ספרו של פרופ' חמי בן-נון הוא ספר חשוב מעצם דיונו בסוגיה מרכזית מבחינת המחשבה הדמוקרטית ובמיוחד לאחר מחאת האוהלים של קיץ 2011, שלא הבשילה למרי אזרחי. הספר בהוצאת רסלינג הנו הוצאה מחודשת של הספר בהוצאת יער שיצא לאור כבר בשנת 1992, והחזיק רק 184 עמודים לעומת 294 עמודים של הנוכחי.
בצדק משתמש המחבר במספר הערות שוליים רב, מרחיבות ומחכימות (513!) שהיו "מנפחות" את הטקסט במידה רבה, לו היו בגוף הספר. אולם דמות הקרנף (של יונסקו) מהמדורה הראשונה נשארה על גבי הכריכה כשהפעם הנה צבעונית יותר.
פרופ' בן-נון, שכיום הנו חוקר בתחומי המשפט הפילוסופיה, וקבלת החלטות, כתב בשנת הוצאת ספרו במהדורה הראשונה, מאמר בשם "מרי אזרחי ואחריות אזרחית" (בעיות בינלאומיות חברה ומדינה, כרך ל"א, מס' 59, 1992), שניתן גם לקוראו נכונה כ"מרי אזרחי כביטוי לאחריות אזרחית". שהרי לפי בן נון מרי אזרחי הוא מעשה פוליטי "מטרתו היא הצבת מחסום- גופו של המבצע- כנגד חוק או מדיניות שלדעתו אינם תקינים. מכיוון שלטענתי, מבצע המרי האזרחי הוא אזרח אחראי, יש חשיבות לדיון באחריות האזרח, מה משמעותה של אחריות כזו- ומה מאפיין אותה, מיהו האזרח האחראי ומה מקומו בחברה הדמוקרטית – ומה מונע אזרח מלהיות אחראי" (שם, עמ' 26).
ניתן לראות בסוגית המרי האזרחי (אולי גם בתופעת הסירוב המצפוני והפוליטי) כסוג של נייר לקמוס לבדיקת מידת הדמוקרטיה הליברלית. זהו דיון תאורטי חשוב, אך לא פחות חשוב ממנו הוא הדיון ביחס למשמעותו הנגזרת ביחס למדינת ישראל.
בהקדמה למהדורה המחודשת (בה אתמקד בביקורת זו), פורס בן נון את ראייתו המשטיחה את האנומליה של ישראל כמדינה דמוקרטי ליברלית בציינו ש"ישראל היא מדינה דמוקרטית המתפתחת באופן מואץ (מה שלא מסביר מהי מהותה הדמוקרטיה י.ב.)".
החברה בישראל עוברת טלטלות פוליטיות המתעצמות עקב העדר שותפות בין אזרחי המדינה והשלטון. אומנם בראשית דרכה ניתנה למדינה הזדמנות להגדיר את עצמה, אולם ההזדמנות הוחמצה וההשתתפות האזרחים בהחלטות השלטון הלכה והידלדלה" (בהתחשב בכך שהאסיפה המכוננת הפכה עצמה בניגוד למנדט שניתן לה, לפרלמנט היא כנסת ישראל, - דומה שמיום הקמתה ישראל פגומה כדמוקרטיה ליברלית, שלא להוסיף ולציין גם את הממשל הצבאי שהיה נהוג בה עד לשנת 1966. שותפות אזרחית בהחלטות, כלומר "דמוקרטיה דיונית", אינה כה נפוצה עד כדי כך שתגמד את הדמוקרטיה הליברלית, שלא הייתה אף פעם קיימת בישראל).
בצדק כותב בן-נון על התחושה שיש לאזרחים שהם נתינים ולא אזרחים בעלי זכויות, מה שמסביר במידה רבה את מחאת קיץ 2011. על-רקע תקופתנו ההיסטורית, טוען בן נון טענה מרכזית מבחינה אופרטיבית ביחס לישראל: "מרי אזרחי, על-אף אי-חוקיותו, עדיף משני תהליכי עומק הרסניים בהרבה: אפתיה אזרחית או מרד. נחיצותו של המרי האזרחי למדינה דמוקרטית הוכחה בעשורים האחרונים, וככל שייעשה בידי אזרחים אחראיים, סכנתו תפחת"(מרי אזרחי, עמ' 10).
בהקדמת הספר מזכיר בן-נון, שבמהדורה הקודמת הוא ניסח את השאלה המרכזית לכל דיון בנושא: "באילו תנאים ונסיבות יש זכות לא לציית לחוק. טענתי שם שהדיון בשאלה ובתשובות לה עשוי לספק פתרונות תאורטיים ומעשיים לאלה המבקשים לסמן את גבולות הציות לחוק" (עמ' 11).
הוא אינו מטפל בספרו בתופעת הסרבנות או הסירוב המצפוני (הוא אף מטשטש את ההבחנה בין התחום המוסרי לתחום הפוליטי, שעליה עמד בספרו הקודם לאבחנה בין המרי האזרחי לעומת הסירוב המצפוני, עמ' 26-27) אלא שם במרכז הדיון את המרי האזרחי אותו הוא מגדיר כ"מעשה של הפרת חוקים ממניעים פוליטיים. תכליתו להביא להאצת התהליך של שינוי החוק או המדיניות הציבורית ולמקם את העניין הרצוי בראש סדר היום הציבורי" (עמ' 12). ביחס למאפייני המרי האזרחי, ראוי לציין את טוהר הכוונות באשר הוא "נלמד מתוך כוונתו של מפר החוק להישאר במסגרת השיטה המשפטית המדינית הנוהגת ומתוך שהוא מבקש לגיטימציה פוליטית למעשהו" (עמ' 13).
בן-נון עוקב אחר הדיון בסוגיית זכות המרי האזרחי ומציין שחוקרים רבים "ראו בזכות למרי אזרחי זכות מוסרית המבקשת להפך לזכות משפטית ולכן שקדו על הגדרתו ובה בעת על הצדקתו, לעתים תוך בלבול בין הצדקת המרי האזרחי לבין הגדרתו".
בשנת 1979 התפרסם ספרו של יוסף רז The Authority of The Law, שסתם לכאורה את הגולל על הדיון המשפטי בעניין המרי אזרחי. מסקנה זו נבעה מניתוח של מושג הזכות ומהתפיסה שלפיה אף אם המרי האזרחי מוצדק - ולעתים אף מחויב-הריהו קטגוריה פוליטית חריגה, מעבר לגבול הסובלנות. מרי אזרחי אינו יכול להיות מוכר על-ידי החוק מכיוון שאילו היה מוכר על-ידי החוק לא היה צורך במרי אזרחי. אם כן, זכות למרי אזרחי אינה אפשרית מבחינת החוק"(עמ' 14-15).
אולם דומה שדיון זה חסר ממד פוליטי נוסף והוא תחוקתיות החקיקה והמדיניות. ברמתה הנורמטיבית המסדירה, אמורה זו להיות המוקד לכלל מערכת החוקים ובכך להסדיר את הלגיטימיות הפוליטית. סטייה ממנה עלולה להגיע עד לעבריינות מדינתית, כלומר שגופי המדינה עצמם עוברים למעשה על חוקי היסוד שלה. לדוגמה, בעוד זכות הביטוי והמחאה היא זכות ראשונית מבחינה התפיסה הדמוקרטית ליברלית, בישראל זכות המחאה תלויה בהרשאה משטרתית. מעבר לכך, בשנת 2012 הפעילה המשטרה אלימות נגד מפגינים תוך בידוי כתבי אישום שכאיל הם תקפו את השוטרים (למשל דפני לייף) וכל זאת בכדי להשתיק ולדכא את המחאה.
אין בן-נון עוסק ברובד של התחוקתיות אלא מפנה את המבט לרובד הפוליטי ומציין בצדק מסוים ש"הפרדוקס שבמרי האזרחי: הוא מבקש מהשיטה להכיר בפגיעה בשיטה למען השיטה. מרי אזרחי הוא הפרת חוק ממניעים פוליטיים המבקשת להגן על הפוליטיקה הדמוקרטית" (עמ' 15).
בצאתו מתחום הגדרות הוא מציין בצדק, שאין טעם בחיפוש הגדרות למרי אזרחי או הצדקה כללית שלו, שהרי מבצע המרי האזרחי אינו מבקש לפתור בעיה פרטית שלו, אלא בעיה חברתית, חוקית או חוקתית. הוא פועל למען הכלל ולמען תקינות המדינה והסדר הפוליטי חברתי. משכך, יש לוותר על הניסיון לשלבו אל תוך מערכות מוסריות או משפטיות, יש להותירו בתחום המחיה הטבעי שלו- התחום הפוליטי"(עמ' 15- 16). אולם בכל זאת ניתן לשאול, האם הממד המוסרי אינו ניתן להצדקה במרי האזרחי? האם הפוליטי ניפרד מהמוסרי?
ניתן להבין כי מבחינה משפטית מערכת המשפט של המדינה אינה יכולה אלא לראות במרי האזרחי פגיעה בלגאליות, שהרי אין היא יכולה לראות את המדינה כגוף שאינו לגיטימי מבחינת מהות התחוקתית שלו (ובסוגרים, לכן אף פעם לא יקבע בית המשפט העליון בישראל כי הפיכת האספה המכוננת את עצמה לפרלמנט, היא הכנסת הראשונה היה בגדר של פוטש, כפי שטען בצדק במעמד ההוא, הלל קוק).
המבט של חמי בן-נון להצדקת המרי האזרחי הוא מבט בדיעבד (עמ' 16), אולם, דומה שניתן להבחין בין הצדקה עקרונית של המרי האזרחי, רגע לפני שיצא לאור, לבין הצדקה תוצאתית שלו.
מבטו בצדק רב קושר את המרי האזרחי למהות האזרחות, וצודק בטענתו של"אזרח אחראי עשוי להפר את החוק כדי להישאר אזרח אחראי, כלומר לשמור על התקינות של השלטון, של מערכת המשפט ושל הדמוקרטיה" (עמ' 16). מכאן ברורה ומובנת הטענה הבאה ש"הבנה זו של מושג האזרחות עשויה להוביל להחלפת הטענה השגורה - שלפיה יש בדמוקרטיה התחייבות ראשונית לציית לחוק- בטענה שלפיה יש בדמוקרטיה התחייבות ראשונית לא לציית לחוק אלא אם יסודותיו נעוצים בצדק, בחירות, בשוויון ובאשר עקרונות הדמוקרטיה"(עמ' 17). למעשה בטענה זו הוא מעגן את ערכי הדמוקרטיה הליברלית או התרבות הדמוקרטיה הליברלית במעמד תחוקתיי, שבו לא עסק קודם לכן, ואם היה עוסק בו קודם לכן, היה עומד על הפער בין הלגיטימיות לבין הלגאליות של המשטר הדמוקרטי.
הדיון העקרוני חייב כמובן גם התייחסות הקשרית פוליטית ונכונה ההערה ש"הפוליטיקאי מעדיף להציג את המרי האזרחי כסכנה למשטר, ובכך הוא עלול להביא לחיסול האחריות האזרחית בהותירו שתי חלופות קיצון: פסיביות ואדישות- השלמה עם כל חוק רק מכיוון שהתקבל על-ידי פרלמנט חוקי שנבחר באופן דמוקרטי- ומרד או מהפכה להחלפת מערכת שהסתאבה" (עמ' 18).
מרי אזרחי נועד להגן על הדמוקרטיה ולא על המצפון או האידיאולוגיה של מבצעי הפרות החוק ומכאן שבהקשר הסיווג "התשובה לשאלה אם נסווג פעולה פוליטית לא חוקית כמרי אזרחי תלויה בזיקה של הנמקתה המרכזית אל ערכי הדמוקרטיה ובנסיבות האירוע" (עמ' 19).
לספר יש כמובן חשיבות עקרונית תאורטית, וגם בהקשר הדיון בישראל. אולם דיון זה בעייתי באשר לא ניתן להגדיר את ישראל כמדינה דמוקרטית ליברלית מהסיבות הבאות: א. בישראל אין חוקה ומגילת זכויות אזרח ואדם המעגנת את זכויותיו. ב. אין הפרדה בין המיסוד הדתי למדינה ולא מוכרים נישואין אזרחיים הנערכים בה. ג. אין אפשרות לרכוש אדמה פרטית אלא רק להחכירה, ואדמות קק"ל נועדו רק ליהודים. ד. ההתאזרחות שונה ליהודים ולמי שאינם יהודים וגם המעמד האזרחי הנובע מכך (שבות, וישיבה בהתאמה). ה. לא מוכר בישראל לאום ישראלי אזרחי, אחת דתו או מוצאו האתני של האזרח. בן נון לא עוסק ב(אי היות ישראל) מדינה דמוקרטית ליברלית ולכן יכול לכתוב את הדברים הבאים: "כדי שהשלטון ומערכת המשפט יוכלו לזהות את מהותם האמתית של מעשים מסוימים הנחשדים כחותרים תחת אושיותיהם (טענה זו הושמעה על-ידי פרקליטות המדינה כלפי עותרים שדרשו הכרת המדינה בלאום הישראלי!), עליהם לשאול את מפר החוק שאלה ברורה: האם אתה מכיר בשלטון ובחוק הישראלי?
לשאלה זו שתי אפשרויות אפשריות בלבד. בהנחה שהתשובה היא תשובת אמת, תשובה שלילית משמעה מרד פוטנציאלי, ותשובה חיובית עשויה להיות מרי אזרחי" (עמ' 25).
בשונה מהמהדורה הראשונה שבה הקפיד "לאפיין את מעשה הפרת החוק דרך עיניו ונימוקיו של הפרט", הרי במהדורה הנוכחית "מעשה הפרתך החוק אומנם נדמה כעניין אישי- פרטי אבל בפועל הוא צומח, לדעתי, על בסיסה של קבוצה או קהילה התומכת ברעיון גם אם אינה משתתפת בפועל בהפרת החוק...מכאן שמרי אזרחי הוא תוצאה של התנהגותו של הפרט, אולם שורשיו ברעיונות שהתגלגלו בקבוצה או בקהילה". כאן מוסיף המחבר הערה חשובה ומציין ש"גם המצפון מתפתח בקהילה או בקבוצה, ועל כן, לא פעם שלובים המצפן האישי והקהילתי ללא התר, ומעשי התנגדות מצפונית, כמו מרי אזרחי, נשענים על אידיאות ותפיסות של הקהילה או הקבוצה הסובבת" (עמ' 27-28). מאחר שהאדם הוא יצור חברתי, החי בחברה ובקבוצות התייחסויות שונות, קשה לתפוס את מאבקו ומחאתו כאינדיבידואלים בלבד, כאטומים לצד אטומים אחרים.
מבחינת חמי בן-נון, יש חשיבות לספר גם הודות לחידושיו שהם ארבעה: א. היות האחראיות האזרחית כמקור הנמקה וצידוק להפרת החוק למען המשטר. ב. היות האחריות האזרחית פוליטית ולא מוסרית או משפטית ביסודה. ג. היות המרי האזרחי "כלי פרשני המותח את גבולות המונח "דמוקרטיה" ומבהיר אותם" (עמ' 29), מה שהגדרתי קודם כ"נייר לקמוס". ד. " חשיפת כלים ומנגנונים המסייעים לאזרח האחראי בתפקידו כמגן על משטרו וחשיפת הכלים והמנגנונים המפריעים לו בכך" (עמ' 29).
לאחר מכן הוא חוזר ומדגיש ש"ספר זה אינו בא לספק מרשמים למרי אזרחי, לסרבנות מצפון ולדומיהם. הוא בא להצביע על הצורך לחזור ולדון במונחי המחאה הפוליטית, לפרשם ולעדכנם ולהדגיש את הסיכון שבהבחנות חדות מדי בין אמצעי המחאה. כאזרח במדינה, אשר חרד ממלחמת אזרחים שהיא תוצאה אפשרית של המצב המדיני בישראל, אני מעדיף לעמעם את ההבדלים בין צורות המחאה ובכך לאפשר את המחאה הפוליטית במלוא עוזה כביטוי של דמוקרטיה איתנה (ואני מאמין שישראל היא כזו) במקום הרס המדינה והמשטר" (עמ' 31).
דומה שהמחבר מייחס חוזק המשטר למהות, שכבר ציינתי שאיננה דמוקרטית ליברלית, אך עם זאת ניתן להסכים עמו בהמשך דבריו ש"מחאה פוליטית, שהיא אמצעי לשחרור של לחצי עומק, עדיפה בעיניי על פני התפרצות איבה פנים מדינתית, שהיא ברירת המחדל בהיעדר אופציות אחרות" (עמ' 31-32). נוכח התקופה בה אנו חיים דומה שיש יותר חשיבות לספר זה לעומת תקופות אחרות.
