כדי להכיל את האירועים שאנו חווים במזרח התיכון בכלל ובארץ בפרט, יש להביט בתולדות המלחמה ולנתח את מאפייניה, והשינויים שחלו באופי המלחמות. שהרי גם ביהדות וגם בנצרות התנהלו מלחמות דת, אך עם השנים נחלקו העמים למדינות וזנחו את מלחמות הדת, עד שהמניע לקיומן של מלחמות הפך בעיקר אינטרסים כלכליים ומדיניים. רק אל מדינות האיסלאם לא הגיע שינוי זה, והדת ונותרה גורם מרכזי במלחמות שמתנהלות עד היום.
המוסלמים לא חדלו לרגע אחד ממימוש מלחמות-דת בהיסטוריה שלהם המשתרעת על פני למעלה מ-1400 שנה. מאחר שלא קמה תנועת רפורמה דתית איסלאמית, לא פסקו מלחמות דת באיסלאם. יתרה מזו, לאורך 15 העשורים האחרונים, למעט מקרים נדירים, ניתן לומר כי כל המלחמות המוסלמיות הן מלחמות דת.
מאחר שהמנטליות האיסלאמית ספוגה חשיבה דתית טהורה, שמניעיהן הכלכליים, המדיניים והפוליטיים מוצנעים, והמלחמות הן בעלות אופי דתי.
כאשר התקשורת הערבית המובילה מחליפה את המושג "נפל חלל" במילה "שהיד" ואת המושג מלחמה מחליפה ב"פלישה", מתקבל מתכון למלחמת דת שלמענה מתגייסים חמומי מוח דתיים מכל קצות העולם. כך היה לדוגמה במלחמה בעירק. למרות שסדאם פתח במלחמה ולמרות היותו חילוני, הוא רתם את הדת למלחמה והכריז על האמריקנים שהתערבו לטובת כווית כפולשים שבאו להילחם באיסלאם ובמוסלמים בעירק. כתוצאה מכך התגייסו רבים למלחמת ג'יהאד, ועד היום בסיסי ג'יהאדיסטים פזורים ברחבי עירק. כך הם פני הדברים גם באלג'יר, אפגניסטן, מצרים וסוריה.
כיבוש לעומת שחרור
מעקב אחר ההיסטוריה האיסלאמית מאז תקופת החליפות עד מלחמות היום בסוריה ועירק, מעיד על מאפיינים שראוי לשים לב אליהן:
אם הסכסוך הוא בין צד מוסלמי וצד שאינו מוסלמי, מיד מוכרז ג'יהאד להתגייס לטובת הצד המוסלמי, גם אם אינו צודק, וגם אם מדובר בתמיכה בעריץ מושחת כמו
סדאם חוסיין. מנגד, במדינה כמו מצרים למשל, שאליה פלשו מספר רב של
מתנחלים מוסלמיים כמו האיובים, הפאטמים, הממלוכים והעות'מניים, הרי מאחר שהם היו פולשים מוסלמיים שגירשו פולש מוסלמי אחר, לא עלה טיעון הג'יהאד.
זה הופיע רק כשמצרים נכבשה על-ידי צרפת ולאחר מכן על-ידי אנגליה. כך למשל, הכיבוש העותומני מוגדר בספרי ההיסטוריה של מצרים "השחרור העותומני של מצרים", אף על-פי שהשלטון העותומני נמשך כמעט 400 שנה ובמהלכו הרס את כל האלמנטים של החברה המצרית. הכיבוש הצרפתי לעומתו הוגדר ככיבוש, וכניסתם של חיילי נפוליאון עם סוסיהם לאלאזהר נשארה חרוטה לדראון עולם במודעות המצרית.
ההיסטוריה המוסלמית רצופה בהסתייעות של מוסלמים בכוחות זרים במלחמותיהם נגד מוסלמים אחרים. כדי לא לטבוע בנתונים, אזכיר רק כמה דוגמאות:
- ברית הארון אלרשיד עם קרל הגדול בצרפת כדי לחסל את המדינה האומיית באנדלוסיה, בשל רצונו לחזור לח'ליפות העבאסית.
- המלך כאמל מוחמד בן אלעאדל מלך מצרים היה מוטרד מהברית של אחיו עם כוראזים שאה, והפתרון שלו היה להציע ב-1229 ברית עם פרדריך השני "הפרנקיים" שבמסגרתה יוותר על ירושלים.
- הח'ליף העותומני הסתייע ברוסים נגד מוחמד עלי.
מספר המוסלמים שנהרגו על-ידי מוסלמים כפול ומכופל מאלה שנהרגו במלחמות של המוסלמים עם לא-מוסלמים, והחורבן הגדול ביותר בסוריה נגרם לה על-ידי המוסלמי תימור לנק, והגיע לרמת ביזוי כזו שהוא וחייליו אנסו מוסלמיות במסגד חאלב.
כשמתרחשת מלחמה בין מוסלמים ומוסלמים, המנצח בקרב מוצג כמוסלמי האותנטי, ללא קשר לשאלה אם היה הצד הצודק במלחמה.
העולם כולו רואה במלחמות הדת שבעברו תקופת שפל מבישה, ורק המוסלמים מתגאים במלחמותיהם הדתיות ומייחלים לחזרתן. נראה כי ההיסטוריה קפאה בעולם הערבי. מכאן נובע האיום של אבו-מאזן שבהצהרתו רומז להכרזה על מלחמת דת, ומכאן נובעת הכרזתו של ראאד סלאח ראש התנועה האיסלאמית הפלג הצפוני שמסגד אל-אקצה בסכנה. כך הוא מגייס מיליוני דולרים למימון פעילותו נגד ישראל, וכך הוא גם מגייס תמיכה רחבה בפעילות תנועתו, אפילו מצד מוסלמים המגדירים את זהותם הפוליטית כקומוניסטים.
פעילותו של ראאד סלאח והתנועה האיסלאמית שבראשה הוא עומד משאירה טביעות אצבע בכל אירוע או הפגנה נגד ישראל שמתקיימות בעיקר בתוך שטח ישראל, אך גם בשטחי יהודה ושומרון שבשליטת הרש"פ. יש להן השפעה גם במדינות נוספות בעולם בעיקר בעת ביקוריו במדינות אלה, ובתזמון עם הרצאות ההסתה והשנאה נגד ישראל שבהן הוא קורא בעיקר לעולם הערבי לפלוש לירושלים ולשחרר את אל-אקצה כהגדרתו.
אך פעילותו של סלאח אינה מסתיימת כאן. בדיקה מעמיקה מובילה אותו וארגוננו לקשרים עם ארגוני טרור, כך נחשפה העברת כספים מחמאס ל"תנועה האיסלאמית" לתשלום משכורות לנשים וצעירים כדי להתבצר במסגד אל-אקצה, ולארגון מפגני צעקות ויידוי אבנים נגד היהודים המבקרים בהר-הבית. חברים ב"תנועה האיסלאמית" ביצעו בעבר פיגועי טרור בישראל בהם הפיגוע בנהריה ב-2001 שבו פוצץ את עצמו בתחנת הרכבת מחבל מתאבד איש "התנועה האיסלאמית" תושב אבו סנאן.
אפילו בטרור העולמי יש לסלאח נציגים. טרוריסטים שיצאו להילחם לצד ארגון דאעש קיבלו את חינוכם הרדיקלי על ברכי "התנועה האיסלאמית", בטרם הקצינו וגמלה בהם ההחלטה להצטרף למלחמת הג'יהאד לצד ארגוני הטרור הפועלים באפגניסטן, תימן, עירק וסוריה.
לא רק נגד ישראל והעם היהודי משתמשים המוסלמים בהכרזה על מלחמתם כמלחמת דת. נגד דרוזים ונוצרים תומכי ישראל משתמשים ערביי ישראל בדת ובסממנים דתיים. כך נוכחנו לראות שהמתקפה ברשתות החברתיות מאז מלחמת "צוק איתן" התמקדה בדרוזים ונוצרים תומכי ישראל. ההסתה הגיעה לאחרונה לשיא בפיגוע בבית הכנסת בהר נוף שבמהלכו נפל השוטר הדרוזי סייף זידאן בקרב עם המחבלים שרצחו עוד ארבעה מתפללים יהודיים, ובעקבות הסלמה בהסתה נגד הדרוזים, התפרץ הר הגעש באבו סנאן שבמהלכו נפצעו 43 מתושבי הכפר.
המובילים העיקריים למהומות אלה הם אנשי "התנועה האיסלאמית" המנצלים כל הזדמנות לחזק את מעמדם ולהשתלט על מרכזי הכוח בכפר. כמו-כן מתנהל מאבק נגד המחנה המעודד לגיוס הקהילה הנוצרית לצה"ל וההסתה הפרועה שמתנהלת נגדו. זו הגיעה לאיומים ממש ופגיעה פיזית בנוצרים תומכי ישראל, להנפת דגלי-דאעש דרך קבע בקרבת כנסיית הבשורה בנצרת, ולניסיון להשתלט על שטחי הכנסייה לבניית מסגד שהאב אלדין. חברה המשקיעה את מרבית כספה בבנייה של מסגדים וצריחים במקום של בתי ספר ומפעלים, היא חברה שפניה אינם לקדמה, רווחה, סובלנות ושותפות עם האחר.
