מתבלבלים

שרשרת הפיגועים בפריז בילבלה גם את התקשורת הישראלית. ידיעות, הארץ, מעריב, ynet ואחרים, התחרו ברשעות צינית, במאמץ להכפיש, לגמד ולהשפיל, את שנוא נפשם נתניהו, שיצא לפריז כנציגה הבכיר של המדינה הדמוקרטית היחידה המאויימת קשות על-ידי הטירוף האיסלאמיסטי.

התקשורת הישראלית שהתבלבלה, התגייסה בהתלהבות לטובת אג'נדת השמאל 'רק לא ביבי'. מה לא עשו שליחי השמאל בתקשורת, כדי להתעלל בדמות ראש הממשלה של כולנו? שקרים ארסיים, הזויים ובזויים, הופרחו לרוב: נתניהו 'נדחף' לשורה הראשונה של המנהיגים כדי להצטלם טוב יותר (בניגוד להודעה הרשמית של ממשלת פריז שהפרוטוקול הצרפתי מחייב שראשי מדינות יתייצבו בחזית הצועדים); נתניהו 'נדחף' (כן, שוב נדחף) לאוטובוס הראשון של המנהיגים (למרות שמקומו באוטובוס הזה דווקא נקבע מראש); נתניהו נופף – אוי, כמה נורא! – לעבר המרפסות שלאורך השדרה; שהוא בכלל כפה עצמו על הצרפתים שלא רצו בנוכחותו (מה שהוכחש גם הוא על-ידי הצרפתים; פרט פיקנטי: התקשורת הצרפתית שהעלתה טענה כזו, ציינה כי המקור שלה הם עיתון הארץ והערוץ השני בישראל); וגם ביזבז כספי מדינה ל'מסע בחירות', בעצם טיסתו לפריס (אף שאין ספק, שאילו היה נשאר בבית, היו מטיחים בו טענה הפוכה: כיצד בכלל העז להישאר בבית). שנאת נתניהו הובילה לסילוף גס של האמת.

אף שאין הטור הזה חשוד באהדת יתר לראש הממשלה נתניהו, ורואה בו לעיתים קבלן הביצוע של השמאל, ניתנה האמת להיאמר, שהפעם מגיע 'שאפו!' גדול לראש הממשלה. לא רק מפני שייצג בכבוד ובהדר את מדינת היהודים בפני העולם ואזרחי צרפת, אלא גם בזכות התמיכה והעידוד שהעניק בביקורו ליהודי צרפת.

די היה לקרוא את תיאורו המרגש של מתי טוכפלד, על אותו נער יהודי בן 15-14 שחיבק את נתניהו לאחר נאומו בבית הכנסת ויקטואר, הניח ראשו על חזהו, והתייפח בבכי תמרורים על מות אחיו בפיגוע הרצחני, בעוד ראש הממשלה, כפי שנוהג אב בבנו, ליטף ראשו בחום ובאהבה - כדי להבין עד כמה חיונית הייתה נוכחותו המעודדת דווקא באותם רגעים קשים ומפחידים.

אילו רק לשם כך יצא נתניהו לפריז, דיינו; מה גם שעל-פי התיאורים שהגיעו מבירת צרפת, העניק ביקורו של נתניהו תחושת ביטחון ליהודי צרפת, שחשים כי ממשלת צרפת, כשאר ממשלות אירופה, מפקירות אותם בריקודי 'מה יפית' אל מול האלימות האיסלאמית. תחושה זו, רק התעצמה, למרבה הצער, בהפגנת המיליונים, כשהיהודים שוב נוכחו לדעת, שלאיש מבין הצרפתים לא באמת אכפת.

התקשורת הישראלית לא הצליחה לעכל את העובדה ששנוא נפשה, הפך בסיקור התקשורתי הצרפתי והעולמי של הפגנת המיליונים, לדמות מרכזית ואהודה. ועל כן פיטפטה עצמה לדעת, בדיווחי הבל והטחת רפש, שיקוצים וארס, רובם מצוצים מן האצבע. מאמר המערכת של הארץ הפוסט ציוני, חזר ולעס אפילו ביום ג' השבוע, לאחר שהעובדות התבהרו, את השקר הבא: "ראש ממשלת ישראל היה אורח לא רצוי במפגן הסולידריות... נדחק כמעט בכוח אל בין שורת המנהיגים"; שמעון שיפר כתב באותו יום בעיתון 'ידיעות' שחושב שיש לו מדינה, תשפוכת לעג ציני: "מה הוא קופץ"; ושונא ידוע של נתניהו, בן כספית, כתב במעריב יום לפני כן (לזכותו ייאמר שהאמת טרם התבררה אז במלואה), ש"היה מביך לראות את ראש ממשלת ישראל מנסה להידחף לאוטובוס... מפלס דרכו בנחישות מהשורה השנייה לשורה הראשונה... ועושה על הצרפתים סיבוב ישראלי אופייני, גס רוח ומיותר כל כך".

עד כמה נמוך יכולים לרדת הציניקנים האלה, שהתגייסו מרצון לקמפיין הבחירות של האופוזיציה, שסיסמתו 'רק לא ביבי'? כמה רוע ושנאה יהודית עצמית, יכולים אותם ישראלים להפיק מתוך עצמם, כשהם חוזים בעיניים כלות, בגלי ההערכה וההערצה שנתניהו זכה בהם בצרפת?

בלבול פקד גם את נושאי שם הציונות לשווא. ציפי לבני, מראשי מפלגת 'המחנה הציוני' (עאלק!), מחתה ברוח אנטי ציונית בעליל, כנגד עידוד העלייה מצרפת, וטענה שישראל אינה ארץ מקלט. אך הגדיל לעשות נתן שרנסקי, יו"ר מוסד העל הציוני, הסוכנות היהודית, שהתבלבל כהוגן באשר לתכליתה העליונה של הציונות: "אל לנו לקרוא ליהודי צרפת לעלות... יש בחו"ל קהילות רבות שחוששות מהתפרקות וראוי לשמור עליהן חזקות".

לא להאמין. כולנו הפכנו יובל המבולבל.