נראה כי הציונות הדתית לאומית נאחזת בבהלת נטישה. הרוח הנושבת
מכיוונם של כותבים ועונים היא של בגידה עמוקה של המדינה בעניינם, וכתגובה נכונות להפנות עורף למדינה ולהצטרף אל החלקים בה אשר מביטים עליה כפרה חולבת ולאו דווקא כגוף שהם חלק חיוני ממנו.
נוצר הרושם כי תמיכתה של יהדות בני עקיבא והרב קוק בראשית צמיחת גאולתנו היא על תנאי, אם יעשו בכיוון שלנו אזי אנו שותפים, ואם יפנו בכיוון שאיננו נראה לנו אזי נפנה להם עורף, נחזיר את הדרכונים, נבטל את המילואים, ונתחרד, רוצה לומר, נשתמט.
אני רוצה לחזור כאן על שאמר אלוף במילואים עמידרור בכנס ירושלים. האסון הגדול שעלול לצמוח מתכנית הבריחה מעזה איננו שיכון מחדש של עשרת אלפים יהודים, אלא מן הסרבנות. וכאשר הוא דבר על סרבנות לא התכוון לסרבנות למעשה העקירה עצמו, אלא על הסרבנות להשתתף במפעל הציוני.
מי מתוך הציונות הדתית לאומית אשר חשב כי הדרך אל ריבונות מושלמת על ארץ ישראל, התנחלות מושלמת בארץ ישראל, תהיה ללא פרץ וצווחה, על דרך המלך, הוא סומא בארובה. המפעל הציוני היה תמיד רווי חתחתים, תמיד הלך בדרכים עקלקלות, תמיד נאלץ להילחם באלפי אלפי ריבוא מכשלות. מעולם לא היה כרכרה רתומה לסוסים אבירים שיד אדוני מכוונת אותם לעבר הטירה הקסומה שעל הר הבית. וזאת מכיוון שהסוסים מעולם לא היו אבירים, אלא מסוכסכים, היד המכוונת לא הובנה באותו אופן אצל כולם, ובצידי הדרך שמעולם לא נסללה עומדים כל הצוררים הישנים, התומכים החדשים, ומתאבקים אלו באלו על השליטה על הדרך, בשל אינטרסים נוגדים
ולמרות הכל מאז הסתיים הטבח הגדול שנערך בנו ביוזמת הנאצים ובתמיכת האיסלמו-נאצים, הכרכרה מקרטעת לה בכיוון הרצוי, עם משיכות ימין ושמאל, נפילות גלגלים ותיקונם הרצוף. הסוסים מתחלפים אבל הכיוון ברור. היום מספר היהודים בארץ ישראל גדול פי עשרה מאשר היה עם פרוץ מלחמת ההישרדות של תש"ח.
השליטה הצבאית על ארץ ישראל היא שלמה, ותלויה אך ורק ברצון ההנהגה. השליטה האזרחית פחות שלמה, וזאת מכיוון שעדיין לא נמצאה הדרך הראויה לפנות מקרבנו את האוכלוסייה העוינת. במשך שלושים ושבע שנה, כמעט שליש מתקומת ציון בעת החדשה, עם ישראל חודר ומתפשט ומתנחל באותה חבל של הארץ המיושב בצפיפות על-ידי העוין, הפלשתיני, פלישתי, שגורלו נחרץ לעזוב. נכון, לא בדרך המלך, לפעמים באישון ליל, לעתים בערמה ובתחבולות ובגניבת הדעת של הציבור שאיננו מקבל את הגישה של אוף-אוף - ברודווי. אבל הדבר נעשה.
כיום יהודה, ירושלים והשומרון מחוברים לשפלת הארץ בדרך שאיננה
הפיכה אלא בשואה, ואין ספק כי העוינים לא יהססו להמיט עלינו שואה אם רק יוכלו.
והינה קרה דבר. מישהו ניקב את אחד הגלגלים. אחד הסוסים מסרב ללכת בתלם שהכתיבו אנשי היהדות הדתית ציונית, והחל למשוך, לפחות למראית עין בכיוון אחר. האם זו העת לומר, בשל סוס אחד יש להשליך את כל הכרכרה אל התהום? האם לרדת ממנה וללכת בכיוון ההפוך? הרי הסוסים האחרים אינם אויבים, אלא בני אותו עם, שמטרתם הסופית אותה מטרה, אך רואים את המציאות דרך פריזמה קצת אחרת.
כל ההבדל בין הרב אילון ויוסי ביילין הוא באופן שהם מסתכלים על הסביבה שמצידי הדרך הבוגדנית. האחד הוא לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, והשני הוא מאלה המנבאים כי מצפון תפתח הרעה ומבטם בולש לכל עבר כדי למצוא תומכים מבחוץ למהלכה של הכרכרה. שניהם יודעים כי ביום שבו ינסה הפולש הזר הערבי להמיט עלינו שואה, לא יבחין איש מן הרוצחים בין ימני לשמאלני, פשרן או עיקבי, נץ או יונה. כולם יהיו למאכולת אש, אם ניתן להם את ההזדמנות
ולכן על הציונות הדתית להפסיק את מסע ההתבדלות בתוך שריון צדקתם, את הריטונים המסוכנים של בגידת המדינה בעניינם. עניינם הוא עניין כל האומה, באותה מידה, והחוגגים במועדון הסטייג' ובדולפינריום ובחדרה ובמלון פארק וקפה הילל כולם יודעים זאת היטב. הישות העוינת בארץ ישראל היא זו שמסכנת אותנו, לא הטרור שהם מייצרים, אלא הם עצמם. כדי להתמודד עם האיום הקיומי הזה עלינו להישאר מלוכדים גם אם אחד הגלגלים נוקב, ואחד הסוסים כמו השתגע.
על הציונות הדתית להאמין בצדקתם היסודית, הבסיסית, זו שבבסיס המפעל הציוני, של שיבת ישראל לארצו למלכות שדי, ולא להתעסק בשטויות של "תקשורת עוינת" או סטייה לכאורה מדרך הישר. אין דרך הישר. יש רק מה שעובד. ומה שעובד הוא המשך ההתנחלות בכל אתר ואתר, עם או בלי תמיכה ממשלתית, המשך הלחימה הבלתי מתפשרת בפולש הזר, גם אם יש מדי פעם הפרעות מצד ממלכת המשפט הצדקנית, שהיא רק אחד מן הסוסים המבוהלים.
יש ללמוד מן העבר, שפילוג לשבטים שונים הוא סכנה מוחשית יותר לקיום הריבונות הלאומית על האדמה, הרבה יותר מתבוסה זו או אחרת בכנסת. יש להפסיק את הקריאות הפומביות להתנתקות מאשיות המדינה, דהיינו סרבנות לשרות הצבאי, דחיית הסמלים הלאומיים, וקריאות בוז למדינה ולמנהיגיה. יש להאמין כי גם אם נסתרו מעינינו כוונות הבורא, שהכיוון הכללי הוא חיובי, ולרוץ מיד לתקן את הגלגל המנוקב.
ובאשר לסוס שסרח. כמו כל סוס, הוא יוחלף באחד הימים, ואם הימין לא יעשה זאת, הרי שהשמאל ישמח לעשות זאת במקומו ובבניין ציון ננוחם.
__________________________________
הכותב הינו חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.
