ארבה
סיפור המכות שהפליא אלוהים על ארץ מצרים מלווה אותנו עד עצם יום זה. מכה אחר מכה, כל אחת גדולה בעוצמתה ובפלאיותה מקודמתה, בנוסף לאפקט המצטבר של הסבל ממכה אחר מכה.
נזכרתי במכת הארבה, שעלה "ויכס את עין כל הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד" בשעה אחת לפנות בוקר באחד הלילות, עת קבוצה שלמה של בני נוער הגיעו מאי שם והתנחלו להם על מדרגות בנין ציבורי באמצע השכונה. כל השכונה שלהם, ואם הם לא ישנים, אז ודאי שלא זכאי אף אחד אחר לישון.
הצעקות, ולא ממצוקה חס וחלילה, עלו השמימה. "איתי" צעק זה, ומישהי ענתה בצעקה גם היא, כשהיא קוראת בשם של מישהו אחר, מזרחי דווקא. בני טובים כולם, רק שחינוך מהם והלאה. לאחר שנתמשכו הצעקות והחגיגה כבעיצומו של יום, כנראה שנזעק מי מהשכנים שהתעורר וחייג 1-0-6, למוקד העירוני, וביקש לשלוח את ניידת הנוער.
איזו הנאה זו לצעוק ולצעוק, איני מבין. מה גם שהדבר נעשה כפריקת עול, כמחווה של התרסה ודווקא.
היו צריכים להכניס מספר מאותם בני נוער למספר שעות למעצר, שיבואו הוריהם לשחרר אותם. ההורים ודאי היו מאיימים, מתלוננים, שוברים רהיט או שניים ואולי אף תובעים, אך המצוקה הזמנית - האמיתית - של מעצר הייתה נחרטת בזכרון כולם. ואם פעם נוספת היה קורה הדבר, הרי שנרשם האירוע בתיקו של אותו נער או נערה, וזה ילווה אותם להמשך חייהם.
ימי חורף אלו, ימי אמצע הלימודים, כך שהשתוללות הנוער אינה בשיאה. אך בימי הקיץ, אוי לשכונה ולשעות השינה.
בדיוק יום קודם לכן, בעודי הולך ברחוב, פינת הרחוב הראשי, התגודדו מספר בני נוער. גבוהים כולם, כאילו צמחו בן לילה על שמרים, אך צעירים. זה עומד ומשתין, בגאווה רבה, באצמע הרחוב, מזריף ימינה ושמאלה בקשת רחבה, כאילו משחק זה, וחברו כבר מוריד גם הוא מכנסיו. לשם מה? אולי לחברותא, אולי לשם הקונדסאות שבעניין. צעירים הם עדיין. אך מה יהיה עוד שנים לא רבות? אותה קבוצה בדיוק, אותה ההשתוללות חסרת כל רסן. אותה הצהלה, אותה ההתלהבות. אלא שבמקום לעשות פיפי בפרהסיה ובצוותא, יחליטו שטוב הדבר לאנוס בחורה, שזהו כל רצונה ומבוקשה עלי אדמות.
או אולי תחליט אותה קבוצת חברים שמן הראוי לתפוס עובר אורח, אותי לדוגמה, כיון שבמקרה עברתי ברחוב באותה דקה ואולי לא מצאתי חן בעיניהם, ולהכותי עד זוב דם או עד צאת נשמתי. לשם מה? לשם הניסיון שבעניין, לראות מה התוצאה, או להוכיח לעצמם ולחברה כולה שהם מסוגלים. מעין ניסיון התבגרות שהם אמורים לעבור, בר מצווה מודרנית לישראלים.
כל אלו כבר קרו, גם האונס, גם המכות וגם הרצח, לא פעם ולא פעמים.
ועל בני טובים אני מדבר, בסמיכות למכון ויצמן ולפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. אזור ברחובות ("עיר המדע, התרבות והספורט") בו גרים מדענים, מתכנתים ומהנדסים, ושאר אנשים חכמים וטובים. רק ילדיהם יוצאים לתרבות רעה, ואולי זו פשוט התרבות בת זמן זה בארץ ישראל?
ברד וחושך
הזהירו אותנו מראש שביום שלישי יהיו רוחות חזקות, ומיום רביעי עד שישי סופת חורף. סופה לשמה.
הציעו לי לנסוע לים ביום שני או שלישי לראות את הגלים: "אין דבר יפה מזה." ואני אומנם הייתי בתל אביב, והייתי יכול לקפוץ לים, מרחק הליכה מאותם רחובות הומים מקונים, מטיילים ושאר בליינים (רבים הממלאים את בתי הקפה והמסעדות בכל פינה ובאזורים שביניהן), אך אני לדרכי מיהרתי, לחזור הביתה, "טרם המבול הגדול."
בצהריים הכל הפך לאפור. כאילו שלקח מישהו, שם למעלה, וכיסה אותנו בשכבה אפורה. לא היו אלו עננים, והראות הייתה די טובה, אך צבע הרקע השתנה לחלוטין. נעלמה לה השמש, נעלמו הצבעים הצהובים והכחולים, ועל הכל השתלט צבע אפור. גם לא היה קר מדי, אך כאמור, זו רק הייתה ההתחלה, אות מבשר רעות.
שם ניתן לכך: אובך. אובך כבד ירד על הארץ, ואנחנו כמו גליון הציור של אמן שכוסה בצבע אפור.
למחרת בבוקר הסתבר שזה היה חול, וגם הצבע שאפף אותנו השתנה לחום. כל המכוניות כולן כוסו בשכבת אבק, זכר למעשה יום האתמול. בחדשות גם דווח על עשרות רבות, או אולי מאות, אנשים שאושפזו בשל קשיי נשימה.
האובך היה מלווה ברוחות עזות. כה חזקות שהחלונות, המוגנים על-ידי תריסים מבחוץ, רעדו ודפקו וצילצלו ואיימו להשבר מהלך כל הלילה וכל הבוקר. לרגע לא הייתה מנוחה, ואין פלא אם כך שהשינה הייתה כה טרופה שלמרות שנמשכה מספר שעות זהה לכל לילה אחר, הייתי עייף וזקוק להשלמה דחופה של שנות שינה.
היום גם גיליתי שה"אובך," אותה שכבת אבק או חול, חדר לכל פינה. הרהיטים כולם מכוסים דוק אבק, שכשמעבירים מטלית לחה עליהם רואים שהוא חום, כמו נסורת עדינה מאד. איני רוצה לחשוב על פעילות היתר של הראות, ואני רק מקווה שהן את פעולתן עושות ואינן מאפשרות לאותו דוק לחדור הלאה, למקומות בהם הוא ישתקע ועוד יזיק בעתיד.
בבוקר, מתוח, בדקתי את התחזית. כיון שלכל אחד בארץ - זאטוט וזקן כאחד - יש טלפון חכם ביד, בדקתי גם אני את הצפי באותה צורה: "רוחות חזקות, ואחריהן 100% גשם, החל מהשעה 11 בבוקר." התעטפתי במספר רב של שכבות ויצאתי, החייל האמיץ שוויברגר, העירה, להצטייד בכל טוב. הלא אם אהיה נצור מהלך שלושת הימים הבאים, חובה לדאוג שאהיה מצויד ולא אזדקק לכלום. (לדבר אחד לא דאגתי - נרות - ואני משוכנע שעוד תהיה הפסקת חשמל.)
במכולת קניתי פרות, בשוק ירקות ואפילו חופן חרובים (עליהם התקיים רבי שמעון בר יוחאי), במאפיה מיני מאפים (וכבר כיליתי את רובם וזהו רק ערב היום הראשון) ובמעדניה זיתים וגבינות ומשקה יוגורט אצל המגדניה הרוסית. גם עצרתי במאפיה נוספת לקנות מאפים מתוקים (כבר אינם, ולא נודע שבאו לקירבי, למרות שלא היו טריים במיוחד), וגם בעתונים הצטיידתי. אפילו לאיטליז השכונתי נכנסתי, וקניתי קבנוסים ועוד דברים טובים. מוכן ומזומן אני לכל ארוע, ביחוד לסופה שבפתח.
כל אחד התכונן בדרכו הוא. ציפורים שלא היו יכולות להילחם באיתני הרוח, למרות ניסיונות נואשים חוזרים ונשנים, ניסו למצוא מחסה, בעוד ציפורים אחרות, חכמות יותר, ניקרו מיני מזונות מהדשא; כל זמן שאפשר. ילדים צעירים היו עטופים כמו דובונים, או בונבונירות, והם כולם שמחה אצורה, פקעת של התרגשות וציפיה. אישה יצאה מקונדיטוריה מאוד חמימה, נעימה ויקרה, וכמעט הועפה - כך מצאה לה הרוח דרך להשתובב. אישה מבוגרת אחרת יצאה עם המטפלת הזרה, לנסות לתפוס הליכה קצרה בחוץ טרם הגעת המבול הגדול, והרוח שככה, מתחשת לרגע בגיל ובמאמץ. גם יצא זה עם הכלבים, וזו לסידורים, אך ככלל, כולם התכוננו. החנויות שבדרך כלל אוהבות להראות את מרכולתן וחמוקיהן ברבים, כמו אישה לעיני מחזרים או חתולה המתחממת בשמש, התכסו והתכנסו, כמה שיותר פנימה. כולם כבר למודי ניסיון.
ואני? סגרתי את כל התריסים, וידאתי שכל החלונות סגורים עד הסוף, כך שהתנודות והדפיקות של הרוח המדפקת עליהם תורגשנה כמה שפחות, ונכנסתי לי מתחת לשמיכת פוך ענקית. זוכרים כולנו שהייתי צריך להשלים שעות שינה, בשל אותה שינה טרופה של הלילה.
כך מעשה הסופה שבדרך, אותו אובך אפור שהפך לחום, שהפר את סדר היום והפך יום לחזיון שוא, לסופת חול ענקית באמצע המדבר.
יש אומרים שזו הסופה הגדולה ביותר מזה חמש שנים, אך עבורי זהו ניסיון שני בלבד - לפני מספר שנים הייתי בארץ עת סופת חול אמיתית כיסתה את המזרח התיכון כולו, כאילו שהיה האזור כולו רק נקודה קטנטונת ומכחול כיסה אותה בצבע, מצרים, ישראל, ירדן, סוריה ולבנון במחי יד, במשיחת קולמוס.
חושב אני עתה על מכת הברד, המלווה בקולות ובאש המתלקחת בתוך הברד - ברקים ורעמים כאחד - כשהסופה החליטה סוף-סוף להכות בנו עת ירדה החשיכה. גשם, ברד, רוחות, אך עדיין יש חשמל. ועדיין יש את יום המחר ואת מחרתיים. רק הקור החל לחדור דרך הקירות ממש, לא רק דרך החריצים דרכו נכנסו החול והאבק כאילו הם בעלי - או לפחות בני - בית קרואים. דרך הקירות, ועכשיו לעצמות, קור מקפיא, אותו איני אוהב (גם לכך יש תרופה, בדמות תה מהביל ושמיכה המכסה את ברכיי).
במזרח התיכון של היום, בארץ ישראל החדשה - זו עם קו הרקיע של גורדי השחקים המודרניים המטפסים אל על - ראויים אנו לתזכורת אחת לפרקים שאנחנו, בניגוד לדעה העצמית הרווחת, עדיין לא כל יכולים. שאנחנו אולי חזקים, ושואפים להגיע אל על, אך בל לנו לנסות, שכן אלוהים שם למעלה ועבורו, אותה ארץ קטנטנה ונהדרת, המוקפת עשרים ושתיים מדינות ערב, אינה אלא נקודה מיקרוסקופית, ואת הכל ניתן לשטוף במחי יד - באובך או באבק, בגשם, שלג וברד, ואולי גם במאורות גדולים או קטנים, בפלאי טבע אלו או אחרים.
מודע אני לכך שאנחנו קטנים ובטלים, ולפיכך אסיר תודה אני שמכולם, דוקא בנו בחר האלוהים להיות לו לעם, ודוקא בציון ירושלים בחר כמקום מושבו.
רק על דבר אחד אנחנו צריכים לשקוד ולעמול - להיות אנשים טובים יותר, ולחנך את הדור הבא לערכים ולצורת התנהגות שונות מאלו שמהווים את דרכו היום.
------------------------
לעת עתה, תזכורת של סיפורי המכות, מספר הספרים הנצחי, שיש מי מאויבינו שמנסה להגידרו בתור "ספר סיפורים" דוגמאת "אלף לילה ולילה" וכך מבטלים הם את השם ואותנו במחי יד, אך לא יעלה בידם.
הדברים נכונים היו בזמנם, וכן גם בימינו אנו. כל שצריך לעשות הוא לפתוח את התנ"ך ולקרוא לעצמנו ולילדינו. ראו, תופתעו.
"ויט משה את מטהו על השמים, וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה, וימטר ה' ברד על ארץ מצרים. ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, כבד מאוד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז הייתה לגוי. ויך הברד בכך ארץ מצרים את כל אשר בשדה, מאדם ועד בהמה, ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שיבר" (שמות ט':23-25).
"וֹיצא משה מעם פרעה את העיר, ויפרוש כפיו אל ה', ויחדלו הקולות והברד ומטר לא ניתך ארצה" (שם:33).
"כי אם מאן אתה לשלח את עמי, הנני מביא מחר ארבה בגבולך. וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ. ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד, ואכל את כל העץ הצומח לכם מן השדה" (שם י:4-5).
"ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים, כבד מאד. לפניו לא היה כן ארבה כמוהו, ואחריו לא יהיה כן. ויכס את עין כל הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד, ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים" (שם:14-15).
"ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד, וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף, לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. ויחזק ה' את לב פרעה, ולא שילח את בני ישראל" (שם:19-20).
"ויאמר ה' אל משה, נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים, וימש חושך. ויט משה את ידו על השמים, ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלושת ימים. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" (שם:21-23).
לא תיקונצ'יק, לא שיפוצניק - מעתה אימרו: תיקונַאי 
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
