בעיתון הארץ התקבצה חבורה של כותבים, שאינה מסתפקת בהבעת דעות קיצוניות נגד יחסה של ישראל לפלשתינים. חופש הביטוי הרגיל אינו מספיק לגדעון לוי וחבר מרעיו, אז הם בודים מליבם שקרים. לא פעם ולא פעמיים, אלא בצורה שיטתית. בן-דרור ימיני מביא שורה של דוגמאות מאלפות בספרו "תעשיית השקרים", ולכמה מהן כבר התייחסתי.

השאלה היא, מה אפשר לעשות מול השקרים הללו - והתשובה המשפטית היא לכאורה: מעט מאוד. חוק לשון הרע אינו מאפשר להגיש תביעות בשל השמצתו של ציבור, ויש בכך היגיון. תארו לעצמכם שכל מתנחל היה מגיש תביעה בכל מקרה בו לדעתו הושמעה לשון הרע על המתנחלים ככלל, וכל ערבי היה מגיש תביעה בכל מקרה בו לדעתו הושמעה דעה גזענית נגד ערבים, וכל עורך דין היה מגיש תביעה בכל מקרה בו לדעתו הוכפש שמם של העוסקים במקצועו - וכן הלאה וכן הלאה. אם תביעות כאלו היו אפשריות, בתי המשפט היו מוצפים בהן ורובן הגדול היו מצריכות הכרעה עקרונית בשאלה של חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב. מבחינת מדיניות משפטית ראויה והשימוש במשאבי המערכת המשפטית, ודאי שאין לאפשר זאת.

מצד שני, נוצר פה אבסורד מסוים. אם אומרים על טייס שהוא שמהווה סכנה לחיי נוסעיו, הוא יכול לתבוע; אבל אם אומרים על כלל טייסי חיל-האוויר שהם רוצחים, בלי לנקוב בשמותיהם - הם לא יכולים לתבוע. שרברב יכול לתבוע אם נטען נגדו שהוא נוכל, אבל אם נאמר עליו שהוא אזרח במדינה המבצעת רצח עם - הוא אינו יכול לתבוע את עלבונו. תאגיד יכול להגיש תביעת לשון הרע; המדינה לא יכולה.

בזמן מבצע "צוק איתן" כבר הצעתי, על-רקע דברי בלע שקריים במפגיע של לוי, לתקן את החוק כך שיתאפשר לקבוצות מוגדרות ומתוחמות להגיש תביעות דיבה גם אם ההשמצה אינה פרטנית. לא יהיה קל להגדיר את המקרים הללו, אבל זה אפשרי. למשל: כאשר מדובר בצנחנים שלחמו בג'נין והושמצו בגסות ובצורה שקרית בידי מוחמד בכרי בסרטו "ג'נין ג'נין", או - במקרה האקטואלי - כאשר מדובר בטייסים שהשתתפו בלחימה ב"צוק איתן".


קבלת דבר במרמה


אלא שהבעיה ששמה הכזבים של הארץ אינה יכולה להיפטר בצורה נקודתית בלבד. מול שקרים שיטתיים, יש צורך במענה שיטתי - ולזה חוק לשון הרע אינו נותן תשובה, וגם לא יכול לתת. אבל אפשר למצוא אותה בכיוון אחר לגמרי: הכיוון הצרכני.

נתחיל דווקא במישור הפלילי, ואני אומר זאת כמי שמתנגד למשפטיזציה בכלל ולפליליזציה בפרט. החוק אינו אוסר לשקר (למעט בהליכים משפטיים); הוא אוסר ליהנות מפירות השקר. העבירה הקלאסית בתחום זה היא קבלת דבר במרמה. וכאן אפשר בהחלט לומר, שהארץ מקבל דבר במרמה: הוא מוכר עיתונים בין היתר בזכות השקרים המכוונים המודפסים בהם.

זוהי מרמה לא פחות גרועה מאשר איסוף תרומות בתואנות שווא, או מכירת מכונית שעברה תאונה תוך הסתרה הנזקים שנגרמו לה. למעשה, היא הרבה יותר גרועה - גם בשל האופי המתמשך של המרמה, גם בשל המספר הרב של קורבנותיה וגם בשל העובדה שהיא מכוונת נגד המדינה, אזרחיה וכוחות הביטחון שלה.


האם ביהמ"ש ייענה?


אני לא אומר שצריך להעמיד לדין את הכותבים השקרנים, את עורכיהם ואת העיתון; עד כמה שזה מפתה, מדובר בצעד קיצוני מדי. מה שכן אפשר לעשות, הוא להשתמש בעילת המרמה בתחום הצרכני: להגיש תביעה ייצוגית נגד הארץ על הטעיית לקוחותיו. רוכשי העיתון, לפחות ברובם, רוצים לקרוא בו דברי אמת; הם לא רוצים שישקרו להם. ואם הארץ משקר במכוון ולאורך זמן, הוא מרמה את הרוכשים וגורם להם לשלם תמורת מוצר פגום שאינם רוצים.

ושוב: זה לא פחות גרוע מאשר תאריך תפוגה כוזב על חלב, רשימת רכיבים מטעה בעוגה או הוראות שימוש שגויות בנוזל לשטיפת רצפות. כאמור, יותר נכון לומר שזה הרבה יותר גרוע מהמקרים הללו, בשל אותן סיבות שכבר ציינתי.

האם בית המשפט יקבל תביעה ייצוגית כזו? קשה מאוד לדעת. מצד אחד, יש כאמור עילות ברורות של הטעיה. מצד שני, נכנסות כאן שאלות נכבדות של חופש הביטוי, ויש שופטים שיאמרו שמדובר בביטוי - קיצוני ככל שיהיה - של אידיאולוגיה. מה שכן ברור הוא, שאם לא תוגש תביעה כזו - היא לעולם לא תתקבל. ושאם יוגשו כמה וכמה תביעות, הסיכוי שאחת מהן תתקבל כמובן עולה בהתאם.

מבחינה עובדתית, הגשת תביעה ייצוגית כזו אינה משימה קשה במיוחד. ספרו של ימיני מספק לא מעט עילות. הבה ונראה את שקרני הארץ מתייצבים בבית המשפט, נחקרים נגדית ומנסים להצדיק את השימוש בדמיונם החולני כמקור עיתונאי. אולי מה שלא עובר דרך המוח, יעבור דרך הכיס.