומשום ההשקעה הרבה שלה בהשגת מידע ובהבנת ההוויה השיתופית והנפשות הפועלות.

שתי היוצרות מספרות על הייסורים בעזיבת הקיבוץ - הראשונה - נאמן - מותירה תחושת ניכור, ואילו השנייה - ארנה גולן - מדגישה את הערצתה הגדולה לנפילים שיסדו את הקיבוץ, על קורבנם הגדול - למרות שהיא מודעת לכל המעקשים שהיו שם (הלינה המשותפת, אי-השוויון בין נשים לגברים, הספרטניות הכפויה, חוסר הפרטיות וכדומה).

בספרה החדש של יעל נאמן, כתובת אש, יש תשעה סיפורים קצרים, כשהאחרון שבהם ("האופציה") הוא כמעט באורך של נובלה. ברוב הסיפורים הדוברת היא ילידת יחיעם, ורבים מן האירועים בהם קשורים במקום ההוא.

שלושה סיפורים בנויים בתבנית סוריאליסטית: "SILENCE" מתאר הרמון של נשים האוהבות אדון אחד, מבקשות לשכב עימו וללדת לו ילדים, אבל הוא זמין לזמן קצר, ועל הרוב הוא בלתי מושג עד לניתוק מוחלט ממנו שמובע בשפת הסימנים; "תלונה" מספר על רב שַגָּל המצית את הנשים שעמו - הדוברת רוצה לקבל פירורים מהבערה הזאת (היא מבהירה שזאת מטפורה!), ומתלוננת על כך במשטרה; "הדשא והנהר" מספר על אנשים הבוכים סביב מדורה ומספרים זה לזה סיפורים אבסורדיים.

הם ממליחים את תפוחי האדמה שבמדורה ומונעים התפשטות השריפה באמצעות הדמעות. הדוברת מבכה את הזִקנה שקפצה עליה בגיל 51, כשאין מאחוריה הישג של ממש.

חמישה סיפורים נוספים בנויים בתבנית ריאליסטית, אבל גם בהם מצויים היבטים אבסורדיים כמו בסיפורים הסוריאליסטיים שהוזכרו לעיל: "עקרות" מספר על זוג חשוך ילדים שעברו את כל המרורים של טיפולי הפוריות אצל הרופאים המומחים ביותר. לבסוף, כשהם מיואשים לגמרי, הם עורכים פוגרום ב"חדר ההנצחה" (חדר בו מוצגות תמונותיהם של הילודים שהגיעו לעולם לאחר טיפול פוריות מוצלח); "עיר" - הדוברת בסיפור זה היא עוזבת קיבוץ בת 21 (כמו ב"היינו העתיד"), שאיננה מצליחה לדבוק בעבודה כלשהי בעיר.

בזו אחר זו היא נוטשת עבודות, מתגוררת אצל חברים, גם כן עוזבי קיבוץ, שותים יחד קפה ומעשנים ג'וינטים - אנשים אבודים מפגרים אחרי העירונים שיש להם בגרות וידע שנמנע מעוזבי הקיבוץ. אחת מהן, רוני מתה ממנת יתר של סמים, מוות המזכיר משום מה לדוברת את מותה של מוכרת הגפרורים מהאגדה של אנדרסן; "מחלקת הלקטוריות שלנו" הוא מעין סיפור המשך ל"עיר" - קבוצת לקטוריות מצויה במרתף של הוצאת ספרים, כמעט שאין מגע חברתי ביניהן ובין העורך וסגניו מהקומות העליונות.

לעיתים העורך מטיף להן על החמצה (חוות דעת שלילית על ספר שהיה לרב-מכר או שזכה בפרסים יוקרתיים). לבסוף הלקטוריות מפוטרות כי כולן כתבו בחוות הדעת שלהן שהסופר צריך להרוג את הילד; ב"תינוק" מסופר על אֵם שאיננה מסתדרת עם התינוק שנולד לה, ולכן היא מביאה אותו למשרד של בעלה כדי שתוכל להתאוורר.

היא הולכת לחבר שלה לשעבר ומבקשת ממנו לשכב עמה כדי לברר אם שם למטה השתנה משהו בעקבות הלידה. היא נשארת ללון אצל החבר גם כאשר חברתו היפה מגיעה; "אורחים" - גיבורת הסיפור ובן זוגה שונאים אורחים - הלא מוזמנים והמוזמנים גם יחד - משום הדעות הימניות שלהם, ומשום שאינם יודעים מתי ללכת. לפעמים הם משאירים את האורחים בדירה, ובורחים משם, לעיתים זה לא עוזר, והם נאלצים לארח אותם גם ללינה ולארוחת בוקר.

בסיפור "SILENCE" ו"מחלקת הלקטוריות שלנו" מורגשת השפעה חזקה של קפקא ("הטירה", "לפני שער החוק") - בשני הסיפורים יש חיץ בין האדון (בעל ההרמון, העורך הראשי) ובין אלה שמבקשים להתקרב אליו ללא הצלחה.

הסיפור האחרון, הארוך ביותר בקובץ - "האופציה" - מספר את סיפורה של אֵם הדוברת, ממייסדות יחיעם. אחרי מות בעלה, ואחרי שלקתה בגלאוקומה והפכה לעיוורת, היא מנסה להתאבד, ומצילים אותה. בן זוגה של הדוברת מראיין אותה, והיא פורשת בפניו מגילה של קינים והגה והי: ילידת 1926, לקתה במחלות רבות, ביניהן שחפת. מצליחה לשרוד את אימי השואה בסנטוריום לחולי שחפת בזהות בדויה (תוך כדי תיאור תלאותיה מתוארים גם האירועים הנוראים שפקדו את יהדות הונגריה), מצליחה לעלות ארצה ב-1946 בסרטיפקט שאול, מתיישבת בנגבה, ואחר-כך מייסדת עם קבוצת פעילי השומר הצעיר את קיבוץ יחיעם, שם עבדה כאחות.

מדובר בכרוניקה מדכאה למדיי, אבל באמת אין בסיפור הזה שום ערך מוסף אמנותי. אגב הנימה הפסימית המדכאה מצויה בכל הסיפורים גם באלה המתיימרים להיות בעלי ערך מוסף ספרותי.

ספרות יכולה, ואולי גם חייבת, לתאר את הפנים העצובות של ההוויה, אבל, כפי שהציעה לאה גולדברג בספרה "אמנות הסיפור", צריך להיות בה איזה אור - קבצן במציאות הוא מראה מדכא, אבל בסיפור אמורה להתלוות לתיאורו איזו חגיגיות, איזו הארה. אולי בגלל חוסר המשיג שבי - אני לא מצאתי הארה כזאת בקובץ סיפורים זה.