ברוכים הבאים לבית אריאלה,
ברוכים הבאים למכון גנזים של אגודת הסופרים העברים,
ברוכה משפחת טמקין,
תודה לד"ר הילה טל קריספין נכדתו, שיזמה יחד עם נכדים נוספים ערב גדול זה.
חלפו שנים מאז הלך לעולמו מרדכי טמקין, והנה באנו כולנו לחלוק לו כבוד מחדש, כבוד רוחני, לבוא ולומר, יש זיכרון לראשונים. שירת אמת נותרת לנצח בפנתיאון הספרות העברית.
מי שקורא בימים אלה את שירתו של מרדכי טמקין חש שהוא יוצא למסע מופלא וקסום בתוך חבלי ארץ, בתוך נופים מרהיבים הזוכים ליד מלטפת של משורר המאוהב בהם, למכחול שירה היודע לתת לנופים ולקרקע ולאהבה לארץ תחושה של חרדת קודש.
רוח הימים ההם שבה אלינו. לפנינו שירה לירית במיטבה, ויפה עשתה משפחתו של מרדכי טמקין, שגאלה שירה קסומה זו ופתחה בפנינו צוהר מואר לאוצרות כה יקרים. מי שמדפדף באוסף השירים שיצא לאור זה עתה, חש את הרוח הטובה מלטפת ונושבת, אור גנוז מן הֶעבר שב להאיר את העולם. אנסה להתמקד לרגע בכמה היבטים של היחס לארץ החדשה, אחד הנושאים המרכזיים בשירת טמקין, שירת הטבע והנופים.
אנו קוראים ומוקסמים מיד מן המרקם המיוחד של הנוף והשָׂפה, ולרֶגע אנו רואים שהמסך עולה,ומול האופקים מפעמת שירת הכיסופים: שירה מתנגנת ומלאת ניחוחות מרעידה לבבות, שירה שכה רחקנו ממנה. היא הנה חוזרת, וזו שירה רוטטת, שירה שמדיפה ריחות טבע ופרחים וריחות מבושמים. האם העולם האורבּני והמתוֹעש השכיח מאיתנו את היופי הזה. אנו נסחפים בשירת טמקין אחר שירת טבע רוחשת, כתיבה שיודעת למזג חומר ורוח, אדמה ונפש. שירת מרדכי טמקין מציגה בפנינו קלסתר של טבע נושם וחושני, והלב אומר וּמפעֵם ברטט: הנה נגענו ביופי הלוחש, הנה לפנינו קלסתר של שירה, שבָּה הארץ והנפש חד הם.
השירים של מרדכי טמקין מעמידים בפנינו הוויה שכּל כּולה זהות של נִשמת הארץ, לא זהות של לאום או אידיאות. אין פניו של המשורר להציג בפנינו את חשיבות המפעל הציוני. כאן אנו נכבשים אחר הרוח הגנוזה, זו אותה רוח קדומים בראשיתית, זו אותה סערה שוצֶפת של אהבה, שבוקעת ממעמקי הלב. השירים נוגעים בנימים הכּמוסים שבנו, מטלטלים אותנו, והתחושה היא של חוויה תמימה, מגע בקרבה הראשונית, הילדותית לנופים. אנו מתוודעים לפואטיקה מיוחדת בשֵׁלה ומושֶכת, שירה שקרובה לעולם הטוהַר, עולם בראשית.
ראו כיצד פותח השיר הראשון בקובץ, שיר משנת תרפ"ז, משיריו הראשונים:
שטוּפת זהב ותכֵלת
היא הָארץ.
אַל נשכַּח, מדובר בּדור שכָּתב שירה על נופי הארץ, ועדיין היה שרוי בעוצמת הנופים האירופיים. קרועים בין נאמנות למה שהיה לבין התפעמות ממה שמציף את הלב בהווה: ראינו עדות למוטיב 'כפל הנופים' ותחושת 'שתי המולדות אצל משוררים רבים: חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן,
לאה גולדברג, אורי צבי גרינברג ואף אצל משוררים בני זמננו כמו איתמר יעוז קסט.
מרדכי טמקין נמצא בין הפטיש והסדן, בין אותם נופי מולדת שמהם בא, לבין נוף חדש, נוף שאליו כה רצה להגיע. התכלת החדשה הזו שהמשורר מוקסם ממנה, נראית לו שונָה לחלוטין מכל תכלת אחרת. כצייר המבקש לבחור לו גוונים לפני שהוא מושח את מכחולו על הבד, הוא תוהה לפֵשר אותה תכלת חדשה, הוא נרעש מן המראה החדש, ולרגע הוא מתוודה:
ומה לי תכֵלתי שהבאתי
ממֶרחקים?
ממזרחָה ועד מערבה
כל הארץ תכלת רוָה. התכלת והצבע הכּחול שובים את לבו, ולבו אומר לו שזו תכלת אחרת, אין זו התכלת של נופי הגולה, והוא רואה הכול בראייה רוחנית עמוקה: לתכלת זו צופן אחר וסוד אחר. אנו הרגילים כל כך לשירה עכשווית, אורבנית, מתוחכמת, נסחפים אחר אהבת ארץ כה תמימה, כה סגולית, כה מבקשת נסתרות. בשיר אחר בעמוד 21 הוא כותב:
עטוּפה דממה כחולה
כְּאי בלֶב הימים,
חולמה ארְצי על הנִירים
הרחָבים והנשַמִּים.
עוד בּה יָלין סודָהּ
וּסתוּמה היא כּנגינה. חלף דור, ושירתו של המשורר כמו עושה דרכה אלינו מחדש, ואנו הקוראים נקלעים כמוהו למראה שלא ראינו, לשורות שנשכחו מאתנו. אותה התפעמות שאחזה בו, אוחזת מעתה גם בנו. מרגש לחוש את הרטט שהפעים אותו, ואנו עומדים ממרומי הפסגה, מנסים להזדהות עם המשורר הקדום שלבו אחר שבי אחר המראות החדשים, אחר הנוף הישראלי המטריף.
הביטוי "פרחי בדידות לבנים" הלקוח משירו 'לבני' (עמוד 34) כמו מכיל בבת אחת פרחים ובדידות ולובן, ובמילים אחרות: טבע ותחושת הבדידות במרחביו - ובתוך כך שאיפה לגעת בייחוד. זה הרצון לחפש את הצבע המתאים לתיאור ההזדהות עם הטבע. המילים הישנות של מרדכי טמקין נראות כה חדשות ומפעימות? ראו כיצד הוא קושר את הארץ העטופה בדממה כחולה, כיצד הוא מצייר אותה כישות שחיה כאוטונומיה בפני עצמה, וזה הביטוי שלו: "כאי בלב ימים". כמה יפה לראות ארץ זו, והנה היא הוויה מיוחדת, שכל כולה קסם וסוד. "עוד בה ילין סודה". והסוד הזה הוא פֵּשֶׁר לא מובן, שכן כדברי השיר: "וּסתוּמה היא כִּנְגינה".
שפַת הנוף רוחֶשת לחן קסמים, וקשה לרֶדת לצופֶן הנגינה זה. לֶב המשורר יוצֵא אל הנוף, להבין את שפתו, את לבּו. דומה הוא כּגבר המבקש להָבין את אהובתו, לכבּוש אותה, לגלות את סוֹדה, וּרְאו כיצד השיר מסתיים:
ארצי, ארץ בְּתולָה.
בשירתם של משוררי הדור אכן נמצא רבות את הארץ מואנשת בדמות אישה. מי שיקרא בשיריהם של משוררים כאלתרמן, שלונסקי, רחל ואפילו משוררים בני ימינו כנעמי שמר ויורם טהר לב, ימצא ביטויים שיש בהם דימויים ארוטיים לארץ. בשירים רבים נמצא משורר המדבר כאוהב אל אהובתו, וביטויים כמו "יפהפיה", "אהובה", "יחפה" וכדומה.
שירת הקסם של טמקין נוגעת באֶרץ כשכָּל כּולה תום וּתמימות, אישה בּתולה. האהבה לארץ הופכת להיות שיר אהבים לעלמה זכה, לארץ תמה ומחכה לאוהב שלה. חייו הופכים להיות חלק מן הארץ, אין לו חיים וזהות בלעדי הקשר הארוטי הזה לנוף הקסום. וראינו עדות לכך גם בשירים אחרים, כך הוא כותב בשיר אחר בעמוד 63:
אהבתי מאוד את חיי
את כִּברת הארץ. והוא המשורר מתרפק על הכוליות של האהבה הזו:
והתרַפקו עוֹד עיניי בחֶמדה
על הכּול,
ואָהב לבבי לָעד,
אֲשֶר נמנַע ממני
בימי חֶלדי המעַט. ההזדהות עם הטבע והנוף נראית כהתמזגות אוהבת, הזדהות שמקבלת ביטוי בשורות שיריו. חלף דור והנה קמה בשדותינו רוח קדומים, הנה לפנינו משורר, שחש עצמו צומח מן האדמה, נובט ממנה, הנה הוא חלק ממשי מן הנוף, ובאחד מן השירים הוא מתאר את ישותו בדמות שיבולת בשדה, וכך הוא מתאר מה שאיפתו בשיר
בעמוד 72:
הֱיות שיבּולת בשדה.
מה נפשו מבקשת? לצמוח ולספוג מצלמה של האדמה הזו, לתת לה מצלמו, להיטמע באדמה הזו, לקבל את נשמתה הייחודית:
הֱיות עצם בודד ונבדל,
השש בבידולו,
לא להתערב ולא להתבטל,
לשמור בקנאות
על מִטְבַּע ידך המיוחד בצַלְמי,
ועל חותַם ייחודְך הגָדול
חָפצתי!
העל זאת תוכִיחֵני. - עמוד 72.
המשורר חש כמי שצומח מן האדמה, הנה כל הוויתו כשיבולת - ודרך ההיטמעות בנוף ובטבע הוא תוהה על זהותו, על קיומו, פונה לישות על טבעית עלומה:
העל זאת תוכיחני.
אכן, יש זיכרון לראשונים, יש כוח לשירה כה אצילית ואוהבת להקסים אתנו. כמה מרגשת היא פנייתו לבורא עולם לקבל את אהבתו זו. הנה הוא חש, שמא האהבה שלו עלתה על גדותיה, שמא גבה לבו להיות כשיבולת, לזכות באותו חותם של ייחוד.
שירת התקופה הזו הייתה שירה שכל כולה אהבה לנופים הישראלים, הליכה שבי אחר הנופים האלה שאינם עירוניים, וראינו הדים לכך בשירת אלתרמן, בשירת אסתר ראב, בשירת יעקב פיכמן. גם אצל טמקין שהיה אחד הגדולים בשיירה הזו, נמצא שירים שיש בהם ציורי המשורר ההולך בצדי דרכים, מוקסם מן הערב הנפלא, כותב שירי נדודים ומגע בארץ החלומות, שירה שכָּל כּולה עֶמדה נפשית המחובּרת לקרקע. לַצבעים של הארץ. הספר רווי בתיאור מצבי התמזגות עם הנוף, והכול משורטט באמצעות צבעים המאפיינים אותם, בדימויים הממחישים את יופייה הרוחני של הארץ, את הקסם שבטבע.
כפי שראינו בשירת משוררי הדור מוטיבים ותמונות של שינויים בטבע, של תמורות המחוללות סערה בחוץ ובפנים, בטבע ובלב המשורר, כך גם אצל מרדכי טמקין נמצא שירים, שחושפים לא רק את השלווה והיופי, אלא גם את מעמקי היגון ואת הסערות:
בשירו 'בברית עולם' בעמוד 114 הוא כותב:
לילה יֻצַּת כוכב כְּנֵר דּומע
וצל אדם על אֶבן צונְנה כּורע,
ובהמשך
שואות, קרָבות וַהפֵכות יבואוֹהָ,
אך היא מצירָה לא תֵט, לא תזוּע,
אולם יש לפתע תחוּל, תכרַע על תהום,
לשמע בֶּכי בּודד, קול יתוֹם". שם הספר "פרחי בדידות לבנים" מיטיב לבטא את המבט העורג של המשורר, את היכולת שלו להאניש את הטבע, לתת נשמה בטבע, באדמה, בצומח - לתת לרגשותיו להיספג בטבע, לחוש את הרגשות המפעמים במרחבים הירוקים. לפנינו שירת טבע שכל כולה שירת נפש.
כאשר הוא כותב על העצים, אתה חש שהוא גדל איתם, צומח מן האדמה, וכבר ראינו זאת בשיר שבו הוא מבטא משאלה להיות כשיבולת, לחוש את הווייתה הבודדה בלב השדה. אסיים בשורות משיר על הברוש. כך הוא מתאר את הברוש - וכך הוא חש את בדידות העץ:
מיתַמר גבוה גבוה,
ישאַל אל על
עץ אצִיל שוֹעַ,
בגן לבָדד יגְדל. עמוד 106.
לעץ יש רגשות, והוא קולט את הרחשים בחוץ, את נשמת הטבע כולו. כך כותב המשורר:
סַער כי יגעַש גָעוש,
העצים הומים, מתפָּרעים...
הוא לָמוֹ יָניד ראש,
קול שָׁאון לא ירים. ושימו לב מה מניע את העץ הזה:
חַייו נָתן לעם. לא רק המשורר חש מסירות לאומה ולחייה, גם העץ ניצב כמוהו בודד, ואת חייו הוא תורם למען האומה. אפשר לסיים בשורה שהיא פראפראזה על פסוק מן המקרא - כי המשורר עץ השדה.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
