כשגשמי הברכה הופכים לקללה

ארבעה חודשים אחרי "צוק איתן" שוב מאיים עלינו אויב. כזה שאסור בהחלט לזלזל בו. הפעם זה אינו החמאס בדרום, ואף לא חיזבאללה בצפון. גנרל-חורף הוא זה שפולש לשטחנו.

די בתחזית הימים הקרובים כדי לשבש את אורח-חיינו: בתים שקועים במים, נחלים שעולים על גדותיהם, רחובות מוצפים, כבישים חסומים, רמזורים שקורסים, מכוניות נסחפות, פקקי-תנועה אדירים, בורות פעורים, עצים שנופלים, כבלי-מתח מנותקים, הפסקות-חשמל ביתיות, אספקת-מצרכים משובשת, נזקי-חקלאות והשבתת-עבודה -הם רק אפס-קצהו של מה שהחורף הזה מעולל, כשידו המאיימת עוד נטויה.

אז מה אם מפלס הכינרת עולה? הוא בטל בשישים לעומת הנזק הרב. אז נכון שהמדינה משוועת לגשם אחרי קייץ חמים-מתמשך, אבל היא אינה ערוכה כלל לחורף. ועכשיו, כשסוף-סוף הגיע, מקנן החשש הכבד שנזקו יעלה על התועלת שבו.

אז נכון שמצוקה של מים תפגע בסופו של דבר בכולם, אבל מה שהמדינה זקוקה לו עכשיו הוא לחורף גשום באורח אינטנסיבי ופרופורציונלי, ולא לימים מועטים של גשם סוחף, שיש לו אפקט הרסני. הדעת נותנת שק' בגשמים מדודים תוכל האדמה לספוג כראוי את כמות המים הדרושה לה ולאפשר בכך את הבשלת הירקות והפירות הגדלים על שטחה.

אינני רוצה לפתוח את פי לשטן, והלוואי שתהיה זו שנת-גשמים פוריה. אלא שניסיון העבר מלמד שלא כך הם פני הדברים. המציאות המרה מעידה על מדינה שלמה מבוססת במים, עם ירקות ופירות מושחתים באיבם, מעוצמת הברד הכבד שניתך עליהם. מדינה שאינה מקדמת את פני הרעה ומונעת תשתית ראויה לניקוז - אינה זכאית לילל על בצורת. מי השיטפונות הרי הולכים לאיבוד אל הים ואינם מגיעים לאן שצריך.

לישראל ניתנה בעבר הזדמנות להקדים במועד רפואה למכה ולאצור, בעיתם, את מי הגשמים במתקני-התפלה, ורק מחמת מחדל נוראי היא החמיצה אותה כבכייה לדורות.

החורף, אומנם, רק החל זה עתה, והלוואי שבכל זאת יפתיעו הפעם השמיים לטוב ושמטח הגשמים לא ישוב להיות חד-פעמי. אבל גם אז, במדינה שאין בה ניקוז ראוי של כבישים, שבה כל טיפת-גשם קטנה משבשת את פעילות הרמזורים בכבישים, שבה מרתפים מתמלאים במי-גשם,ומכבי האש נאלצים לפנות בסירות את דייריהם - הנזק עולה על התועלת. ההוצאות, שאליהן נקלעת המדינה רק עולות על ההכנסות, ולדאבון הלב - במדינה שכזו רק הופכים גשמי הברכה לקללה.