בהמשך למאמר "חינוך לא עושים במהפכה,
גבירתי השרה" (Nfc, 5.3.05):
השיח הציבורי בנושא הרפורמה בחינוך מתנהל בדרך לא ראויה.
מול המורים מציג משרד החינוך מונולוג האומר כי עליהם לקבל את הרפורמה נוסח דברת בהסכמה או בכפייה.
מול ההורים שקט... אין כל תקשורת, אין כל ניסיון הידברות ואין הקשבה. וזאת למרות שהרוחות סוערות. כך לא בונים הבנה והסכמה. כך גורמים מלחמה. וזה הדבר האחרון שמערכת החינוך צריכה בשעת משבר זו.
עליך לזכור, שרת החינוך, כי רמת אמון הציבור במשרד החינוך נמוכה, ולא בכדי. פעם אחר פעם התפרסמו כישלונותיה של מערכת החינוך והתדרדרותה במהלך השנים. וחמור מכך, למדנו באיחור של שנים רבות על שיטות לימוד כושלות שהנהיג משרד החינוך, ונצמד אליהן לאורך שנים, גם בשעה שכישלונן היה כבר ידוע.
והיום את באה לציבור ואומרת תסמכו עליי, תסמכו על הוועדה שאני מיניתי, תסמכו על משרד החינוך למרות שנכשל מזה שנים רבות בשיטות שיישם. זה לא עובד כך. אמון צריך לרכוש, וכדי לרכשו יש לדבר, לנהל דו-שיח, ובעיקר להקשיב.
מה שכואב בעיקר זה שההליך הכוחני של יישום הרפורמה, תוך כפייתה על המורים והתעלמות מההורים, מייצר מצב של 'הכול או כלום'. או שנקבל חינוך לתפארת או שנוותר עם מערכת חינוך אף יותר כושלת מהנוכחית. מה הסיכויים? ציבור ההורים למוד הכישלונות מתקשה מאד להאמין ברפורמה זו כפי שהיא. מה שעוד כואב, זה שחלקים טובים בדוח דוברת ירדו לטימיון. הרבה עבודה הושקעה, והדוח מכיל הרבה הצעות טובות, שלא יצאו לפועל בגלל מאבק על יישום הרפורמה על-פי דוח דוברת ככתבו וכלשונו.
דוח דוברת ממשיך מסורת רבת שנים של התעלמות מההורים. תפקיד ההורים הוא לשלוח את ילדיהם לבית-הספר, לשלם ולשתוק. אמנם קיימים בתי ספר קהילתיים, בהם יש מעורבות הורים, אך הם מהווים חלק מאד קטן מכלל מערכת החינוך, וגם זאת רק באותם רשויות מוניציפאליות שראש הראשות קידם אותם, כי על-פיו יישק דבר, ברצותו יקים, ברצותו יסרב. זכויות הורים במערכת החינוך? אין דבר כזה. הפסקה הבאה, הלקוחה מתוך הדוח, ממחישה יפה איך שותפות ההורים מתוארת במילים גבוהות, אך ללא מנגנון שיממש מילים אלו הלכה למעשה.
מתוך דוח דוברת:
"שותפות ההורים במערכת החינוך
השתתפות הורים במעשה החינוכי מתבססת על ההכרה, כי שותפות אמיתית ושיתוף פעולה איכותי בין המוסד החינוכי והבית יאפשרו את הגשמת המטרה העיקרית של אנשי החינוך ושל ההורים - הצלחת הילדים. שותפות הורים בחינוך ילדיהם, הן ההורים כפרטים והן כקהילת הורים, מהווה הזדמנות משמעותית להשתתפות אזרחית בעיצוב פני החינוך במדינה.
בשותפות הורים בחינוך יש סיכוי גדול, אך חבוי בה גם סיכון. על השותפים להבין את מגבלות השותפות - זכותם להשפיע אך אין הם יכולים להכתיב מהלכים באופן חד-צדדי. הסמכות הפדגוגית נתונה בידי סגל בית-הספר, ועל ההורים ועל צוותי החינוך להבין, כי המפתח להצלחה החינוכית הוא ביכולתם לפעול בשיתוף פעולה, תוך שמירה הן על סמכותו המקצועית של סגל ההוראה בגן הילדים ובבית-הספר והן על סמכות ואחריות ההורים".
מתקשה אני להבין כיצד ההורים הפכו להיות סיכון. "זכותם להשפיע" - איך? אין בדוח כל הצעה או שיטה לכך.
"להכתיב מהלכים באופן חד-צדדי" - כיצד? כאשר משרד החינוך אינו מדבר כלל עם ההורים.
חמור מזאת, ההורים הם הסיכון היחידי שדוח דוברת מזכיר. בדוח אין כלל ניתוח סיכונים, ועם זאת מצא לנכון לציין את ההורים כסיכון. אישית אני ממש נפגעתי.
ולסיום, חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו אומר כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם"; וכן: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש". חוק חינוך חובה הינו חוק מגביל חירות בהיותו כופה שהיה בבית-הספר. אין ויכוח על כך שהתכלית ראויה, אך האם הוספת השעות והרחבת הנושאים הנכללים במושג חינוך, על-פי דוח דוברת, עומדים בקריטריון "במידה שאינה עולה על הנדרש"? לדעת הורים רבים זה יהיה פגיעה של ממש בחופש הפרט ובחופש הבחירה.
כבוד השרה, להורים זכות להישמע ולהשפיע. אנא, התחילי לדבר איתנו.