על אמת ותום לב

פסק הדין של ההרכב המורחב בנושא סרן ר' ואילנה דיין הוא אחד החשובים ביותר בתחום חופש העיתונות שניתנו בישראל ב-67 שנותיה. בפירוש כך. הסיבה היא, שבית המשפט העליון מחיל לראשונה על התקשורת את סעיף 15(2) בחוק איסור לשון הרע, המעניק למפרסם הגנה אם פעל בתום לב כאשר "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

לא משנה האם מדובר על חובה מוסרית או חוקית; בית המשפט העליון אומר לראשונה, כי על התקשורת חלה חובה לפרסם דברים שיש בהם עניין ציבורי. והנשיא אשר גרוניס מדגיש: מדובר בחובה שנועדה להגן על התקשורת, לא חובה שמחייבת אותה לפרסם. זהו עולם חדש לגמרי, המעניק הגנה למה שבית המשפט העליון מכנה "עיתונאות אחראית" והוא אף מגדיר מהי, כפי שנראה בהמשך.

זוהי בשורה טובה גם מבחינת האבחנה שהמצב החדש יכול לבצע בין עיתונאים ועיתונאות ראויים לבין אלו שאינם ראויים. בין אלו שמתבססים על מקורות אמינים ועל בדיקה מעמיקה, לבין אלו שמתבססים על השערות ועל קטעי מידע. אם יהיו פרסומים עיתונאיים שלא ייהנו מהגנה זו – אדרבה ואדרבה. כמו כל מקצוע, גם מקצוע העיתונות ייצא נשכר מכך שייפלטו ממנו מי שאינם עומדים בקני המידה הראויים.

בפסק הדין אין אמירה שדיין דיווחה אמת. גרוניס אומר, ששאלת האמת בפרסום אינה נדונה משום שדיין זכאית לאותה הגנת תום הלב שמחדש העליון. הוא גם אומר, שהכתבה שלה על סרן ר' הייתה על גבול העיתונאות האחראית. השופטים ניל הנדל ויצחק עמית חזרו על אותה קביעה.

זה אומר, שמבחינה משפטית – נותרו הממצאים העובדתיים של נעם סולברג בבית המשפט המחוזי בירושלים. שם נקבע, כי לדיין אין הגנת "אמת דיברתי" בין היתר משום שבכתבה נכללו קטעים שלא היו שייכים לאירוע של הריגת הילדה ושהודבקו אליו שלא בתום לב. הכוונה בעיקר לצילומיהם של חיילי המוצב כשהם חוגגים, כך שנוצר הרושם שמדובר באירוע לציון הריגת הילדה. בפועל, אלו היו צילומים מאירוע אחר לחלוטין.

שימו לב גם מדוע גרוניס אומר שדיין הייתה על הגבול: "ראוי היה להימנע מלשלב בכתבה קטעי וידאו המתארים התרחשויות שלא היו חלק מן האירוע באופן שעלול ליצור רושם מוטעה... בנוסף, טון הפרסום לא היה זהיר דיו לטעמי, וספק אם היה מקום לנקוט בלשון כה נחרצת וחד-משמעית לאורך הכתבה". לא מדובר על פליטות פה או על טעויות. מדובר על דברים שנעשו בכוונה תחילה, אולי אפילו בזדון, במטרה להעצים את התחקיר. וכפי שציינתי אתמול, לפחות המרכיב השני אופייני לדיין, המבקשת להיות גם התובעת, גם העדה וגם השופטת.

עוד נקודה: העליון הותיר על-כנו את חיובה של טלעד בתשלום 100,000 שקל בשל הקדימונים ל"עובדה". אני לא יודע זאת בוודאות, אבל אני משער שלדיין ו/או למערכת שלה יש/הייתה יד בעיצוב הקדימונים. רק סביר, שגורם מערכתי הוא שיקבע מה ייכנס לתוך המסגרת הצרה של הקדימון. לאור הנחה זו, דיין נושאת ו/או מערכתה נושאים באחריות גם לאותם קדימונים שלדעת כל הערכאות היוו לשון הרע נטולת הגנה.

לכן, מבחינה משפטית גרידא – דיין אכן ניצחה. אבל מבחינה מקצועית, היא יוצאת מצולקת. אם התחקיר היה נבחן רק במשקפיים של אמת בפרסום, ייתכן מאוד שהתוצאה הייתה שונה. הוא לא היה אמת, גם אם בתום לב. והיו בו אלמנטים פסולים, שקירבו את דיין לאבד גם את הגנת תום הלב.

הגנת "אמת לשעתה" הייתה טובה מבחינה עיתונאית, וגם הגיונית מבחינה משפטית. היא אמרה, שהעיתונאי אינו חוזה עתידות, ואם העובדות הידועות בזמן הפרסום תומכות בדבריו – מדובר באמת, משום שהוא אינו יכול לדעת מה יתברר בהמשך. ההרכב המורחב קובע, לעומת זאת, ששאלת האמת תיבחן בזמן הדיון המשפטי ועל-פי העובדות הידועות אז, כולל אלו שלא היו ידועות ושלא היו יכולות להיות ידועות בזמן הפרסום.

זוהי גישה בעייתית. נקח את המקרה של סרן ר'. כאשר דיין שידרה את התחקיר, הוא אכן היה חשוד בהריגת הילדה. זו הייתה האמת באותה עת. רק מאוחר יותר זיכה אותו בית הדין הצבאי, וזו הפכה להיות האמת. לפי בית המשפט העליון, מאחר שבעת הדיון בתביעתו של ר' כבר היה ידוע שהוא חף מפשע, מתברר בדיעבד שהפרסום המקורי לא היה אמת. אבל איך דיין הייתה יכולה לדעת מה יתגלה בחקירה ובמשפט?

אם בית המשפט העליון היה מסתפק בפסילת הגנת "אמת לשעתה", אפשר היה לסגור את התקשורת ובעיקר את העיתונות החוקרת. אבל גרוניס וחבריו קבעו הלכה חדשה, ההופכת הלכות קודמות, ולמעשה העניקו לתקשורת הגנה רחבה בהרבה. הם עשו זאת על-ידי הקביעה, שעל התקשורת מוטלת חובה לפרסם עניינים שיש בהם עניין ציבורי (ולא עניין לציבור, דהיינו: פרסום המשרת אינטרס חשוב ולא את יצר המציצנות). מאחר שקיימת חובה כזו, די בכך שהעיתונאי יוכיח שהוא פעל בתום לב – גם אם בדיעבד מתברר שהפרסום לא היה אמת.

הוכחת תום הלב, אומר בית המשפט העליון, מתחלקת לשניים. תחילה על העיתונאי להראות, שהוא האמין באמיתות הדברים, שהוא בדק אותם כיאות ושהוא נתן למושא הפרסום הזדמנות נאותה להגיב. אם כל אלו נעשו, עובר נטל ההוכחה אל התובע – להוכיח שהעיתונאי היה חסר תום לב, כלומר: שההפך הוא הנכון, שהעיתונאי ידע שהדברים אינם אמת, שהוא לא בדק אותם כיאות, שהוא לא נתן הזדמנות להגיב. יש כאן היפוך חלקי של נטל ההוכחה הקבוע בתביעות לשון הרע, המוטל בדרך כלל כל-כולו על הנתבע.

השופטים נחלקו בשאלה, האם רצונו של העיתונאי להשיג סקופ ורצונו של אמצעי התקשורת להעלות את הרייטינג שלו, הם שיקולים זרים הפוסלים את תום הלב. גרוניס סבור שכן, אך רוב עמיתיו סבורים שלא. כפי שאומר הנדל: הרצון להשיג סקופים מעודד עיתונאות טובה יותר, בבחינת "קנאת סופרים תרבה חוכמה". מובן שאם העיתונאי יודע שהידיעה אינה נכונה והוא מפרסם אותה משיקולים אישיים של זדון ורדיפה, הוא לא יזכה להגנה. אבל אם הוא פועל גם משיקולים אישיים של אגו ויוקרה – אין בכך פסול.

כבר ציינתי אתמול, כי נראה שקל יותר להוכיח הגנה זו מאשר את הגנת "אמת לשעתה". באבסורד מסוים, אם האמת בזמן הדיון המשפטי שונה מזו שהייתה בעת הפרסום, ייתכן שיהיה קושי להוכיח מה הייתה האמת בעבר (גרוניס עומד על כך גם במקרה הספציפי: חלף עשור ופרטים רבים נותרו עלומים).

לעומת זאת, את תום הלב קל יותר להוכיח. צריך לזכור, שהפסיקה מעניקה לעיתונאי חיסיון על מקורותיו, אם כי ברור שאי חשיפתם מקשה עליו בתביעות נגדו. אבל אם בית המשפט ישתכנע שהיו לו מקורות טובים – גם בלא ששמותיהם ייחשפו – והוא יוכיח שפנה בצורה סבירה לקבל תגובה, ואף התייחס אליה כיאות (ואת זה קל מאוד לתעד), אזי יקל עליו לקבל את ההגנה.

אני מתחיל לחשוב שאנחנו ב-News1 טמבלים. הסיקור שלנו של פסק הדין היה הנרחב ביותר, וכאשר אני רואה את התקשורת אתמול (יום ה', 18.9.14) והיום (יום ו', 19.9.14) – אולי טעינו. מצד אחד, ייתכן שמיהרנו יותר מדי: זה כנראה פסק דין כה חשוב ומקיף, עד שצריך לקרוא אותו במשך סוף השבוע. מצד שני, אולי ניפחנו אותו וכל מה שצריך הוא לכל היותר איזושהי ידיעה קטנטנה.

המצב הוא כזה. ב-ynet ובכלכליסט, שניהם מקבוצת ידיעות אחרונות, לא הופיעה מילה על פסק הדין. בישראל היום הוא דחוק היום לטור צד בתחתית עמוד 13. בהארץ יש ידיעה גדולה באחד העמודים הפנימיים. באתר גלובס הייתה ידיעה די מקיפה, אבל בערך חצי ממנה היה העתק-הדבק של תגובות עורכי הדין. במעריב אין מילה. במקור ראשון אין מילה. וזה, כאמור, על אחד מפסקי הדין החשובים ביותר בנוגע לתקשורת שניתנו בישראל.

הגדיל לעשות ידיעות אחרונות. "העליון פסק: אילנה דיין לא הוציאה דיבה בפרשת סרן ר'" – זו הכותרת של ידיעה קטנה בשולי עמוד 6. לא נכון. העליון קבע שהייתה דיבה, אבל בתום לב; זה אפילו כתוב בידיעה עצמה. ועכשיו מגיעים לפסקה המרכזית: "שופטי העליון הכריעו כי אכן היה בכתבה לשון הרע, אולם טענו כי אין להטיל על דיין אחריות מכיוון שיש לה הגנת 'אמת דיברתי' בהתאם לעובדות שהיו ידועות בזמן השידור... סרן ר' ערער בשנית, אך כאמור אתמול נקבע כי פסק הדין יישאר על-כנו".

זה לא אמת לשעתה ולא אמת שהייתה ולא אמת שתהיה. זה סילוף גמור. פסק הדין בערעור לא נותר על-כנו. בית המשפט העליון ביטל את הגנת אמת לשעתה, אמר שאינו קובע האם עומדת לדיין הגנת "אמת דיברתי" והחליט כאמור ללכת על הגנת תום הלב. אני מתקשה לקבוע האם הידיעה נכתבה ברשלנות מוחלטת, בבורות מוחלטת או בהטעיה מוחלטת.

בתמונה הכוללת, קשה להבין את פשר ההתעלמות התקשורתית הכמעט-מוחלטת מפסק דין זה, שנוגע לתקשורת עצמה – שיודעת לשפוך המוני מילים על כל שטות רכילותית של אחד מיקיריה. ושלא יהיה ספק: פסק הדין פורסם בשעה 13:00, דהיינו 11 שעות לפני סגירת העיתונים, ולווה בתמצית מצוינת שהכינו לשכות השופטים, כך שלא הייתה בעיה להכין לפחות ידיעה אינטליגנטית תמציתית. אז האם זו חובבנות גמורה של הכתבים והעורכים? האם יש כאן רצון להגן על דיין, שכאמור לא יוצאת ממש טוב מפסק הדין? לא יודע. אני רק יודע, שבעוד פסק הדין הוא ציון דרך בתולדות חופש העיתונות בישראל, הסיקור שלו הוא ציון דרך בהתדרדרות של אותה עיתונות.