הקורבנות אשמים

מה פתאום יהודים מתגוררים בירושלים? זו הרי עיר קדושה למוסלמים והם מחללים אותה בעצם נוכחותם. והם עוד מעזים להקים בה בתי כנסת ומגדילים לעשות כאשר הם מתפללים בהם. בקצב הזה, היהודים הללו גם יחשבו שמגיע להם לעלות להר-הבית ואולי אפילו - שומו שמיים - להגיד שם "שמע ישראל".

הציניות הזו איננה סתם תוצר של זעם על הרצח בבית הכנסת בהר-נוף. היא בעיקר תוצר של זעם על הרפיסות והאפסות של ממשלת ישראל ושל משטרת ישראל, ועל התבוסתנות והאבחנה בין דם לדם של חלקים ניכרים מהתקשורת הישראלית.

כאשר ראש הממשלה מבטיח שהסטטוס-קוו בהר-הבית יישמר, הוא אומר שהמתפרעים המוסלמים ימשיכו להשיג את שלהם ושיהודים יהיו היחידים שחופש הפולחן שלהם ייפגע. כאשר מפכ"ל המשטרה מאשים קיצוניים משני הצדדים, הוא נותן לגיטימציה להמשך מעשי הרצח - שמבוצעים, הפלא ופלא, בידי צד אחד בלבד. כאשר שרת המשפטים מכנסת דיון דחוף על ההסתה נגד ערבים, היא מאותתת שאין לה בעיה עם הסתה נגד יהודים. כאשר המשטרה אינה חוקרת את תלונותיו של יהודה גליק על האיומים נגדו, היא מאפשרת להם להתממש.

בשבוע שעבר נרצחו באותו יום חייל ובחורה. בידיעות אחרונות למחרת, רצח החייל תפס את הכותרת הראשית ומחצית מהעמוד הראשון. הבחורה הוזכרה בידיעה נפרדת וקטנה בהרבה. למה? ההסבר היחיד: כי היא הייתה מתנחלת, אז אולי הרצח שלה לא ממש מפתיע ואולי אפילו היא הביאה אותו על עצמה. וכך תורמת התקשורת לאותה אווירה לפיה יש רצח ויש רצח, יש קורבן ויש קורבן, ושמא יש מעשי טרור שניתן להבין אותם.

הרס של בתי מחבלים, הזרמת כוחות ואפילו עונשי מוות לרוצחים לא יביאו לשינוי הבסיסי הנדרש כאן. השינוי צריך להיות בתפיסות היסוד שלנו. אנחנו נמצאים בארץ הזאת בזכות ולא בחסד, ואין לנו שום כוונה לעזוב אותה. וזה אומר: בכל הארץ. נכבד כמובן את זכויות המיעוטים, אבל לא במחיר חיינו.

מן התובנה הזאת נגזרת מדיניות חד-משמעית: הרוצחים הם האשמים היחידים. זה לא מאבק בין ארגוני פשיעה אלא בין רוצחים לקורבנות. בדיוק כשם ששום נאנסת לעולם איננה אשמה, שום קורבן טרור לעולם איננו אשם. אין דין אחד למסית ולרוצח, אין דין אחד למרסס כתובות נאצה ולפותח באש. רק מנקודות המוצא הללו אפשר להילחם בטרור ולנצח אותו.