פעמיים היה בית על הר-הבית. פעמיים היה מקדש במלוא הדרו, ופעמיים הוא לא מנע פורענות והרס של הקיום הלאומי היהודי בארץ ישראל. ועכשיו בטרם נבנה המקדש בשלישית, טרם נבנה הבית, מבקשים שוחריו להעלות ג'ריקנים דליקים של שפיכות דמים ולהביא עלינו את פורענות האיבה והמלחמה, שתגבה את מלוא מחירי ההרס והקטל האימתניים.
פעמיים לא מנע הבית שעל ההר את הפורענות, ואת הלקח, למרבה הכאב, לא למדו אלו, שעם מלוא עוצמות הנפש והרוח עולים אל ההר ומייחלים ש"ייבנה בית המקדש". את הלקח לא למדו כותבת בכאב רב במבי שלג, בוגרת תנועת "בני עקיבא" ואחת הנשים הבולטות ביו אנשי הרוח הדתיים ב
ידיעות אחרונות (12.11.14).
מן הראוי שנקשיב לבמבי שלג הכואבת והזועקת: "הגיעה העת להגיד ללא כחת וסרק, כל העיסוק בנושא הר-הבית ברגע זה מרחיק את החברה מהעיסוק בבעיותיה האמיתיות של החברה: העוני המנוול... גזל הרבים בידי מעטים. העדר סולם ערכים משותף, גזענות... אלימות והתדרדרות...
לא מקדש נחוץ לנו כרגע, אלא כלים לבניית אומה..." אשת הרוח וההגות, במבי שלג, רוחשת כבוד רב ומידה רבה של הערכה רבה למבקשים לחדש חיים ריטואליים ורוחניים בהר-הבית, אך היא אינה מוכנה לתת יד ל"הוספת שמן למדורה שממילא בוערת וסופה מי ישורנו" והיא מוסיפה: "יש במעשיהם חוסר אחריות הנובע מחלל מנהיגותי נורא,
שעלול להוביל לשפיכות דמים". ראשי הבית היהודי, הפייגלנים והרגבים בתנועת הליכוד, הצוברים הון פוליטי ב"קרב" על הר-הבית, מן הראוי שיפנימו את הדברים הנחרצים והכואבים שכתבה במבי שלג: "הברית בין הקנאים המוסלמים לבין הקנאים היהודים, ברית שמבטיחה דם ואלימות למכביר, עוד ניתנת לעצירה. הממשלה צריכה להתעשת ולהפסיק את הקרקס בהר-הבית. את הקנאים המוסלמים הממשלה מבטיחה לעצור. האם היא מתכוננת באותה רצינות לעצור את הקנאים מבית?"
כל המתלהמים להצית אש בהר מתבקשים לאמץ את הקריאה של במבי שלג - "לא מקדש נחוץ לנו כרגע אלא כלים לבניית אומה". והייתי מוסיף בניית חברה, בה יגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן.
אֵיפֹה הָאֲבָנִים כֻּלָּן
אֵיפֹה הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת כֻּלָּן
מִי לָקַח אוֹתָן?
אֵיפֹה שְׁנֵי לוּחוֹת הָאֲבָנִים
וּבַהֶם כָּל עֲשֶׁרֶת הַדְּבָרִים .
אֵיפֹה הָאֶבֶן מִבֵּית אֵל
וּבְלִבָּהּ סֻלָּם.
אֵיפֹה הָאֶבֶן הַגְּלוּלָה מִפִּי הַבְּאֵר בְּחָרָן
וְתוֹכָהּ אַהֲבָה.
אֵיפֹה הָאֶבֶן יְגַר-שָׂהֲדוּתָא (פרשת ויצא) מֵהַגִּלְעָד
וּבְפִיהַּ שָׁלוֹם.
אֵיפֹה הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת כֻּלָּן?
הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת רָגְמוּ אוֹתָן
הוֹצִיאוּ אוֹתָן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה
סָקְלוּ אוֹתָן אֶבֶן אַחַר אֶבֶן
בְּמִדְרוֹן דְּקָלִים דּוֹמְעִים יוֹרֵד בְּדֶרֶך יְרִיחוֹ
בְּמַעֲלֵה זֵיתִים כְּרוּתִים עוֹלֶה בְּדֶרֶך שׁוֹמְרוֹן
בְּבֶטֶן סִמְטָא מְרֻטֶּשֶׁת מִתְפַּתֶּלֶת בִּדְּמָמָה צוֹעֶקֶת בְּעַזָּה.
