חכמי התלמוד ידעו לומר עליהם על עשרים וארבעה (לאו-דווקא, אלא מספר מפליג) פותרי החלומות שבירושלים של ימי החרדות שפקדו את יושביה בהקיץ ועל משכבם בלילות, כי מה שפתר האחד לא פתר רעהו ושאף על-פי כן כל מה שהפותרים השונים פרשו על-פי דעתם וחוכמתם, קלע אל אמת מסתתרת בליבו הער של החולם, והאמיתות הפתורות כולן עשו את הפותרים השונים שותפים לאמת אחת. כל אמני הפתרון הסכימו כי אין מראים לו לאדם בחלומו אלא מהרהורי ליבו.

הם הבינו על כן כי אם נתגלה לאחד הפותרים הרהור שנתלבש כדרמת מסתורין שמבקשת להתפענח, ייתכן כי נעלם מאחורי המסך מעיניו הבולשות של מפענח אחר שהיטיב לראות הרהור מומחז שהיה כלא היה בעיני חברו. העשרים וארבעה לא אסרו מלחמת קנאת פותרים אלה על אלה, כי הם חכמו להבין שכל ההרהורים כולם מצטרפים לחזיון אחד וחלומו הפתור שברים שברים של אדם- חלום אחד הוא.(בהשראת ברכות נ"ה,ב').

הכל ידעו כבר אז כי החלומות שנטלו לעצמם רשות לוותר על אחדות המקום ועל אחדות הזמן ועל אחדות העלילה, והיו חופשיים לערבב את מקטעי המציאות עד שזו עשתה את התמול הרחוק - ליום הקרוב, את המרחקים- לסדרה של קפיצות דרך, את הסיפור לראשית המתחילה בסופו, אבל צייתו ללא סייג לכמה וכמה חוקי יסוד. הנה כי כן הם אסרו על עצמם לחלום כל שלא ייתכן בעליל, כגון פיל הבא ויוצא בקופה של מחט, או כגון דקל המצמיח עלוות כסף ועושה פרי זהב, והאמינו כאחד שכל החלומות שיש בהם משהו מן הנבואה - הולכים אחר הפה, והפתרון מקדים את החידה. החלומות ופותרי החלומות ירדו כרוכים אלה באלה לעולם ומאז ימי האדם לא שינו החלומות את החוקים המסדירים את קיומם ולא הפותרים את הכללים עליהם נשענים מעשי הפענוח שלהם.

אכן, הרהורי הלב של דור אבות אינם אחים להרהורי הלב של דור הבנים. חלומות שחלמו חולמים בימים שהיו, מספרים מה שחולמי ההווה אינם יודעים לספר בימיהם, וחזון של תמול שלשום דוהה נכלם אל מול חזון של היום, אבל עדיין עיקר העיקרים של מה שהיה בין החלומות לבין פותריהם יציב ואיתן כמקדם.

הסיפור שמספר המקרא על חלומו של יעקב היוצא מבאר שבע ללכת חרנה נראה כסיפור המפר את הכללים המנחים את החלומות. הַמָּק֔וֹם בו לן החולם מודגש הדגשה יתרה כמקום בו מתרחשת עלילת החלום. התיבה מָּק֔וֹם היא תיבת הראשה של הסיפור. היא חוזרת שש פעמים, כל פעם בהא' הידיעה, כלומר כל פעם בתיבה המציינת מקום ידוע, כגון "וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי-בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ" (בראשית כ"ח,י"א). אף על-פי שהתיבה "וַיִּפְגַּ֨ע" אומרת כאילו הגיע יעקב באקראי, בדרך הילוכו, לעיר ששמה ייקרא לאחר מכן "בֵּֽית-אֵ֑ל"- אומרת התיבה "בַּמָּק֜וֹם", הידוע, כי הייתה כוונת מתכוון להגיע שמה.

יעקב לוקח "מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם" הידוע, הוא שם אותם כמרזב סביבו ושוכב "בַּמָּק֥וֹם הידוע הַהֽוּא". אם באר שבע בדרום היא עיר היציאה וחרן בצפון-מזרח עיר היעד של מסע הבריחה, איך מגיעים בדרך ההילוך ובאקראי למקום ידוע שאינו בתוואי? מי היה שם לפני שיעקב פגע בַּמָּק֜וֹם, הוא עצמו? אבותיו, מייסדי משפחתו? מתי? אם הגיע באקראי- איך הגיע, אם במתכוון, למה הגיע?

באותו הַמָּק֥וֹם חולם יעקב חלום בו מתרחשים אירועים שלא ייתכנו גם במקום החלומי. "וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ" (שם, י"ב).

אפשר לראות מהרהורי הלב מלאכי אלוהים עולים ויורדים, גם "וְהִנֵּ֨ה ה' נִצָּ֣ב עָלָיו֘..." (שם,י"ג) אפשר לראות בדמות מדומיינת של ה' שאינו גוף ואין לו דמות הגוף, ואפילו לשמוע כביכול אפשר בחלום קולו של הנִצָּ֣ב עָלָיו֘ מבטיח לו כי הארץ שהוא שוכב עליה, לא בחלום, אלא במציאות החוויה עצמה, מובטחת לו כפי שיעקב כנראה הרהר ופילל לא אחת בליבו בנוסו, ואת ההבטחה "וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר-תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל-הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את" (שם,ט"ו), הד לתפילה שהתפלל הנווד האנוס בורח מפני אחיו חרנה.

אבל "סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה" אי-אפשר לחלום אותו, הוא אי-היתכנות. המדרש מגדיל לעשות את אי-ההיתכנות הזאת לאי היתכנות בעליל ואומר כי הסולם מוצב בבאר שבע, עובר את ירושלים, שם מיתמר עמוד התומך בו באמצע שיפועו והופך גם למעין ציר עליו מתהפך הסולם, ומה שהיה מוצב ארצה בבאר שבע מגיע השמימה בבית אל, ומה שהגיע השמימה מוצב עכשיו ארצה. מפני שאין סולם כסולם שבמקרא, יש סולם שאינו ייתכן בעליל במדרש.

כשיעקב מקיץ משנתו, הוא מתוודע לעובדה כי הַמָּק֔וֹם בו פגע, הוא הַמָּק֔וֹם שהיה מאז, כבר דורות לפני בואו "בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים", והוא לא ידע, ו"שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם" - ולא גילו לו. הוא מתמלא יראה ונבהל ואומר "מַה-נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה" (שם,י"ז), מה מלא הוד, נשגב, הוא המקום שבחלום שחופך עליו על המקום שבארץ כל היום.

המילים "אחדות המקום" מקבלות משמעות חדשה. שלא כבחלום המתרחש בערבות פורחות הרבה, בחלום הזה, המקום בו חולמים והמקום עליו חולמים- מקום אחד הוא, ושער השמים שבחלום הוא שער השמים שבמציאות, ולא עוד אלא שהמציאות עצמה היא חלום. כל כך למה?
הכתוב אומר, "וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה" (בראשית כ"ח,י').

לכאורה יצא מעירו, והגיע למחוז חפצו ושם אמר לליבו "אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי"? מצפונו הציק לו. הוא לא סלח לעצמו. ביקש לחזור כל הדרך הארוכה אל אותו הַמָּק֣וֹם. "כיון שהרהר בדעתו למיהדר (לשוב על עקביו) קפצה לו הדרך, מיד - וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם" (סנהדרין צ"ה,ב'). איפה התפללו אבותיו של יעקב? בלוז, לה קרא לאחר החלום בֵּֽית-אֵ֑ל, או בהר המוריה, שם עקד אברהם את בנו יצחק?

באיזה הַמָּק֣וֹם הזה פגע יעקב "כשקפצה לו הדרך"('קפצה ליה ארעא', קפצה לו הארץ, במקור התלמודי בחולין צ"א,ב'), האם קפצה ללוז ששמה נקרא מעתה בֵּֽית-אֵ֑ל, או האם קפצה למקום המקדש בירושלים שהיא, לא שמה, "בֵּֽית-אֵ֑ל"? האם הסולם הגיע במחציתו לירושלים שם נתמך על-ידי עמוד שעלה ממקום המקדש והמשיך והגיע השמימה בבית אל שהייתה לוז לפנים, או אותו סולם הוצב ארצה בבאר שבע להגיע השמימה מעל לעיר בה עתיד היה להיבנות בית האל אלוקי ישראל, ושם, בירושלים של מעלה, על מעקה קדושתה הוא נשען? אין יודע.

יש חכמים-פותרים הרבה לחלום הזה. פותר אחד הוא רש"י האומר, "יעקב קראה לירושלים בית אל... אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזהו היא "קפיצת הארץ" שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום". אכן, על-פי רש"י, הפרשן הקוסם, "הֶֽהָרִים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים" (תהלים קי"ד, ד'), קפיצת הדרך אינה קפיצה של הזמן הצריכה לדרך, אלא קפיצת ההר עצמו, והוא, ההר, פגע במקום, לא יעקב שנשאר במקומו, אלא הר המוריה שהוא בֵּֽית-אֵ֑ל, קפץ והעתיק עצמו ללוז ומעתה היו פתע שני בֵּֽית-אֵ֑ל במקום אחד, בֵּֽית-אֵ֑ל ירושלים בתוך בֵּֽית-אֵ֑ל שהייתה לוז בתחילה.

החלום והמציאות נבללים זה בזו. המציאות היא חלום והחלום הוא מציאות. ירושלים שיעקב קראה בֵּֽית-אֵ֑ל היא הַמָּק֣וֹם. גם בגולה הרחוקה, בחרן, בחרן של ממש או בחרן של מטפורה, אם אדם חולם את ירושלים ואת המקדש, ואת הסולם המוצב ארצה וראשו נשען על שפתי ירושלים של מעלה, בית המקדש בא לקראתו בקפיצת דרך פלאית. אדם לוקח מאבני המקום בו הוא נמצא, מקיף עצמו להתגונן בצילן לבל יפגעו בו בשנתו, לא חיות רעות ולא ליסטים, וחולם אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר-תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל-הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את" - האדמה הזאת באה לקראתו עד שישוב אליה בגופו ושַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם נפתח לפניו בחלומו, ובאשר שם הוא נמצא, הוא עובר ועולה בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה בהר בפסגתו התפללו אבותיו לפניו ו"וזהו היא "קפיצת הארץ" שבא בית המקדש לקראתו".