המאהל בארלוזורוב - רחוק מהעין רחוק מהלב

חרפה. פשוט חרפה, זו המלה המדויקת ביותר, בה ניתן לתאר מצבם הפיסי הקשה של דרי מאהל הדיור וחסרי הבית, הסמוך לתחנת רכבת מרכז, המוכרת גם בשמה: "תחנת הרכבת סבידור"בימים רחוקים, שעדיין כבוד האדם לא היה משפט כותרת ומבוא לחוק יסוד, שימש כיושב-ראש רכבת ישראל ושל הכנסת והיה מן ההגונים שבנבחרי הציבור שהסתובבו במרומי הגבעה הירושלמית, עליה נבנתה הכנסת. אבל לא בכנסת ישראל ולא ביו"ר הכנסת המנוח, מנחם סבידור ז"ל, ענייננו, אלא בכתם הבושה והחרפה התל אביבי - מאהל הדיור של חסרי הבית, הנמים, לא נמים שנתם, בלילות חורף קרים ומתמודדים בגל הקור חודר העצמות - אותם דרי מאהל הדיוןר וחסרי הביתף אשר דחק והשליך אותם ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, משדרות רוטשילד, אל מקומם הזנוח והנוכחי, בגן ארלוזורוב.

לא התאים לו, לרון חולדאי, שחסרי הדיור - שכל רכושם, עלי אדמות, היה צרור בגדים מרופטים והתגוררו תחת ליריעת בד שנמתחה מעל לראשם (שגם היא לא הייתה רכושם הם), במעין אוהלים זמניים - יצרבו עינם של העוברים ושבים בשדרות רוטשילד, שהינה הה-שדרה של תל אביב ב"הא" הידיעה. לא התאים לו, לרון חולדאי שעשרות ומאות התיירים, הגודשים תל אביב-סיטי ומבזבזים בה, בשבוע הנופש שלהם, בעיר, סכומי כסף שבהם יכולים היו דרי מאהל הדיור (ששכן אותם ימים בשדרות רוטשילד), לחיות ולשרוד חודשים רבים, רבים, יראו העזובה, הסחי והזוהמה שאליה דרדרה מדינת ישראל חלק מאזרחיה ואולי דרדרו הם עצמם למצב דברים זה. מה זה משנה, בעצם? העובדה הינה שבשנת 2011, התגוררו בתל אביב חסרי דיור ומצב דברים זה נמשך גם בשנת 2015 ואין כל פתרון נראה לסיומו של מצב דברים עגום ומכמיר לב זה, המבצבץ מעבר לקו האופק ומעבר לבתי המגדלים שנבנו בעיר, בתקופות כהונתו, רבת השנים מספור, של רון חולדאי, המלך המוכתר, שמלכותו אינה בת-ערעור של תל אביב-יפו.

מה עשה רון חולדאי? לא הרבה. הוא פשוט הפעיל את מחלקת הפיקוח של העירייה ואולי גם עשה שימוש במערכת המשפט והתוצאה הינה מרנינת לב, כבעבר. שדרות רוטשילד הינן, מכאן ואילך, שוב שדרות נעימות לעין. ניתן לטייל בהן, עם כלבים ותינוקות וכמובן - כמובן ניתן לרכוב בהן וגם/או לצידן על אופניים מסוגים שונים, העיקר שאופנים אלה יהיו מהמודל האחרונים ומה זה משוכללים - משוכללים לאלה, עם מנוע חשמלי, זמבורה ועם מה, לא? אה. אתם שואלים איך השדרות הפכו נעימות לעין? רגע. רגע. איפה כל האנשים והאוהלים שלהם? לאן הם נעלמו? אז, תחילה יש להעמיד דברים, על דיוקם. מה 'כפת לכם מהאנשים? הם לא כאן - וזהו. העיקר שעכשיו חולדאי הציב בקצה השדרה, קרוב קרוב ל"הבימה", ספריה ניידת ויש גם מיטות שיזוף כאלה, שבימים חמימים אפשר לתפוס עליהן שמש.

והאנשים? האנשים שהיו בשדרה? אותם העיפו לאיזה גן זנוח, שקורים לו "גן ארלוזורוב". בדרך לתחנת הרכבת מרכז. אז עכשיו הם בדיוק במקום הנכון והמתאים להם, מבחינתה של עיריית תל אביב-יפו. הכל ממהרים, בדרכם אל הרכבת וממנה ואין דעתם פנויה לאותם אומללים ומסכנים, הנאלצים לעבור לילות הקור העז של הימים האחרונים. ובאוהלים? שם גרים אנשים, שרק כמה יריעות ברזנט ושאר סוגי חומרים בלתי יציבים, חוצצים בינם לבין הקור. ואם לא די בכך, הרי אנשים אלה דורשים שיחברו אותם לרשת החשמל. אתם לא חושבים שהם חוצפנים? הם קיבלו שטח גדול ורחב למאהל, כדי להקים עליהם אוהלים שלהם, לא ביפו - אלא בצפון תל אביב. בטח יש ביפו וסביבותיה אנשים שחיים בתנאים גרועים משלהם, אז מה הם מתלוננים. הם אפילו תבעו בבית משפט ת'עירייה שתחבר אותם לחשמל. חצופים.

איזה מזל שיש בעירנו גם כמה אנשים חמים עם לב רחב ואוהב, דוגמת השופט המחוזי, אליהו בכר. שופט נכבד זה, הורה לעירייה לחבר, בתוך שבוע, מאהל חסרי הדיור שליד תחנת הרכבת מרכז, לרשת החשמל. בהחלטתו מתח כב' השופט, אליהו בכר, ביקורת חריפה על התנהלותה של עיריית תל אביב-יפו, תוך שהוא רשם בפניו התחייבות היועץ המשפטי של העירייה, עו"ד עוזי סלמן, בשם עיריית תל אביב-יפו, לדאוג לדיירי המאהל בתקופת החורף הקרה העוברת על הארץ, בכלל ועל תל אביב-יפו, בפרט. אל תחשבו שהחיים של דרי המאהל, בסמוך לתחנת הרכבת מרכז הינם קלים וסוגים בשושנים, בימים אלה. עבודות התשתית של הרכבת הקלה, המתבצעות בסמוך אליהם, צמצמו שטח המחייה שלהם. לאחר משא-ומתן עם העירייה הורחב, במעט, שטח המחייה של דיירים אלה.

בהחלטתו של כב' השופט, אליהו בכר, מתייחס הוא לטענות העירייה, לפיהן קיים במקום, קרוואן, המחובר לרשת החשמל ובו מתקיימות פגישות סדירות של עובדים סוציאליים, הדואגים לרווחתם של דרי המאהל, עם דיירים אלה. "אם ניתן להתקין קרוואן ולחברו לרשת החשמל, מדוע לא ניתן להתקין קרוואן נוסף, אותו יחברו גם כן לרשת החשמל בדומה לקרוואן העובדים הסוציאליים ובו תהא אפשרות להעמיד שני מקררים ושקעי חשמל נוספים לצורך אותם צרכים מינימליים ". תמה-שאל כב' השופט, אליהו בכר, בהחלטתו זו והוסיף וכתב, בהחלטתו זו:" הנדרשים לבני אדם כבני אנוש, המבקשים לחמם מים בקומקום, במיוחד בימי החורף הקשים ועוד במיוחד בימים המאוד קשים הצפויים לנו בימים אלה בשל הסערה העזה".

ואתם/אתן הקרואים הקוראות דברינו אלה. אל תגידו, לא ידענו. לא ראינו. לא שמענו. לכו - אפילו רוצו - למאהל חסרי הדיור, בגן ארלוזורוב בתל אביב, בשדרות נמיר, לפני תחנת רכבת מרכז והביאו לחסרי דיור אלה, מצרכי מזון, תרופות אפשרויות, תאורה המופעלת בעזרת סוללות וכל הנדרש והנצרך לבני אנוש, בימי סערה טרופים אלה. אל תרחמו עליהם. יש להם כבוד משלהם, ממש כמו לכם/לכן. פשוט עיזרו להם וחדשו מוסד העזרה ההדדית שבו התפרסמו ונשתבחו יהודים, משך דורות רבים. חורף נעים והרבה עשיית טוב לזולתכם, בנפש חפצה ויד רחבה.