דת ובנייה

בית המשפט העליון עסק לאחרונה בשאלה (11.9.14), בשאלה האם השיקולים שעמדו בבסיס החלטת ועדת המועצה הארצית תקפים ומצדיקים את התערבותו של בית המשפט.

נתיביה - אגודה לחקר כתבי הקודש, הפועלת מטעם זרם היהדות המשיחית, הגישה תוכנית במסגרתה ביקשה לשנות את ייעודו של מבנה בן שלוש קומות המצוי בבעלותה, משימוש למגורים לשימוש לצרכי מוסד, וזאת כדי לעגן את השימוש שנעשה בו משנת 1983 כבית תפילה ומשרדי קהילה. כמו-כן ביקשה להוסיף קומה למבנה שתשמש כמקום התכנסות, שימוש משרדים ומבני מגורים לחברי קהילת נתיביה.

לאחר שהתוכנית אושרה להפקדה על-ידי מוסדות התכנון (הוועדה המקומית והוועדה המחוזית), הוגשו לה התנגדויות. בין היתר הוגשה התנגדות של ועד הפעולה בשכונת נחלת אחים ובה הנימוקים הבאים: היווצרותן של בעיות חניה ובעיות תנועה באזור המיועד ליישום התוכנית; קיומה של חריגה משמעותית משטחי הבנייה המירביים שהותרו באיזור; וכן פגיעה ברגשות התושבים המתגוררים בסמוך למבנה, בהתחשב במהותו של בית נתיביה ובזהותם הדתית של מפעיליו.


ביהמ"ש המחוזי מתערב


התוכנית נדחתה ע"י הוועדה המקומית מהטעם שהמבנה נמצא באזור מגורים מובהק, אך הוגשה לוועדה המחוזית ב-18.3.08. זו החליטה לאשר את שינוי הייעוד של המבנה ממגורים למוסד, אולם לדחות את תוספת הקומה. בהחלטתה דחתה הוועדה המחוזית את טענות המתנגדים אשר נגעו לבעיות התחבורה והחניה, והדגישה את הצורך לאזן בין האינטרסים של נתיביה (ולכן אישרה את שינוי הייעוד) לבין טענות המתנגדים, בדבר פגיעה בתושבי השכונה (ולכן דחתה את הקומה הנוספת שהתבקשה).

על החלטה זו הוגשו עררים למועצה הארצית לתכנון ובנייה. זו דחתה את העררים ואישרה את החלטת הוועדה המחוזית, תוך שהיא חוזרת על ההנמקה של הוועדה המחוזית בדבר האיזון הראוי לטעמה.

על ההחלטה שלא לאשר את תוספת הבינוי במסגרת התוכנית הגישה
נתיביה עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר קיבל את העתירה. בית המשפט קבע, כי ההחלטה שלא לאשר את תוספת הבינוי התקבלה על יסוד מהותו של בית נתיביה וזהות מפעיליו - שאינו שיקול ראוי לצורך ההחלטה הנ"ל. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור דנא, על-ידי ועד הפעולה.

המערערים טענו, כי התערבות בית המשפט בהחלטות מוסדות התכנון תהא מצומצמת, וכי ההחלטה המקורית היא תוצאה של שיקולים תכנוניים ומטרדים הנגרמים מעצם קיומו של מוסד מעין זה. המשיבים טענו, שהשיקול שעמד בראש מעייניהם של מוסדות התכנון, מהותו של בית נתיביה וזהותם הדתית של מפעיליו, חורג ממתחם הסבירות והמידתיות ועל כן הוא הצדיק את התערבות בית המשפט המחוזי.


חיים משותפים


בפתח דבריו קבע בית המשפט העליון, כי על-אף שתפקידן של ועדות התכנון מתמצה בעקרון בבחינת שיקולים תכנוניים, הרי שהן יכולות להביא בחשבון שיקולים רחבי יריעה אשר נועדו לשרת, בין היתר, מטרות חברתיות כלכליות, אקולוגיות ואסתטיות. לפיכך, שיקולים הקשורים לפגיעה ברגשות הדת של תושבי השכונה ובצביונה - להם עשויות להיות השלכות רוחב בעלי משמעויות חברתיות שונות - הם שיקולים אשר מחובתן של ועדות התכנון לשקול בבואן לקבל החלטות תכנוניות מסוימות.

לאחר שבדק את ההתנגדויות שהוגשו לתוכנית ואת החלטות מוסדות התכנון, מצא בית המשפט העליון, כי מה שעמד בבסיס ההחלטות של ועדות התכנון, על-אף נסיונן לשוות לנימוקיהן אופי תכנוני במובנו הצר, היו שיקולים תכנוניים רחבים הנוגעים לרגשות הדת של תושבי השכונה.

בבוחנו האם דחיית אישור תוספת הבינוי על יסוד שיקולים אלה מצויה במתחם הסבירות או המידתיות, קבע בית המשפט העליון, כי בחברה בעלת מרקם סוציולוגי הטרוגני, הרי שדחיית התוכנית מטעמים של פגיעה ברגשות דת איננה מתיישבת עם הצורך לכונן אמונות ואורחות חיים, על-רקע של חיים משותפים ומגורים משותפים.

על כן קבע בית המשפט, כי בדין התערב בית המשפט המחוזי בהחלטת ועדת המועצה הארצית ביחס לבקשת נתיביה לאשר את תוספות הבינוי, שאיננה שאלה שבמומחיות תכנונית טהורה, אלא הקשורה במישרין לפעילות הדתית אותה כוננה נתיביה במבנה במשך שנים ואותה ביקשה למסד במסגרת התוכנית.