דיבורים, דיבורים, הכל דיבורים

לפני שנים הגופים הממסדיים נלחמו בתופעה של חדירה אויבי ישראל למערכת החנוך האמריקנית. אויבינו השתמשו בעזות מצח, חוצפה, חוסר התחשבות, דבקות במטרה-מאד-מוגדרת ובאמצעים לא רבים לקבוע עובדות בשטח.

שנה אחר שנה הם היו מעבירים סדנאות גמול השתלמות למורים במערכת החנוך בלוס אנג'לס בנושא העולם הערבי. זו לפחות הייתה הכותרת. המהות הייתה שונה לחלוטין. היו אלו 16 שעות של שטיפת מוח מוחלטת.

איש לא מחה. איש לא הרים ידו בשאלה. כל המשתתפים היו כל כך המומים כשהם "נחשפו" לכל הפשעים של הנאצים החדשים שהם יצאו מדורבנים לפעולה: "מה ניתן לעשות בכדי לעצור, תכף ומיד, את האויב הציוני?!?"

הגישה הייתה חכמה עד מאד. לכל מורה עשרות רבות של תלמידים. מספיק להחדיר את השנאה היוקדת למורה אחד, והנה כיתות שלמות של תלמידים תהפוכנה במהרה לחיילי צבא-נגד-ישראל.

להבדיל, באותה גישה בדיוק נקטנו אנחנו בארגון הנקסוס הישראלי-נוצרי. ידענו שבאמצעים דלים ומוגבלים לא נוכל להגיע למרבית הנוצרים - עשרות מיליונים מהם חיים בארה"ב. לפיכך התמקדנו באנשי הדת. כל כומר, פסטור ואיש דת עומד בראש קהילה. מקצתן מונות כמה עשרות אנשים, אחרות מאות ואף אלפים. ידענו שאם נכשיר את הקרקע, האהבה לישראל תחלחל גם לקהל המתפללים של כל אחד מאלו אתם באנו במגע.

אך נחזור לסדנאות, בהן לא הייתה תעמולה פשוטה כי אם דברי שטנה מרוכזים, שקר אחר שקר, ואין איש מרים ידו ואומר "דיינו!"

אם החומר המוגש לא עסק בישראל כי אם באנשים בעלי צבע עור שחור בארה"ב, כבר היו מתרחשות מהומות. הבניין היה מוצת. המרצים היו מוקעים מקרב הקהילה. מכוניות ורכוש היו מושחתים או נשדדים. אנשים היו נפצעים, רק בגלל שנקלעו במקרה לאזור בזמן הלא נכון. מנהיגים מקומיים היו מתחרים בינם לבין עצמם מי מתראיין יותר בדברי תרעמה ובהבטחות לעתיד טוב יותר. הבית הלבן היה מתערב, ואתו בפמליה ענקית כל הפעילים הרגילים הקיימים ומשגשגים על מחלוקות ואיבת חינם.

אך כאן קול דממה דקה. גופים מקומיים פעלו - הליגה נגד השמצה שלחה משקיף רשמי. ארגון Stand With Us שלח אנשים משלו. כולם רצו לדעת מה קורה בסדנאות, וכולם קראו בשקיקה ובשאט נפש את הדוחות. בהתכתבות העניפה שהתנהלה "מאחורי הקלעים" נאמר במפורש "אנחנו מטפלים בעניין, אך אנו עושים זאת בזמננו ובדרכנו."

אכן, הפעילות הייתה כה יעילה, ששנה אחר שנה הסיפור חזר על עצמו.

עברו השנים. סוגים שונים של פעילות נעשו משעממים קמעה. צריך היה להתרחב לדרכי פעולה אחרות. הרעיון פשוט: יש לנסות. מסתבר (ללא יוצא מן הכלל) שאיש לא יעמוד מנגד. איש לא יעצור את הפעילות, תהיה חריפה ככל שתהיה.

נעשה זאת פעם אחר פעם אחר פעם, עד שהרעיון יחלחל למוחות כולם: ישראל היא שטן עלי אדמות. ישראל היא אפרטהייד. ישראל מבצעת זוועות. ישראל פושעת. ישראל גנבה מדינה לא לה, באמתלתא של ה"שואה" שלא הייתה ולא נבראה. קמו להם היהודים, היגרו מארה"ב ומארופה, גרשו את הערבים, מיליוני ומיליוני ערבים שפלשתין הייתה ביתם. עד היום, האומללים שעוד נשארו תחת שלטון הכיבוש כלואים בגטאות, והקלגסים היהודים עושים בהם כרצונם, רצח עם.

נשמע מוכר? לי זוהי שפה שניה, כה חשוף אני לפעילות אויבינו. אך לרבים בקרבנו, הדברים שאני מתאר נשמעים מוזרים, בלתי אפשריים.

הישראלים פשוט אינם חשופים למה שקורה כאן, עד שהמים מגיעים לנקודת רתיחה, ואז "פתאום" מתגלה עולם ומלואו, וכולם מלאי התפלאות "הכיצד הגענו הלום" (ראו לדוגמה את השגריר אורן באוניברסיטת קליפורניה באירויין. הוא - והקהילה איתו- נדהם כשהמוסלמים מנעו ממנו לדבר. אך את מה שקרה באותו ערב מאוד מתוקשר הכרנו במשך שנים לפני אותו ארוע. האשמה? ברשויות האוניברסיטה, בקונסוליה הישראלית ובכל הגופים היהודים והממסד המקומיים שנתנו לכך להבשיל בלי כל מחסום).

הישראלים בגלות חיים את חייהם, עסוקים ב"נדמה לי". נדמה לנו שידינו על העליונה. נדמה לנו שטוב לנו פה. שהגרנו לארה"ב וכאן הקמנו בית, דור אחר דור. כאן נולדו ילדינו ונכדינו. כאן נקבר אנחנו. כאן אנחנו דואגים לספרי ילדים בעברית שישלחו הביתה (נו, קצת נחת רוח לסבא וסבתא, שיזכרו בארץ ישראל שעזבו, נטשו, עקרו את חייהם ממנה). יש צופים. יש תגלית-Birthright. בית הספר מילקין בלוס אנג'לס שולח את הילדים שיכולים להרשות לעצמם לתוכנית בכיתה י' ובכיתה י"ב בארץ.

מעבר ל"נדמה לי שטוב לנו עד מאד, ושזהו הבית שלנו", אנחנו עסוקים. עבודה. בילויים. בית. ילדים. פה ושם אנחנו עושים טוב, מושיטים יד לזולת, עוזרים. אנחנו עוקבים אחרי מה שקורה בארץ, ושם הם ממש לא מודאגים. כאילו שקיימת הארץ וכל העולם, זו בטוחה בעצמה וזה מתגנדר ומתגרה. צמד חמד ממש, עסוקים בחיזור מסוג משונה עד מאד. זה עוקץ, זו מסמיקה. זה מכה, זו מסבירה. היא מחייכת, והעולם משתגע.

מצב זה מסוכן ביותר. תפקיד הישראלים בחו"ל הוא לשמש כעיניים ואוזניים לישראל. עלינו להגן על הבית מחוץ. עלינו להיות המרגלים. אנחנו העמדות הקדמיות. אך במקום שאנחנו נדווח ולא נרפה עד שינתן מענה, אנחנו שקועים ברפיון חושים מוחלט.

למה דומה הדבר? לחיילים השומרים על בסיס מאוד מסווג ורגיש. כיון שבחוץ קר, החיילים יושבים להם בחדר מחומם, שותים תה או קפה, מסתכלים בתוכנית ריאליטי בשדור ישיר וסומכים על "סמוך" שהבסיס יהיה מאובטח. הלא ישנן כל אותן יחידות אבטחה מיוחדות במינן, והן תגבנה בזמן אמת ככל הנדרש.

כל שהאויב צריך הוא להכנס בקלות פנימה. כל האוזניים והעינים עסוקות, שם באותו חדר חם. ומי ירתיע, מי ידווח, מי יזניק את יחידות האבטחה המיוחדות? הלא יהיה זה מאוחר מדי, וכבר לא יהיה את מה או את מי להציל.

ההבדל הוא שאני תקווה שהדוגמה של אותו בסיס צבאי היא בגדר הדמיון בלבד, בעוד המצב כאן הוא שהאויב חדר ועושה שמות ברכוש ובנפש, בעוד אנו עדיין באותו חדר נעים וחם, מבודדים בעולם של "נדמה לי".

מהארץ יוצאת הבשורה: הכל טוב. עם הכל אנחנו מתמודדים. אנחנו מודעים למה שקורה. ידינו על העליונה, ודיה לצרה בשעתה. אל דאגה. ננצח. לא נובס. אנחנו עם הנצח, הגיע הזמן להתעסק בבחירות חדשות. כבר הוגדשה הסאה והפוליטיקאים - כמו ילדים - לא יכולים להסתדר עם עצמם יותר. נקח פסק זמן של שלושה חודשים ונתעסק בכיבוס הלכלוך. נלך מכות, בצורה מוגבלת בלבד. יריע הקהל, ימחא כפיים, יצא מגדרו. כן, אירן, חרם, הכרה בפלשתין, מיטוט והרס מסגד אל-אקצה, ואותה רשימה ארוכה ארוכה יכולה לחכות. כאמור, פסק זמן.

צמד חמד מופלא, העם והמדינה. זה בחר לחיות בחוץ, לבלות, לחיות. זו יודעת שהמצב אינו תקין, אך באמת שאין רצון, זמן או אנרגיה להתעסק בתקון עולם. השאירו זאת ליהודים בחול - הם לחלוטין השתגעו מהרעיון "לתקן" את העולם (ושכחו את המחצית השנייה של אותו פסוק מהתפילה: ... במלכות שדי).

מי אשם יותר? מדינת ישראל או הישראלים בחו"ל? איני יודע. אך ברי לי שאת המחיר נשלם כולנו, וזה יהיה כבד משאת.

בכלל, של מי האחריות?

בשבועות האחרונים ניתן לראות שלטי ענק מוסעים בכל רחבי העיר המדברים על הפלשתינים ושאיפותיהם, ומולם אותו גולית איום ונורא, היהודים שכבשו ארץ לא שלהם, השליטו בה שלטון אפרטהייד ומטרתם אחת: רצח עם.

כולם מודעים לאותם שלטים. כבר לפני שבועות נחרד אזרח יהודי בבורלי הילס כשהוא ראה אחד השלטים מוסע מול בית הספר התכון בבורלי הילס. שבוע או שבועיים אחר כך התברר ששלט נוסף מוצב מול בנין הקונסוליה. מהמולת חג המולד וסוף השנה, בין הקניות והחזרת מתנות, לא ממש שמנו לב לאותם שלטים, וכששמנו לב, ביטלנו את השפעתם: "מי בכלל שם לב אליהם?!?"

אך הם ממשיכים בנסיעה מעגלית סביב העיר, ולאט-לאט חודרים המסרים ומחלחלים. פעם אחר פעם אחר פעם רואים את השלטים, כך שהם חייבים להיות אמיתיים, המסר חייב להיות נכון.

למה דומה הדבר? לֹפעילות הקוראת לחרם על מדינת ישראל, מוסדותיה ומוצריה. גם אם הקריאה לחרם לא עוברת בפעם הראשונה בארגון מסוים או באוניברסיטה זו או אחרת, אל יאוש - אויבינו מנסים בשנית ובשלישית. ראו, מספיק שדברי הבלע מושמעים פעם אחר פעם, וגם הם מחלחלים, ועוד ינבטו, יציצו ויצמחו. חגיגה שלמה תהיה לנו של עשבים שוטים, ולמגר אותם כבר לא ניתן יהיה.

בינתיים סוף השנה. מכירות סוף העונה. טיולים ונסיעות, למשפחה, לנופש. כולם עסוקים.

Stand With Us מודע למה שקורה בשטח, וכיון שזוהי העיר בה הארגון הוקם וכאן מרכז פעולתו - הלב והמוח גם יחד - הארגון כבר מוכן לפעולה. הארגון כבר פעל פעמים רבות לפני כן. ברכבות תחתיות. על גבי אוטובוסים. בשלטי חוצות. אז בלוס אנג'לס הגענו לזמן שאלו שלטי ענק מוסעים. כל עיר וכל אזור וצורת הגישה הנוחה להם. בלוס אנג'לס כולם מבלים זמן אדיר במכוניותיהם, אז צריך להסב את תשומת לב הנוהגים התקועים דרך קבע בדרכים לכל העוולות שמדינת ישראל מבצעת בדוד יפה התואר, דוד חסר המגן, דוד הנער שכל רצונו שלום וביטחון.

בינתיים התעוררה השאלה מה יהיה תוכן השלטים הנגדיים. מי יככב עליהם? מסתבר שאין זה דבר פשוט כלל ועיקר. אסור לפגוע ברגשות העדינים לא של הא ולא של דא. הזמן עובר, בסוף עוד נזכה לראות פעולת נגד (אנחנו לא במגננה כלל ועיקר, כל גוף וגוף יסביר במערכת יחסי ציבור מעודדת שהם, ורק הם, פועלים ויוזמים).

מי אמור להיות אחראי לתאם מענה נאות? מהו המענה הנכון? איזו דרך פעולה תאפשר למחוץ את הפעילות הנוכחית ולמנוע פעילויות דומות בעתיד?

התשובה לחלק השני של מטר השאלות פשוטה: כשהעלות לאנשים המובילים את המאבק תהיה אישית וכבדה, אז הם לא יעסקו בתקיפת ישראל, בשקרים ובדיות. לדוגמה, אם יוצבו שלטים מול ביתם של המארגנים, והשלטים יחשפו פרטים אישיים של המארגנים (לזו פילגש, לזה מאהב, זה עוזר לדאעש, זה מעל בכספים), הם יתנערו מהר מאוד מכל פעילות נגד ישראל, שכן הם יצטרכו לכבות את השרפות שישתוללו סביבם. לא נעים לקבל את אותה מנה של תרופה איומה (ההבדל העיקרי הוא שהם עוסקים בשקרים וכזב, בהסטת דעת קהל, ואנחנו רק נחשוף עובדות שהם לא מעוניינים שתצא לאור יום).

ישנן דרכים רבות נוספות להחזיר מנה שערה, אך לא כאן המקום והזמן להציגן. כי כרגע מדינת ישראל אינה נלחמת, ויעילות הגופים השונים מוטלת בספק (ראה ברברת, רעש, בלבול, חוסר תאום - כמתואר בחלק הראשון של המאמר).

נזכר אני בבעיה דומה לפני שנים מספר. היו אלו שלטי פרסומת במקום שלטי איבה. במקום לסוע עם שלטים, היו מחנים אותם באזורים עם תנועה חזקה מאד. הם היו תופסים מקומות חניה, אך קשה היה לעשות משהו נגדם. עד שקם בחור יהודי, שהיום הוא חבר מועצת העיר לוס אנג'לס, ואמר "די". היה צריך להעביר חוק האוסר על החניית אותם שלטים, והעיר נוקתה.

הייתי מצפה שאכן תהיה פעילות אמיתית מאחורי הקלעים. הקונסוליה (קרי מדינת ישראל), במוד מלחמה, בשתוף פעולה עם הארגונים המקומיים (להם תקציבי ענק, אנשים ללא ספור, קשרים מסועפים וענפים ויכולות מרשימות ביותר), תשיב מלחמה שערה. אך עד שיגיע אותו יום, כולם מודעים, כולם לכאורה פועלים, אך האפקט המצטבר דל, אם בכלל.

היום שלטי חוצות. אחר כך מנוחה קצרצרה, ואז סבב חדש, רעיון נוסף המוצא לפועל.

כמו הסדנאה למורים. בדיוק כמו מאמצי החרם. כך גם במלחמה על דעת הקהל. האויבים שלנו מגיעים עד לבית פנימה (או במקרה זה למכונית, שכן אנו כלואים בה משך שעות כל יום), ואיזו עבודה מעולה הם עושים.

אז היכן אותו בחור או בחורה, אותם יזמים צעירים שבאמצעים דלים אך ברצון עז יצאו, ללא פחד ובידיעה ברורה שדרכם צודקת וישיבו מלחמה שערה?

אחת כזו בדיוק שמה פמלה גלר. היא כבר אינה נערה צעירה, אך לבדה עשתה בדיוק את שהיה צריך לעשות כשהתקפה דומה קרתה בניו-יורק ברכבת התחתית.

פמלה גלר לא ביקשה כספים, ואין לה מיליונים בבנק ותומכים מאוד עשירים המתקבצים סביבה דרך קבע לפעילויות אלו ואחרות.

פמלה גלר לא הייתה זקוקה להתייעצויות אין סוף - את מי נבחר לככב בשלטי הנגד? איזו אימרה תשמש כדגל? האם לא נפגע במישהו? האם אנחנו מאוזנים, שקטים, הוגנים? היא הציגה את העובדות והאמת בדיוק כמות שהן, וזה לא מצא חן בעיני אף אחד (היו אלו שלטים לגבי אופיו "אוהב השלום" של האיסלאם).

כל שפמלה גלר עשתה היה לענות אחד לאחד, באותה צורה בדיוק. אך זה כמובן אסור. קמו היהודים הרגישים עד מאוד וצעקו "לא ייתכן" והוסיפו "היא לא משלנו!" איך היא העזה לפגוע בנפשם העדינה של המוסלמים והליברלים? בעוד דאעש עורפים ראשים, היא הזכירה לניו-יורקים את אופיה האמיתי של אותה תנועה גיאו-פוליטית ששמה "איסלאם."

פעם היו מעלים מכשפות באש. יהדות ארה"ב התייצבה, כשהריר ניגר מפיה, אורבת בכל פינה לצוד את פמלה גלר ולהביאה לאותה מדורת ענק, בגובה גורד שחקים, שהם הכינו מבעוד מועד.

- שכחו אותם יהודים טובים מדורה אחרת, לפני שבעים וחמש שנה. האש לא פסקה, והארובות ירקו לאויר אפר אנשים. גם אז מאנו היהודים לשמוע ולפעול. והיום צאצאיהם מפנים את כעסם פנימה, מול היחידה שהעזה לצעוק "המלך הוא ערום" במקום נגד האויבים האמיתיים של דרך חיינו.

גבירותי ורבותי, אם ברצוננו להשרד, אנחנו חייבים להילחם. ובמלחמה, שלא כמו ביומיום, נלחמים. זוהי אינה תחרות יופי. כאן אין אנחנו משתדלים להראות את הצד היפה שלנו. אויבינו משקרים במצח נחושה, ואנחנו חייבים להעמיד דברים על דיוקם.

אכן, להלחם צריך להזמין מפקד שיאמר "אחרי" וישמש דוגמה אישית. כך היה תמיד בצה"ל. עם אמצעים דלים, מול כוחות שעלו עלינו במספרם, עמדנו נחושים והלמנו. אולי כדאי שנפשפש בהיסטוריה הלא כל כך רחוקה ונזכר (או נלמד) כמה דברים שעשו בעבר, שאיפשרו לנו להגיע הלום?

אך אנחנו עסוקים. קניות. החזרות. מסיבות. קפה. בחירות.

למה לדאוג?

וכשמישהו כבר מרים ראש וצועד קדימה, אנחנו הראשונים (וביחוד היהודים) שיקטלו אותו או אותה. כך היה עם פמלה גלר (יזכרו ראשי הפדרציה כאן בלוס אנג'לס את שעשו). כך היה עם די סטרלינג (יזכרו ראשי הפדרציה באורנג' קאונטי את שעשו). פמלה ודי חיות וקיימות, נושמות ובועטות, והן עדיין לא הרימו ידים. עדיין הן נלחמות, לא מוותרות על עם ישראל ומדינת ישראל. הן לא ישראליות, אך בוערת בהן אש התמיד.

אך חשוב שאנחנו נרגיש טוב עם עצמנו. כך ידידי אוניברסיטת בן-גוריון בחוף המערבי שלחו בקשה לתרומות סוף השנה ושם מצוין באותיות קידוש לבנה שהם נלחמים בחרם נגד מדינת ישראל (האבסורד במיטבו; טוב יעשו אם ישקיעו קצת מאמץ ורצון טוב בבדק בית, שכן הקריאה לחרם יוצאת מתוכם). ופילנטרופ מקומי נהפך ל"מומחה" בנושא החרם, אך אין הוא רואה שכמה מהפעילויות שבהן הוא עצמו תומך עוזרות לחרם, כמו דלק למדורה.

יבוא יום - בפרוע פרעות בישראל, בהתנדב עם - נדע שאנו צריכים לעמוד כולנו ביחד, כאחד, כי כל דרך אחרת פרושה אבדון.

עד אותו יום, יש לקוות שנשים כמו פמלה ודי לא ירפו, לא יתיאשו. הן פועלות. ואולי על כך נאמר: "עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר." אולי מישהו יאזין? אם לא מבית, לפחות יודע אני שאויבינו שמים לב אליכן.