מי שמאמין, מפחד

1. נכון הוא שבסערת הקרב שמערכת הבחירות הטילה אותנו לתוכה, נשמעות בעיקר האשמות. לא "חטאנו עווינו פשענו", אלא "חטאתם עוויתם פשעתם", כל צד על משנהו. וגם פה, ההאשמות נוגעות לכותרות שטחיות, ולא לעניינים במהות. כאן הטעות. בניגוד לערמות הבוץ והרפש שנוהגים במחוזותינו לשפוך על הישראלי הממוצע, הוא די בעניינים; אפשר לדבר אליו אידיאולוגיה ולהציב בפניו חזון.

במישור המדיני, עושה רושם שהשיח - לפחות זה השמאלי - נותר תקוע בשנות השמונים, לפני הניסויים הגדולים שהביאו עלינו הסכמי אוסלו. לפני חמאס, לפני דאעש, לפני שהמזרח התיכון התפרק לגורמים. מה יכולה ציפי לבני לעשות מול הפלשתינים, שלא עשתה בשבתה כאחראית למו"מ איתם בשנתיים האחרונות? האם היה הסכם כלשהו שהביאה לממשלה ולא התקבל? אדרבה, שתספר לנו. אבל היא יודעת שאין עם מי לדבר שם. מעולם לא היה שם רצון אמיתי לסיים את הסכסוך עם היהודים. אשמח לשמוע מנהיג ערבי כלשהו נוקב בדרישותיו הסופיות, שאחריהן יחתום על קץ סופי ומוחלט של הסכסוך עם ישראל ויכריז שאין לו תביעות נוספות. יש מתנדבים? ועוד לא דיברנו על ירושלים והפליטים והכרה בישראל כמדינה יהודית. נחזור על הראשונות: הדרישה משכנינו להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לא נועדה עבורנו, אלא עבורם. זהו נייר הלקמוס לבדיקת כנות כוונותיהם: האם הם מכירים בזכותם של היהודים על חלק כלשהו מארץ ישראל ההיסטורית? אנחנו יודעים שהמנהיג הערבי שיכיר בכך יסיים את חייו במקום לא סימפטי.

לכן המאמץ לעגן את יהדותה של ישראל בחוק יסוד, משום שגם הסכם שלום אוטופי לא יגמור את המאבק של אירופה והשמאל העולמי (וחלקים בתוכנו) נגד ישראל. עשרות הארגונים לשלילת זכות היהודים על ארצם (משום מה הם מכונים ארגוני "זכויות אדם". אתם יודעים, אנחנו לא בני אדם) לא יתעניינו יותר בדיקטטורה האכזרית שהם עזרו לכונן אצל שכנינו, אלא יכוונו את תותחיהם הכבדים אל תוך החברה הישראלית, שתואשם בגזענות על שום היותה מדינה אקסקלוסיבית עבור האתנוס היהודי ולא "מדינת כל אזרחיה" - כלומר, "מדינת כל לאומיה".

2. אנחנו רואים שאירופה נופלת כפרי בשל לרגלי הגל המוסלמי הרדיקלי השוטף אותה. ככל שהטרור ברחובות יגבר, כך יגבר הרצון בקרב האירופיים לשלם כופר לטרוריסטים שיעזבו אותם בשקט, רק שלא ידרסו אותם. הכופר יהיה, כמקובל בהיסטוריה, היהודים. ההצהרות המגוחכות של הפרלמנטים האירופיים על הכרה במדינה פלשתינית מלמדות על עיוורונה של חברה שוקעת, שאיבדה מזמן את האינסטינקטים הבסיסיים שלה. לא הפלשתינים מעניינים את האירופיים, שדנים אותם לחיי מסכנות וסבל תחת משטרי דיכוי מן הגרועים בעולם ללא זכויות אזרח בסיסיות.

הפלשתינים הם הדבר האחרון שמעניין את האירופיים, ממש כשם שהזוועות בסוריה, בעירק או באפריקה מעניינות אותם. האירופיים מכירים במדינה פלשתינית לא בשל רצונם להיטיב את מצבם של שכנינו, אלא משום שיש להם בעיה עם היהודים. תמיד הייתה להם. באופן אירוני, שיבת ציון החריפה את הבעיה היהודית, משום שהעניקה ליהודים מרחב מחיה מדיני עצמאי, וזה ממש לא מקובל על האירופיים. זאת גם הסיבה להימצאותם של עשרות ארגונים אירופיים בחבל הארץ הזה ולהזרמתם של מאות מיליוני יורו - כביכול לרווחת הפלשתינים, אבל בפועל כדי לערער את הלגיטימציה של המדינה היהודית. "תהליך השלום" הוא עוד כלי במערכה הזאת.

3. גם הדיבורים על "הסדר מדיני" הם כופר תקשורתי, מס שפתיים של פוליטיקאים המבקשים את חסותה של מפלגת התקשורת. אביגדור ליברמן מכיר היטב את המלאכה הזאת. "חייבים להגיע להסדר מדיני" אמר ב"כנס סגור" וזכה מייד לכותרות מחמיאות, "מה שיש היום, זה שלא עושים כלום; יש סטטוס קוו. היוזמה חייבת להיות הסדר מדיני אזורי כולל". האם לא שמענו את המשפטים הריקים האלה אלף פעם? לא ניסינו להגיע להסדר מדיני בדרכים שונות ומשונות? האם נתניהו לא הסתכסך עם המחנה שלו והקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון לעשרה חודשים? ולפניו, אהוד אולמרט הציע לשכנינו מה שאפילו ליברמן (אני מקווה) לא יעז להציע?

אגב, היכן שני הנסיכים עוזי לנדאו ויאיר שמיר - מדוע אינם מגיבים לדברי הכפירה של מנהיגם? הם הרי סיפקו לליברמן את ההכשר להיותו מפלגת ימין, לא? עוד ראיה לעריקתו של ליברמן שמאלה היא אימוץ טרמינולוגיית ההפחדה המוכרת מבית מדרשו של השמאל: "צונאמי מדיני". אבל מה שהתפרץ השבוע היה יותר צונאמי משטרתי נגד אנשי ישראל ביתנו. עכשיו, שהמנהיג אימץ את שפת השלום האורווליאנית ומדבר בשפת מפלגת התקשורת, אולי יסכימו לעשות לו קצת הנחות.

4. בסופו של חשבון, הוויכוח בין רוב הימין לבין רוב השמאל ביחס לסוגיה המדינית מתמצה בשאלה: האם אנחנו מאמינים לצד השני, או לא? אבו מאזן הכריז פעמים רבות שלעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית ונקב במספר הסמלי של שישה מיליון פלשתינים המצפים למימוש דרישת השיבה שלהם. נכון לעכשיו, הוא חי על כידוני צה"ל, ששומר עליו כעל אתרוג לבל ייפגע בידי הרחוב התומך בחמאס. זה לא מפריע לפלשתינים להסתובב בעולם ולהאשים אותנו בכל הזוועות האפשריות. הפעילות שלהם מכוונת להשיג מקסימום שטח במינימום מחיר, ובעצם ללא מחיר, אבל לא לשם הקמת מדינונת קטנה. מאה השנים האחרונות לימדו שמה שמאחד אותם אינו הרצון להיטיב את תנאי חייהם, אלא השאיפה להחריב את חיי היהודים. מה עוד צריך לקרות כדי שנאמין למה שהם אומרים? בינתיים הם נצמדים אלינו חזק, כדי שנשמור עליהם מפני דאעש.

5. אז מה הפתרון? ראשית, מי אמר שיש פתרון? ושנית, אם ניסינו ולא הצלחנו, אולי כדאי להותיר משהו לדורות הבאים? אתם לא באמת מאמינים למקהלת המקוננים הידועה ש"רע פה" ושהמדינה "תקועה". הצלחנו יפה, תודה לאל, יחסית לעובדה שיד אחת מתעסקת בהגנה ורק יד בודדת עסוקה בבנייה ובפיתוח ובעשייה תרבותית. היכן היינו רק לפני 70 שנה (1944) והיכן אנחנו היום. פרספקטיבה.