המלך שלמה

מעשה שהיה: באחת הישיבות הליטאיות, מאלה המנסות לשמר את רוח וולוז'ין בטהרתה, תוך הצבת חומות שיסכלו חדירת רוחות הזמן להיכל הישיבה, כינס ראש הישיבה את תלמידיו לשיחת תיחזוק החומות. חרה לו שתלמידיו נסחפים אחר מוזיקה יהודית חדשה (שבטעות נקראת מוזיקה חסידית), ומאמצים לעצמם שירה חדשה ברוח הזמן, במיקצבים מוסיקליים שלא שיערום אבותינו, ובראשם נעימות הדביקות שחצב רבי שלמה קרליבך מקירות לבו הזך והטהור.

"הזמרים והמשוררים החדשים, לא ייכנסו אל הקודש פנימה", הבהיר ראש הישיבה לתלמידיו, על-פי עדויות שקיבלנו מהם. "אנו, אין לנו אלא שירי אבותינו בידינו. אין לנו צורך לא בשירה חדשה, ולא בקרליבך", ולאחר שהפליג בקדושתם של 'שירי אבותינו בידינו', עצם את עיניו והשתפך בדביקות בנעימת דביקות מ'שירי אבותינו': "מִמְּ-קוֹ-מְךָ מַלְ-כֵּנוּ תּוֹ-פִיעַ". הוא לא העלה על דעתו שגם נעימה מרטיטה זו מקורה בראשו הקודח של אבי המוזיקה הדתית בת זמננו, רבי שלמה קרליבך.

עוד בחייו הספיקו רבות מיצירותיו המופלאות, הממיסות כל לב יהודי ויורדות חדרי בטן, לחדור לעולם האולטרא-אורתודוקסי, שאינו מרבה לקלוט מוצרים מן החוץ, ולהיות נחלתם של חסידים וליטאים. ומאז נקרא לפני 20 שנה, בט"ז במרחשוון תשנ"ה, להצטרף למשוררי היכל הנגינה שבשמי מרום, שלפי הגר"א שוכן בסמוך לכסא הכבוד עצמו, הפכו אלף הנעימות שהותיר אחריו לנכסי צאן ברזל ברפרטואר המוסיקלי היהודי עלי אדמות, ומן הסתם גם בפמליא של מעלה. כל כך העמיקו יצירותיו המבושמות לחדור לבתי הכנסת, לחצרות חסידים ולהיכלי הישיבות, עד כי רבים מדמים שמדובר ביצירות מוסיקליות קדמוניות.

מי למשל היה מאמין, שהנעימה הנוגה, מרטיטת הלב, הכובשת בשילובה המוצלח עם הפסוק "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי", הינה יצירתו של קרליבך? המנגינה המופלאה, המבטאת אהבת אמת לתורה ולבורא עולם, חוברה על-ידי רבי שלמה עוד כשהיה חניך ישיבת הדגל של הליטאיות האמריקנית לייקווד. ראשה, רבי אהרון קוטלר, התפעם כל כך מכשרונותיו התורניים, עד כי האמין שהוא עתיד להיות "הרבי עקיבא איגר של הדור הבא". מתוך הכרת כישוריו העניק לו סמיכה לרבנות.

אבל נפשו הענקית בחרה להיות 'רבי עקיבא איגר של עולם הניגון וההחזרה בתשובה'. כשהגיע הליטאי מלייקווד לחצר חב"ד בברוקלין, ובליבו ניצנים ראשונים של תנועת התשובה, יעצו לו האדמו"רים רבי יוסף יצחק ואחריו הרמ"מ להסתער על האוניברסיטאות המרכזיות בארה"ב, ולהחזיר ברוח טובה ובנעימה קדושה לב את הסטודנטים היהודיים שהתנתקו ממורשתם, לחיק היהדות.

עיסוק זה העלה חמתו של הרב קוטלר, תלמיד חכם ליטאי קפדן, שהזהיר כי יגרש אותו מהישיבה, אם ימשיך בנדודיו באוניברסיטאות. "תפקידו של בחור ישיבה הוא לשבת וללמוד", הסביר. "אתה צריך להחליט אם להיות פה, בישיבה, או שם, בעולם האחר". רבי שלמה לא היסס והודיע כי שליחותו בעולם הזה הוא להיות 'שם'.

כשעבר עם חפציו האישיים בחדר המדרגות בדרכו ל'שם', המתין לו רבי אהרון, על-מנת להיפרד ממנו. אך בטרם פרידה ביקש שישמיע שיר אחד משלו. קרליבך נטל את הגיטרה ושר בדביקות את נעימת השתפכות הנפש היהודית, "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי".

עיניו של רבי אהרון נתלחלחו מדמעות והתרגשות. הוא ביקש לשמוע את השיר שוב, והתלמיד המגורש נעתר. כשסיים, הבהיקו ניגב ראש הישיבה את דמעותיו ואמר לו בצער: עכשיו אתה יכול ללכת.

מאז לא חדל רבי שלמה מלהפיץ בעולם היהודי את תורותיו, שהתבססו על חסידויות קוצק ואיז'ביצא, אך נמסרו ברוח אופנת 'הגל החדש' ששטף את האוניברסיטאות, ורבים השיב מעוון. בנדודיו ברחבי ארה"ב הפיץ בקרב הדור הצעיר היהודי אמונה ותורה, ולבסוף קבע משכנו בסן פרנציסקו על המים, הקים קהילה משלו, וסביבו נתלקטה חצר אוהדים, שהפכה אותו למעין רבי של חסידים.

מאז לא חדל להופיע בקהילות העולם ואיחד יהודים שומרי מצוות ושאינם כאלה סביב הגיטרה שלו, מהלך שהעניק לו את הכינוי הלגלגני משהו - 'הרבי המרקד'. בכל הופעותיו שר בדביקות, רקד והרקיד, השמיע סיפורי מוסר יהודיים, קרא לשיבה לאבינו שבשמים, והכל נבע מתוך מעיינותיו הפנימיים, שהניבו חום אנושי וחיבה לכל יהודי באשר הוא.

בשנים שחלפו מאז הסתלקותו בהיותו בן 69, נמוגה הביקורת שהייתה פה ושם. תורותיו שעיקרן אהבת ישראל והבורא, ושירתו המרטיטה, הפכו נחלת כל החוגים. יהודים לא מעטים שהחלו לקיים תורה ומצוות, העידו כי שיבתם אל יהדותם החלה בזכות שירי הנשמה שלו, שחדרו עמוק ללבם והפשירו את קרח החילוניות. אלף השירים שחיבר, ודומה שנחצבו מגנזי מרומים ורוח הקודש נשזרה בהן, מגוונים את אווירת בתי הכנסת, והפכו חלק מנוסח התפילה. עשרות ספרים שקיבצו תורותיו וסיפוריו ראו אור, בעברית ובאנגלית.

מאות 'מנייני קרליבך' הוקמו בארץ ובעולם. אפילו בחוגים האולטרא-אורתודוקסים, מפמפמים את נעימותיו; וכך גם יהודים שרק כיפת שמים לראשם.

היוצר הענק הקדים את זמנו והלך טרם זמנו. אך צדיקים במיתתם קרויים חיים, כידוע. ככל שחולפות השנים מאז נקרא להיכל הנגינה של מעלה, גוברת ההכרה כי מדובר ביוצר שהיה חד בדרא, "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ... וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו?ֹן" (מלאכי ב', ו').