לקראת ראש השנה תשע"ה התבשרנו שאוכלוסיית ישראל מתקרבת ל-9 מיליון. בראש השנה תשע"ו כבר נעבור ערך זה. מבחינת גודל האוכלוסייה ישראל אינה עוד מדינה קטנה אלא בינונית. במקביל פורסם הנתון על העלייה לישראל בשנת תשע"ד, כ-24,000 עולים, שהם כ-2,000 בחודש. נתון זה הוצג כהישג. האומנם?
בישראל הצעירה והענייה של ראשית שנות החמישים של המאה שעברה, כאשר ראש ה
ממשלה היה דוד בן-גוריון, הגיעו ארצה מדי שנה כ-200,000 עולים, וכך הצליחה ישראל להכפיל את מספר היהודים בה בשנים הראשונות לקיומה, למרות המלחמה, תקופת הצנע וקשיי הקמתה של המדינה.
בישראל של ראשית שנות התשעים של המאה העשרים, כאשר ראש הממשלה היה
יצחק שמיר, הגיעו ארצה מדי שנה למעלה מ-200,000 עולים וכך הצליחה ישראל להוסיף לאוכלוסייתה כמיליון עולים, רובם מברית המועצות לשעבר, תוך שנים ספורות. באותה תקופה היו חודשים שבהם הגיעו ארצה כ-24,000 עולים בחודש, לא בשנה. לפיכך נתוני שנת תשע"ד מאכזבים.
ישראל של שנת תשע"ה צריכה להיגמל מן ההתמכרות ל"אופק מדיני" לאויביה במסגרת הקשר השקרי בין מדינה פלשתינית לבין שלום, בשעה ששני אלה הם דבר והיפוכו. ישראל של שנת תשע"ה צריכה לשוב אל החזון הציוני: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל.
מחדל העלייה בשנת תשע"ד בולט במיוחד לנוכח ההזדמנות למשוך עליית יהודים מאירופה, בעיקר ממדינות כמו צרפת, הנשטפת באנטישמיות גוברת ובהצפה מוסלמית, או אוקראינה, שמלחמת האזרחים בה גורמת אי-שקט לאוכלוסייה בכלל וליהודים בפרט. אם ישראל לא תציב את עצמה כיעד וכפתרון לעתידם של יהודי אירופה בפרט והעולם בכלל היא תחמיץ הזדמנות חשובה.
לפיכך, מה שנדרש מראש הממשלה
בנימין נתניהו הוא שינוי סדר העדיפויות הלאומי ופעילות מתמדת למען השגת אופק מדיני ליהודים. זה עיקר תפקידו של ראש ממשלה במדינת היהודים. לעומת זאת, אנטישמיות כחול-לבן בדמותם של איומים בגירושים גזעניים של יהודים בארצם, או הצפת ישראל במסתננים מאפריקה במקום ביהודים באירופה משדרים מסר שלילי ומרתיע למי ששוקלים עלייה לישראל או הגירה מגולה א' לגולה ב'.
