לישראל יש מה לומר

ההסברה הופכת בעידן המודרני חלק אינטגרלי של המלחמה, ולא כל שכן של החתירה לשלום. לישראל יש מה להסביר לעולם הערבי, אם כי האמצעים העומדים לרשותה - דלים. ההסברה של משרד החוץ מתבצעת על-ידי צוות מצומצם של דוברי ערבית המתמודדים עם מכונת תעמולה ערבית משומנת המרופדת בעשרות מיליוני דולר.

משרד החוץ מדבר באמצעיו הצנועים אל הציבור בעולם הערבי - בדף הפייסבוק "ישראל מדברת ערבית", באתר "תקשורת" ("אלתווצל"), בערוץ היו-טיוב ובדף הטוויטר של המשרד. ארבעת ערוצים אלה זוכים להתעניינות של מיליוני גולשים במדינות ערב.

מחקרים על הרגלי צריכת-המדיה במגזר הערבי מראים כי האינטרנט הוא האמצעי הזוכה לחשיפה הגבוהה ביותר. הצרכנים אינם מסתפקים בגלישה בבית מול המחשב, ומעדיפים על פניו דווקא את הגלישה בטלפון הסלולרי. האינטרנט מאפשר למשתמשים להגיב בחופשיות, ללא מגבלות וללא תקשורת מטעם.

הדעת נותנת שההתעניינות הגוברת אינה נובעת תמיד מאהדה לישראל, אלא מסקרנות לדעת על מה שקורה בה. בעולם הערבי מבקשים לדעת על ישראל ממקור ראשון, ולא באמצעות תועמלנים ברשתות החברתיות ובערוצי הטלוויזיה של ארצות ערב. זה גם מסביר את הופעתם של פרשנים ומומחים ישראלים בערוצי הטלוויזיה הערבית, למעט כלי התקשורת של סוריה וחיזבאללה.

במרוצת 51 ימי הקרבות של מבצע "צוק איתן" הזימו דפי הפייסבוק בערבית של משרד החוץ שלנו את התעמולה השחורה והשקרית של חמאס ו"אלג'זירה". במקרים רבים הסתמכו באתרי המשרד על שידורים מערוצי הטלוויזיה הערביים, בעיקר ממצרים, שהתקיפו את ארגון חמאס, מנהיגיו ואת דובריו. עמודי הפייסבוק דיווחו בהרחבה על השימוש שעשה חמאס למטרות טרור במוסדות אזרחיים כמו בתי ספר, בתי חולים ומתקנים של סוכנות הסעד לפליטים. לא זו בלבד שהוצג חומר תיעודי אותנטי של דובר צה"ל, אלא שהוצגו גם עדויות של כלי תקשורת במדינות ערב נגד התנהלות חמאס.

חמאס הכניס את עצמו למילכוד כשהציג את תבוסתו בעזה כניצחון. רוב מכריע של העיתונים ושאר כלי התקשורת בעולם הערבי, מלבד אלה של קטר, שמו ללעג ולקלס את הניצחון השקרי של חמאס. אתרי האינטרנט של משרד החוץ לא היו צריכים אפוא להתאמץ כדי להזים את בדותת הניצחון. די היה בציטוטים אמצעי התקשורת הערביים.

כשיש התפתחויות חיוביות בעולם הערבי, מתייחסים להן בהרחבה אתרי האינטרנט של משרד החוץ. דוגמה אחת מיני רבות היא ההתייחסות במאמר מערכת לבחירות הדמוקרטיות שהיו לאחרונה בתוניסיה, שהפתיעו את כל העולם באופיין הדמוקרטי החופשי. המאמר התייחס ליתרונות הרבים של הפרלמנט החדש שהעניק שוויון מלא לנשים, חוקק חוק שירות בריאות ממלכתיים וכן חוק חינוך חינם מגן הילדים ועד למוסדות להשכלה גבוהה. העיתון Africa Manager התוניסאי בשפה הערבית פרסם את המאמר הישראלי במלואו.

ישראל "גונבת" את פיירוז

דף הפייסבוק "ישראל דוברת ערבית" העלה פוסט על שיריה של הזמרת הלבנונית פיירוז שאותם שרה בישראל, בעברית ובערבית, להקת "טורקיז".

הדבר עורר גל של תגובות בעיתונות הלבנונית. עיתון "אלספיר" הלבנוני פרסם מאמר ארוך בכותרת: "מה חדש בתרבות השוד הישראלי?". מספר אתרים לבנוניים התייחסו לעניין בהרחבה, ביניהם אתר "המדריך שלך" ("דלילוכּ) שהכתיר את דבריו בכותרת: "ישראל גונבת את שירי פיירוז ויצירות שהאחים רחבאני מלחינים לה".

גם אני נתבקשתי על-ידי רשת ה-BBC בערבית לומר מהי תשובת ישראל לטענת חלק מהלבנונים כי זוהי גניבה ספרותית, וכך השבתי:

"עם ישראל הוא מגוון מבחינה אתנית. יש בינינו האוהבים את המוזיקה המזרחית וגם זמרות ממוצא אשכנזי שרות את שיריה של אום כלת'ום. המוזיקה היא שפה אנושית בינלאומית המקרבת בין עמים ומסייעת לנו בני האדם להכיר זה את זה.

"בעצם הימים האלה מתקיים בירושלים בירת ישראל פסטיבל מוזיקה בינלאומי, שבו נוטלים חלק תזמורות מירדן, ממרוקו ומהגדה המערבית, ואלו זוכות לתגובות נלהבות. השאלה היא, אפוא, לא למה ישראל משמיעה את המוזיקה, אלא למה יש התנגדות לתופעה חיובית כזאת? על איזו גניבה מדברים? האם עושים את זה כעסק, או שיש כאן עניין של אמנות צרופה?

לגבי התמלוגים על היצירות, איגודי האמנים במדינות ערב מסרבים לקבל תמלוגים מישראלים, כי בעיניהם צעד כזה מתפרש כנורמליזציה.

"אין ספק כי המוזיקה הזאת מעניקה בריאות ושלווה לכל עמי האזור הרבה יותר מנאומיהם של נסראללה, בשאר אסד וח'אלד משעל".