היו ימים בהם הליכוד יצג נאמנה את בוחריו, את צרכיהם ושאיפותיהם לרמת ואיכות חיים, ומקום של כבוד בחברה הישראלית. חלק ניכר של בוחרי הליכוד באים מהפריפריה בישראל. הפריפריה הכלכלית, החברתית והגאוגרפית. חלק גדול מהם בני עדות המזרח דור ראשון שני ושלישי. הם העלו את נתניהו לשלטון שוב ושוב. הם באים מירוחם, מצפה רמון, קריית שמונה, אשקלון, באר שבע, השכונות הדרומיות של תל אביב ועוד. המחקרים מצביעים על העובדה שהפער בין הפריפריה למרכז לא רק שאינו קטן אלא אף גדל. זה נכון לגבי רמת החיים, שירותי הבריאות, החינוך תשתיות ועוד.
מאז ימי בגין עבר הליכוד דרך ארוכה. ממפלגה חברתית הוא הפך למפלגה מדינית. מאז עליית
בנימין נתניהו לשלטון הפך הליכוד למפלגה העוסקת יום וליל בנושא המדיני ביטחוני. גם מי שאינו מסכים לדרכו המדינית ביטחונית של הליכוד, ודאי יסכים עם העובדה שבוחרי הליכוד נשכחו בדרך. נותני הטון במפלגה הם אנשי ימין פוליטי, צעירים ונועזים שבעיות השכבות החלשות והפריפריה מעניינות אותם כקליפת השום. המעקב אחרי חברי הכנסת העוסקים בחקיקה חברתית מצביע על העובדה התמוהה שאין שם כמעט חברי כנסת מהליכוד ושרובם באים מהמפלגות החילוניות מהמרכז ומהשמאל.
רצה הגורל ונתניהו קיבל רמז עבה בדבר הצורך לשנות כיוון ממדיני לחברתי מחבר הכנסת לשעבר הפופולרי ביותר של הליכוד
משה כחלון. האיש שהעז להתמודד עם בעלי ההון לטובת הצרכנים הפך להיות יקיר בוחרי הליכוד. בוחרי הליכוד חיבקו אותו, נתניהו התגאה בו אבל זה היה רומן לטווח קצר. הפופולריות של כחלון בקרב בוחרי הליכוד מעידה כאלף מונים על רצונם של הליכודניקים בפתרונות למצבם החברתי והכלכלי. אבל בנימין נתניהו נטוע עמוק, עמוק מדי במשנתו המדינית והפוליטית. נטוע במגרש שהוא כול כך אהוב עליו, הזירה הבינלאומית. שם הוא מרגיש בבית, מופיע בעולם בנאומים חוצבי להבות בפני שועי עולם ומנהיגיו בעוד בוחריו נותרים מאחור עזובים.
תחושת חרדה כאג'נדה
כישרונו הגדול של נתניהו הוא ברתימת בוחריו הנבגדים לאג'נדה הפוליטית ביטחונית שלו. הוא מצליח שוב ושוב לשכנעם שבעיתם אינה מצבם החברתי כלכלי אלא הסכנות הקיומיות האורבות להם מבית (ערבים, פלשתינים, שמאלנים), והסכנות הקיומיות האורבות להם מבחוץ (אירן גרעינית, אירופה האנטישמית, מדינות ערב, ואפילו אובמה שלא מבין אותנו). ניראה שקל יותר ליצר תחושת חרדה מאויבים מבית ומחוץ מאשר ליצור תחושת ביטחון כלכלי וחברתי. אין זה מקרה שבליכוד אין נציגים אמיתיים לשכבות החלשות. וגם אם ישנו מי מהם כזה קולו נבלע בהמולה הצעקנית המתלהמת נגד כול מי שאינו איש ימין פוליטי.
אין זה מקרה שבנימין נתניהו הפקיד את התיקים החברתיים בידי אחרים. והם, אנשים שאכן טובת האזרח לנגד עיניהם והחלו ברפורמות. זה כמובן עמד בניגוד לקו הביטחוני לאומי של נתניהו. לגביו, חוק הלאום חשוב לאזרחי המדינה ולבוחריו מהפריפריה ומהשכבות החלשות יותר מכול הבעיות האזרחיות האחרות שלהם. בשביל נתניהו עדיף בחירות וביזבוז של מיליארדי שקלים על פני אג'נדה חברתית, בעיקר שהיא נישאת על-ידי אחרים.
אולי הצלחתו של משה כחלון בבחירות הבאות, תביא בשורה דווקא לליכוד. אולי הוא האיש שיפקח את עיני בנימין נתניהו וחבריו שהדרך לחיזוק מדינת ישראל עוברת דרך חיזוק ביטחונם הכלכלי של אזרחיה לא רק בתל אביב גם בפריפריה.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
