בין רוסיה לאירן

בשבוע האחרון של ספטמבר הציעה הנציבות האירופית עסקת גז חדשה בין אוקראינה לרוסיה לפיה תשלם הראשונה לשנייה חוב של 3.1 מיליארד דולר ותקבל בתמורה אספקה סדירה של גז בתשלום חודשי למפרע בתעריף של 385 דולר לכל אלף מטר מעוקב, כשההתחייבות הרוסית תהיה אספקה של 5 מיליארד מטר מעוקב עד חודש אפריל, כלומר עד יעבור זעם החורף.

הרוסים נוטים לקבל הצעה זו אך האוקראינים מסתייגים ממנה, וכפי שהסביר דיפלומט אוקראיני ההסתייגות נובעת מכך שמחיר השוק של גז הוא באופן משמעותי נמוך יותר, עובדה שממנה מתעלמת הנציבות האירופית כבר מספר שנים, התעלמות שנועדה למנוע משבר עם רוסיה.

חברת הגז הלאומית של רוסיה גזפרום, טוען הדיפלומט האוקראיני, הובילה את הנציבות למחיר הנקוב בטיוטת ההצעה רק כדי לאפשר לקרמלין ליהנות מהכנסות שיכסו את עלות המלחמה באוקראינה. "מדוע עלינו לתמוך בחברה (גזפרום) שמממנת את הטרוריסטים הנלחמים בנו באוקראינה?" שואל הדיפלומט. מלבד זאת החישוב של 5 מיליארד ממ"ק מתבסס על הזרמת גז חוזרת לאוקראינה מהונגריה, פולין וסלובקיה, על-פי הסכמים ידועים, אלא שגם כאן יש סיכון שכן רק לאחרונה צמצמה הונגריה את הזרמת הגז החוזרת לאוקראינה בעקבות לחץ של חברת גזפרום.

אולם אנליסט אוקראיני בשם מיכאל גונצ'ר (שהיה בכיר בחברת הגז הלאומית האוקראינית) מציע הסבר אחר להסתייגות ארצו מההצעה. לטענתו אם ההצעה לא תקבל תוקף של חוזה על-פי החוק הבינלאומי, חוזה שיציין בפירוש איזו כמות מן הגז המוזרם מרוסיה הוא לתצרוכת אוקראינית ואיזו כמות מיועדת להיות מוזרמת הלאה למדינות אירופיות אחרות, היא תנוצל לרעה על-ידי הרוסים שיעלילו מידי פעם בפעם שהאוקראינים גונבים גז מצינור האספקה המיועד גם למדינות האחרות, ובתואנה זו יצמצמו את זרימת הגז לאוקראינה תוך עידוד האירופאים לקבל את אספקת הגז הרוסית באמצעות צינור "הזרם הצפוני", הוא צינור הגז המתוח בין רוסיה לגרמניה מתחת לים הבלטי.

טיעון זה של גונצ'ר אינו נעלם כמובן מהפקידות האוקראינית שהרי קייב המליצה שחברות הגז האירופאיות ישאבו את חלקן בגבול אוקראינה-רוסיה ולא בגבול אוקראינה עם מדינות האיחוד האירופי ובכך ניתן יהיה למנוע טענות שווא על גניבה.

מדיניות האנרגיה האירופית בשנים האחרונות נתונה במלכוד. אירופה תמרנה עצמה בשנים האחרונות למצב כזה שהעניק לרוסיה אמצעי לחץ גיאופוליטי משמעותי ביותר במדיניותה כלפי אוקראינה וכלפי האיחוד האירופי בכלל. פטר מורטינו ממכון המחקר גייטסטון רואה במגמה האירופית בשנים האחרונות לסגור כורים אטומיים לצורכי אנרגיה ולהשקיע כספים בהנחת צינורות נפט בין רוסיה לאירופה וביחוד את "הזרם הצפוני" העוקף את מדינות מזרח אירופה כאחת מהמגמות אשר העניקו לרוסיה נשק כלכלי במדיניות האירופית שלה ובעיקר גרמו לתלות מוחלטת של גרורותיה בעבר ממזרח אירופה בכל הקשור באספקת אנרגיה, וממילא גם תלות פוליטית.

אכן מדינות הבלטיקום כמו גם פינלנד תלויות לחלוטין באספקת גז רוסית ואילו התלות של מדינות מערב אירופה היא של יותר מרבע מצריכת האנרגיה בממוצע. אפילו גרמניה שהיא הקטר הכלכלי של האיחוד האירופי מקבלת מרוסיה 40% מאספקת הגז שלה. עובדות אלה מבהירות את הבעיה האירופית בכל הקשור למשבר באוקראינה.

מדיניות סנקציות של אירופה תתקל בתגובה רוסית נמרצת בחורף זה. היד הרוסית על ברז צינור הגז תהיה כבדה.

פטר מורטינו צודק אלא שהבעיה היא מורכבת יותר. המצב הכאוטי במזרח התיכון כמו גם העדר מדיניות אנרגיה אחידה כלל-אירופית מקשים על מדינות אירופה להשתחרר מהתלות ברוסיה.

מאז המשברים שפקדו את יחסי רוסיה אוקראינה עלתה המודעות באירופה למצב המסוכן שאליו היא תמרנה עצמה בהשליכה את יהבה על האנרגיה הרוסית, אשר על כן האירופים משתדלים להגיע להסכם אספקת אנרגיה מארצות הברית במסגרת שיחות "שותפות הסחר וההשקעות הטרנס-אטלנטית". הדרישה של הנציב האירופי לענייני אנרגיה (הנציבות היא המנהלת את המו"מ עם האמריקנים) היא כי אמריקה תתחייב לספק אנרגיה לאירופה במקרה של סנקציות רוסיות.

אמריקה אינה מתלהבת לעשות כן הן מפני שזה מחייב חקיקה מיוחדת והן מפני שאינה מעוניינת לפתוח חזית חדשה נגד רוסיה, וגם גרמניה אינה מתלהבת מדרישת הנציבות האירופית באשר אין היא רואה סכנה של הפסקה או צמצום בהזרמת אנרגיה רוסית דרך צינור "הזרם הצפוני" המגיע אליה. עמדתה של גרמניה היא אחת מביטויי הקושי של האיחוד האירופי להגיע לידי ניסוח מדיניות אנרגיה אירופית אחידה.

במסגרת הניסיון האירופי לצמצום התלות באנרגיה רוסית החלה התעניינות באופציית גז פצלים, או גז צפחה. אלג'יריה, נורבגיה, פולין ואוקראינה טוענות כי במעבה האדמה שלהם מצוי חומר גלם זה. אלא שגם בנקודה זו מתגלות גישות שונות בקרב חברות האיחוד האירופי. פולין היא כמובן נלהבת ביותר להשקיע בפיתוח אמצעי אנרגיה זה, צרפת לעומתה חוששת לנזק סביבתי, ונראה כי לאיחוד האירופי קשה להגיע גם בנושא זה למדיניות אחידה. הקושי גובר גם בשל התערבות רוסית למניעת פיתוח אופציה זו. יש סימנים לכך שרוסיה מממנת ארגוני איכות סביבה אירופיים בפעילותם נגד פיתוח גז פצלים, וכן קיימת הסברה שאחד השיקולים של רוסיה לספח את קרים היה עובדת היות האזור משופע בפצלי גז.

כיוון אחר לצמצום התלות ברוסיה הוא להתמקד בייבוא גז מאזורים אחרים, וכאן האופציה של המזרח התיכון כמקור אנרגיה עיקרי שוב עולה, מה עוד ש-50% מרזרבת אנרגיית הפחמנים בעולם טמונים במעבה אדמת המזרח התיכון (הרזרבות הרוסיות הן הרבה פחות מכך באופן משמעותי).

האיחוד האירופי אכן החל להתוות טיוטה המתייחסת לסיכוי אספקת גז ממה שהוא מכנה "אזור האנרגיה הים-תיכוני", אך גם כאן אין אחידות בין חברות האיחוד כאשר בריטניה מעדיפה להתמקד דווקא בנסיכויות המפרץ הפרסי, וספרד, באופן מובן, מבקשת להשקיע כספים בגז המיובא מצפון אפריקה, אלא שכאן היא נתקלת בקשיים מצד צרפת שבשל אינטרסים שונים תעכב פיתוח של רשתות העברה בתחומה למדינות מערב אירופה אחרות. המלחמות באזור חצי הסהר הפורה והעדר היציבות בלוב גם הם מונעים את אירופה מלהישען על המזרח התיכון כמקור אנרגיה בטוח.

נראה כי שיקולים אלה הם כבדי משקל בגישת האיחוד האירופי לבעיית אירן. האירופים רוצים לראות את הבעיה נעלמת ואת אירן חוזרת לזירה הבינלאומית כספקית אנרגיה חשובה, מה שגם יצור תחרות, חיובית מבחינת האירופים, בינה לבין ערב הסעודית. לשם כך צריך להגיע להסכם מהיר עם אירן גם במחיר של הסכם רע. לישראל זה לא מבשר טובות.