1. אמת לשעתה out, חובה לפרסם in. כך אפשר לתמצת בשש מילים את ההלכה החשובה והחדשנית של ההרכב המורחב בבית המשפט העליון בפרשת סרן ר' נגד
אילנה דיין (יום ה', 18.9.14).
בערעור המקורי קבעו שלושת השופטים (למעשה - רק
אליעזר ריבלין ו
יצחק עמית), כי השאלה האם פרסום היה אמת (לצורך הגנת "אמת דיברתי") נבדקת ביחס לאמת כפי שהייתה ידועה בזמן הפרסום.
עוזי פוגלמן סבר שההגנה הנכונה היא לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, המדבר על מי שהייתה לו חובה כלפי מושא הפרסום לבצע את הפרסום. במקרה כזה, אם הפרסום נעשה
בתום לב, ניתנת הגנה.
ההרכב המורחב, בהובלתו של
אשר גרוניס, קיבל את עמדתו של פוגלמן והפך אותה להלכה המחייבת. כל תשעת שופטי ההרכב הסכימו לכך, ולכן זו תהיה ההלכה לעוד שנים לא מעטות. המשמעות היא, שאם הפרסום היה אמת בזמן עשייתו אבל התברר מאוחר יותר שאין בו אמת - לא תינתן למפרסם הגנת "אמת דיברתי". זה יחול אפילו אם האמת בדיעבד תתברר רק לנוכח עובדות שלא היו ידועות בזמן הפרסום.
לכאורה - מכה לתקשורת. אבל בפועל, ממש לא. ההגנה החדשה אומרת: התקשורת חייבת לפרסם דברים שיש בהם עניין ציבורי משמעותי. אם הפרסום הזה נעשה בתום לב, אזי לא משנה אם הוא אמת או לא; יש הגנה עליו. עניין ציבורי - כלומר: הציבור יכול להפיק ממנו תועלת מעשית בעלת חשיבות. תום לב - כלומר: העיתונאי האמין שזו אמת, הוא פעל בצורה מקצועית לברר את העובדות ונתן למושא הפרסום הזדמנות סבירה להגיב.
לי אישית נראה מנסיוני, שקל יותר להוכיח תום לב מאשר להוכיח "אמת דיברתי". דומה שהדבר עולה גם ממבחני תום הלב שמציב גרוניס. למעשה הוא אומר, כי כל עוד העיתונאי יראה שהוא פעל בצורה סבירה ולא יוכח שהוא פעל בחוסר תום לב - תינתן לו ההגנה. במובן מסוים, גרוניס הופך חלקית את נטלי ההוכחה המקובלים בתביעות לשון הרע. בדרך כלל, די בכך שהתובע יוכיח את קיומו של הפרסום; הנתבע (המפרסם) צריך להוכיח שעומדת לו אחת ההגנות שבחוק. במקרה הזה, ברגע בו העיתונאי יראה שהוא פעל כיאות - יהיה על התובע להוכיח שהיו לו מניעים זרים פסולים.
כדאי לשים לב גם למחלוקת בין השופטים בשאלת המניעים שעלולים להוות חוסר תום לב. גרוניס, בצורה שמרנית מאוד, אומר שאם המניע הוא רייטינג או רצון להשיג סקופ - תישלל הגנת תום הלב. רוב חבריו אינם מקבלים עמדה זו. הם אומרים, כי אין פסול ברצון להקדים את המתחרים ולעשות מוצר עיתונאי שימשוך יותר קוראים/צופים/גולשים - כל עוד מקפידים על הכללים המקצועיים הראויים.
2. הכללים המקצועיים הראויים - גם זה ניצב בליבו של פסק הדין. "עיתונאות אחראית", מכנה גרוניס את ההגנה שהוא נותן. וזה אומר: לפעול בצורה מקצועית ואחראית. פסק הדין מדגיש שוב ושוב את חשיבותה של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, ולמעשה מעניק לה יתרון מסוים - קטן וכפוף לנסיבות - על פני הזכות לשם טוב. אבל כל זה, בתנאי שהעבודה העיתונאית נעשית כהלכתה.
מטרתו של פסק הדין היא להגן על תקשורת, לא על רכילות; על עניין ציבורי, לא על מציצנות; על הוגנות, לא על זדון; על שקידה, לא על חפיפניקיות. ובית המשפט העליון צודק לחלוטין בכך.
חופש הביטוי וחופש העיתונות אינם מוחלטים, כשם ששום זכות במדינה דמוקרטית אינה מוחלטת. ייהנה מהן מי שמפעיל אותן בצורה מקצועית והוגנת - בדיוק כשם שמההגנה על השם הטוב ייהנה מי שיש לו שם טוב.
מגבלות על חופש הביטוי וחופש העיתונות, אין משמעותן פגיעה בהם. משמעותן איזון בינם לבין זכויות יסוד אחרות, כגון צנעת הפרט, בטחון המדינה והשם הטוב. המגבלות הללו אומרות, שאם התקשורת תפעל לפיהן - היא תהנה מהגנה נרחבת שתאפשר לה למלא את תפקידה. מי שאינו מוכן לפעול בהתאם למגבלות שבחוק ובפסיקה, שלא יצפה להגנתם של החוק והפסיקה.
3. אילנה דיין לא יכולה להיות מרוצה ב-100% מפסק הדין. השורה התחתונה אכן לטובתה, אבל בדרך היא חוטפת על הראש. אשר גרוניס ויצחק עמית אומרים במפורש, כי הכתבה שלה על סרן ר' עמדה על גבול העיתונאות האחראית. מצד אחד, היה בה תום לב, דיין האמינה שזאת האמת והיא אפשרה לר' להגיב. מצד שני, הייתה שם תפירה מכוונת ומטעה של קטעים לא רלוונטיים והטון היה נחרץ ומרשיע.
הנקודה האחרונה הזאת מאפיינת את דיין עד היום. היא לא אוהבת לשאול שאלות; היא הרבה יותר אוהבת לתת תשובות, או ליתר דיוק - לקבוע קביעות. היא אוהבת לשים את עצמה בעמדת התובעת, העדה והשופטת גם יחד. ראוי שדיין - וכמובן כל יתר העיתונאים - יפנימו את הביקורת הנקודתית של בית המשפט העליון.
