לקראת הירי של אקדח הזינוק על מסלול המרוץ של הבחירות לכנסת ה-20 שאו-טו-טו יוצאות לדרך כל אחד משתוקק להיות ראש ממשלת ישראל. ביבי מתכוון להמשיך,
אביגדור ליברמן הוותיק בהחלט מעוניין, נפתלי בנט ו
יאיר לפיד רוצים להתחיל - כל אחד בנפרד, כמובן - וגם יצחק (בוז'י) הרצוג משתוקק להצטרף למקצה הגמר.
כל אחד מן המתמודדים הללו יודע לעשות חשבון וכולם מכירים היטב את המפה הפוליטית הישראלית המורכבת מהרבה מפלגות קטנות שלכול אחת מהן יש רק מעט כוח אלקטורלי. מן הטעם הזה ברור לכל המזנקים לתחרות כי רק בחבירה יוכלו לגבש "תאגיד כוחות" שאולי יצליח להוות את הגרעין המשולב שיוביל אותם אל מחוז חפצם הפוליטי ואל הניצחון.
מה הסיבה שבגללה מעריכים המתמודדים האלה כי יוכלו לזכות באמון ציבור הבוחרים? האם הם מציעים לעם ישראל תקווה לאופק מדיני חדש של שלום ואחוות עמים? או אולי הם מתכוונים לפתור במהלך שיווקי גאוני את המצוקה המציקה של נטל יוקר החיים הכבד מנשוא?
או אולי הם מתכוונים לאזן את התקציב הנפגע גם בגלל הכנסות-העתק של בוזזי אוצרות הטבע של המדינה ללא תמורה הולמת? או אולי הם יציגו מתווה חדש שיפתור את הסכנה של קריסת חברת החשמל הסובלת באופן כרוני מאלפי עובדים מיותרים ומהפסדים אסטרונומיים? ואולי יעלו בדעתם נתיב חדש לקיצוץ דראסטי בתקציב הביטחון כדי לאפשר הפניית מיליארדים לפיתוח מרחבי הנגב ולהפיכת השממה המדברית לארץ נושבת ירוקה? ואולי תלוי הניצחון גם בביטול הדיקטטורה המשפטית של בג"ץ הנוטל לעצמו סמכויות טוטליטריות לפסול חוקים שחוקקו נבחרי הציבור?
לא זה אף לא זה. כולם מחפשים את החבירה - מחשבון בידם האחת וסל "תשורות" פוליטיות בידם האחרת. מגדיל לפעול במרץ לגיבוש "גרעין שליטה פוליטי" הוא יצחק הרצוג, אשר על-פי דיווחי התקשורת עושה לילות כימים וחורש את כל מרחבי ישראל, בתקווה לבנות, יחד עם מפלגתה של
ציפי לבני, חזית שמאל-מרכז שתחבור למפלגת "העבודה" ותרוץ "יחד". הרצוג מנסה גם ליצור - בסיוע לבני וחבר תנועתה השר
עמיר פרץ, לשעבר יו"ר מפלגת "העבודה" - חבירת-משנה עם יו"ר "יש עתיד", השר יאיר (אבו זקן) לפיד. כול החבירות האפשריות האלה קיימות בינתיים רק בערבון מוגבל.
שגיאה יסודית אחת שוגים כל המתמודדים. כדי לנצח בבחירות אין די בחבירות. כדי לנצח חובה "ללכת על הראש של נתניהו", שבינתיים מעביר מסר יהיר שבכול מקרה הוא יהיה ראש ה
ממשלה הבא ואין מתמודד ראוי בלתו. התמיכה בנתניהו קיימת בעיקר בליכוד שכיום הינו מפלגה מצומקת-כוח שאין ביכולתה להקים בעצמה קואליציה יציבה ומאריכת ימים. לעומת זאת בעיני חלקים רבים בציבור הרחב סובל נתניהו מתדמית שלילית של "נהנתן" ו"שרדן" שמרבה להבטיח וממעט לקיים וכלל לא בטוח שבבחירות יזכה הליכוד ברוב שיאפשר לו להרכיב ממשלה.
מי שרוצה לנצח בבחירות ולהרכיב את הממשלה הבאה, חייב לגבש תוכנית פעולה שתתמקד בבעיות הממררות את חייהם של אזרחי ישראל, להציג אותן במלוא חומרתן, להציע את הפתרונות הטובים ביותר - ולתקוף לכול רוחב החזית.
בהקשר הזה אולי ראוי למתמודדים המבקשים להביס את נתניהו ולהרחיק אותו מהשלטון לשנן לעצמם את מה שנהג להבהיר בכתביו הפוליטיים הוגה הדעות האמריקני פרנקלין אדמס, במחצית המאה העשרים, כי "זוכים בבחירות בעיקר משום שרוב האזרחים מצביעים נגד משהו ולא בעד משהו".
הגברת הראשונה מודל לחולים 
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
