רמטכ"ל כברירת מחדל

הליכי בחירתם של בכירי מערכת הביטחון נוגעה בדור האחרון בלא מעט "כתמי גיל", "כתמי התאבנות" ו"כתמי 'מה יגידו' " - כולם סימנים שליליים, המעידים על דרדור ההליך התקין לבחירת מועמדים לתפקידים הקריטיים ביותר במערכת הביטחון הלאומי של ישראל - רלוונטיות ויכולת מוגדרות היטב ובאופן בלתי-תלוי במועמד זה או אחר ובבוחר כזה או אחר. אחרי שחזינו בעוללות דגן, אשכנזי, ודיסקין בהתפרעויותיהם המילוליות נגד ראש הממשלה לאחר סיום תפקידם, שתחת מנהיגותו שרתו שנים לא מעטות, אנו עדים לתופעות גלנט, הלב"ב של אשכנזי מול ברק, השתלחות המפכ"ל דנינו בח"כים בסוגיית הר-הבית ולאחרונה תהליך מינויו של רמטכ"ל חדש לצה"ל.

בכל האירועים הבולטים הללו, ניצבת לפנינו אותה תופעה שלילית עצמה, שמתחילה בבחירה מפוקפקת של המועמדים, נמשכת בתהליך שירותם ומגיעה לשיאי אבסורד חדשים עם שחרורם תרתי משמע - שחרורם משירות פעיל ושחרור חרצובות לשונותיהם. לנוכח ריבוי המקרים, ולא הזכרתי כאן את כל הדוגמאות, נשאלת שאלה קריטית: מהן הסיבות שמחוללות, תומכות או מגבירות את שכיחות התופעה ואת עוצמתה?

מצפיה רבת שנים במערכות המימשל הישראליות, אני מוצא לתופעה מספר הסברים-סיבות:

ראשית, התאמה לתפקיד - באין התאמה מספקת, הסיכוי לצלוח אותו בשלום ולסיימו עם הישגים ראויים לציון, או הישגים שיאפילו על כשלים משניים, שבתפקידים מרכזיים ככל הנראה לא ניתן להמנע מהם לחלוטין, הופך התפקיד למרוץ מכשולים שכלל אין ספק שיהיה בו כשל רציני במוקדם או במאוחר. ומרגע שמתרחש כשל כזה, כל הזמן הנותר מיועד לחיפוי, טישטוש, הצטדקות, שיכתוב של ההיסטוריה ונסיונות חוזרים ונשנים למצוא או להגדיר "אשמים חלופיים" לכשל.

שנית, תהליך הבחירה - רוב התהליכים ממושכים מדי, מסורבלים מדי, סמויים מדי מן העין הציבורית, מושתתים על קריטריונים שרובם "נכתבים" לאחר מעשה ולא לפניו, ומה שחמור עוד יותר, השיקול האישי, האידיאולוגי, ה"חברי", והאגואיסטי, ממלאים בו תפקיד מכריע. בסופו של דבר נופלת ההכרעה על חודו של העקרון "שמור לי, ואשמור לך", יותר מכל סיבה רלוונטית אחרת. בשנים האחרונות מתערבים בתהליכי הבחירה עוד שלושה גורמים: וועדת "יושר ותקינות" המכונה וועדת טירקל, היועץ-המשפטי לממשלה, שהפך בינתיים למנהל-העל שלה, והתקשורת שכבר מזמן איננה ישרה, אינה אוביקטיבית ואינה מעוניינת בזכות הציבור לדעת, אלא בזכות התקשורת להשפיע!

שלישית, רמת ואיכות הניהול הציבורי בישראל - זו רעה חולה שמשבשת את כל ההליכים התקינים של קבלת-החלטות, בכל תחומי החיים הציבוריים. הדג הזה "מסריח" מהראש, כלומר: מראש הממשלה ומטה. הוא בא לידי ביטוי בעבודת הממשלה, בעבודת המשרדים שמונהגים על ידה, בעבודת הרשויות המקומיות כזרוע מבצעת חשובה ומבוזרת של השלטון המרכזי, וכמובן גם בצבא, במשטרה וביתר שירותי הביטחון. ככל שהמוסד הנבדק פתוח וגלוי יותר, הדברים ברורים יותר ולהפך - אבל הם קיימים גם כאן וגם שם. הברדק מתחיל מהעדר תוכנית רב שנתית לעבודת מוסדות השלטון - באף אחת מזרעות השלטון.

במציאות כזו, שמערכת המשפט אינה נקייה ממנה, ניסיון השווא האחרון של השופט גרוניס להסדיר את קיצור זמני ההמתנה במערכת בתי המשפט, תייצר להערכתי במערכת המשפטית תופעה של "מע"מ אפס" (המון מהומה על לא מאומה), ולא "ירידת מחירי הדיור". ובמילים אחרות: יותר בלגן, יותר עומס, יותר דחיות, יותר עינויי דין וכו'; וכך גם ברפורמת הבריאות. רפורמה חלקית מועילה רק לעיתים רחוקות. ברוב המקרים היא מעתיקה את הבעיה ממקום למקום, אבל לא מסדירה אותה מן היסוד.

רביעית, גורמי-כשל מובנים - למשל: העומס המוטל על ראש הממשלה, וריבוי הרגישויות התקשורתיות-ציבוריות כלפי מעשיו, במיוחד כאשר הוא אוביקט נתקף קבוע כמעט בכל תחום עשייה. במצב כזה אפילו לאדם מוכשר אינו מסוגל לניהול ענייני וסדיר של הממשלה. התוצאה להוותנו איננה האצלת סמכויות וארגון עבודת-מטה, אלא ריכוזיות בלתי מתקבלת על הדעת, ומטבע הדברים גם ריבוי טעויות ושגיאות והפכפכנות בקבלת החלטות - נושאת מטוסים לעולם אינה מבצעת פניה ב-G9, זה מנוגד לחוקי הפיסיקה. וממשלה, כל ממשלה, היא סופר-נושאת-מטוסים, אם לא יותר מכך. רכוזיות משמעה מיעוט סמכויות אצל הרבה מאוד בעלי תפקידים, סרוס יכולותיהם להחליט ומכאן גם חוסר אחריות ואדישות. מראית העין גוברת על מבחן התוצאה כמעט בכל עימות ביניהם. דיון זה מזכיר לי אמירה שנונה ששמעתי פעם ממנהל בכיר בתעשיה הישראלית: עשית ודיווחת - עשית; עשית ולא דיווחת - לא עשית; דיווחת ולא עשית - לפחות אתה נהנה מ...הספק.

חמישית, העדר תודעת שירות וטובת הציבור - גורם זה, שאמור היה לעמוד במוקד שיקול הדעת בכל החלטה ניהולית של גורם ציבורי במדינת-ישראל, נעדר מהן כמעט לחלוטין. אם הוא מצוי הוא אינו מצוי שם תחת ההגדרה של טובת הציבור, אלא תחת ההגדרה של צורך בכסת"ח - כסת"ח אד-הוק או כסת"ח בכלל. די אם נסתכל בתולדותיה של המועצה לביטחון לאומי, בכדי להבין היטב את ההשלכות ההרסניות של אפקט זה. אולם זה אינו כל סיפור המעשה. מרגע שהחלטות אישיות נגזרות בעיקר משיקולים "אישיים" ושום שיקול רציני אחר אינו גובר עליהן, כפי שראינו בתהליך בחירתם של שני הרמטכ"לים האחרונים (גלנט, שכשל ואייזנקוט, שהתחלק פנימה), יוצר התהליך "נאמנות מעוותת". נאמנות למי שבחר, נאמנות למי ש"העניק" את הכבוד, נאמנות למי שבו יהיו תלויים הדברים גם להבא, וזו רעה חולה אמיתית.

להתנהלות זו יש המשך לאחר סיום השירות הציבורי במדים או שלא במדים. המחלות שנוצרו בשירות הציבורי זולגות לתפקידים אזרחיים ופרה צבאיים כתרבות ניהולית וכמערכת מבוססת קשרים אישיים שאינם רלוונטיים לתפקיד עצמו. בכותרת דיברתי על רמטכ"ל, אבל הדברים נכונים לכל רוחב גיזרת השירות הציבורי - במסגרות הביטחוניות והפרה-ביטחוניות ובמסגרות האזרחיות, ולמעשה ללא יוצא מן הכלל.

אינני בא כאן לקבוע אם אייזנקוט הוא מועמד ראוי או אינו ראוי. אינני מכיר אותו אישית וההיכרות מהעיתונות אינה מספיקה לכך. מאידך-גיסא, ומאותן סיבות בדיוק, אינני בא לטעון שההחלטה שלא לבחון מחדש ברצינות את מועמדותו של גלנט היא החלטה מוצדקת; אם כבר אזי ההפך הוא הנכון. גלנט כבר, נבחר, כבר אושר, וכבר עמד להכנס לתפקיד. עברו עושה אותו למועמד ראוי מול האתגרים הבאים של ישראל. העובדה שהומלץ ע"י ברק שהוא גם רמטכ"ל, גם שר ביטחון וגם ראש ממשלה לשעבר, בהנחה שההמלצות בשני המקרים "נגועות באותה מידה", אומרת שהוא מועמד ראוי. התנהלותו של יעלון בנושא, ומאידך-גיסא גם של ראש הממשלה, מעוררות לא מעט תהיות. אני מעדיף שבחירת רמטכ"ל בישראל תהיה "נקיה" הרבה יותר, ממוסדת הרבה יותר, ומשכנעת לגמרי.

טיפול בלקונות אלה הוא חלק מהרפורמה הדרושה בשירות הציבורי כולו. זהו אולי החלק החשוב ביותר משום שהוא מעצב מנהיגים והוא מעצב קריטריוני התנהגות ותרבות אירגונית, ולכן הוא עתיד להשאר עימנו לאורך זמן. השאלה היא כמובן, כיצד מאלצים את המערכת הציבורית הענקית והמסואבת שלנו להשתנות? האם בדרך של "מחכים לגודו", כלומר ממתינים להופעת משיח מקרי שיגיע למשרד ראש הממשלה ויכוון משם את המהפכה. בדרך של חקיקה ואכיפה ע"י הכנסת, ואז מיהו או מיהם הגואלים בכנסת, או שרק קטסטרופה היא שתושיע אותנו.

יתכן שדיון זה מוביל למסקנה שישראל חייבת לשנות את שיטת הממשל למשטר נשיאותי, בנוסח ארה"ב, צרפת או מדינות אחרות, כשהמטרה היא לשחרר את הנשיא מעיסוק מתמיד ורצוף בסוגיות קואליציוניות ולאפשר לו להתמקד בניהול ענייני המדינה, לרבות רמת ואיכות המינהל הציבורי בכל המגזרים, לפי תוכנית-אב מאושרת ע"י הכנסת. הסדר זה יהיה זמני לחצי יובל שנים, והישגיו יבחנו מדי קדנציה של ארבע שנים (ואפשר גם חמש). אם ייטב - ימשך. אם לא יוכיח עצמו, ניתן יהיה לשנות את המבנה בהחלטת רוב מיוחס של הכנסת. ברור שללא שינוי מהותי של דפוסי ההתנהלות בשירות הציבורי, המצב רק ילך ויתדרדר והאינטרסים החיוניים ביותר יפגעו באופן חמור.