מכובדיי בכל פעם שעמדתי בפני החלטות קשות חזרתי אל אחת מתחנות חיי- כדי לקבל את ההשראה הנכונה ואת הפרופורציות הנכונות, לעיתים חזרתי אל ילדותי המחשלת בשדרות, לעיתים אל שירותי בצה"ל כקצין צעיר שנפצע ובילה שנתיים מחייו בבית החולים והפעם אני חוזר אל רגע, המוכר לכולם.
ב-17.1.78 עמדתי לצד בחירת ליבי, אחלמה, מתחת לחופת מצנח והנה הגיע הרגע בו הבטתי אל הכוס המונחת לרגלי ואמרתי בקול צלול ונרגש "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ומחשבותיי הפליגו לירושלים במלוא תפארתה והמשכתי "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". אף לא לרגע אחד, לא נשאתי את עיניי אל עיסאוויה או ג'בל מוכאבר ומחשבותיי לא נדדו אל צור באהר, שועפט, אבו דיס או ראס אל עמוד. באתי לדבר היום על שלום.
אלה שאומרים שהדיבור נאיבי, מנותק מהמציאות, שלום באספמיה, הם הנאיביים שחולמים חלומות הזויים, אלה החושבים שהזמן פועל לטובתנו, הם המנותקים מהמציאות.
הזמן פועל לרעת ישראל: הייאוש מהסדר המדיני, התגברות הבידוד הבינלאומי והתחזקות הקריאות לחרם על ישראל - כל אלה מכרסמים ביסודות קיומנו.
דוברי הממשלה מזלזלים באיום הדמוגרפי, מבחינתם הוא לא קיים. אך הוא חי, בועט וגלוי לעין ודווקא בירושלים.
ניר ברקת נבחר לראשות העיר בקולותיהם של 106,316 מאה וששה אלף, שלוש מאות ושישה עשר מצביעים.
לעומת זאת (210 אלף) מאתיים ועשרה אלף פלשתינים, בעלי זכות הצבעה, לא הגיעו לקלפיות.
אילו היו מגיעים אל הקלפיות, ייתכן שאחד מצאצאיו של המופתי היה נואם היום בפניכם, כראש עיריית ירושלים המאוחדת לנצח נצחים. עכשיו, דמיינו איך תיראה המפה הפוליטית אם מיליון וחצי פלשתינים ביהודה ושומרון, ישתתפו בבחירות לכנסת. הרי נתניהו יצטרך לשנות את סיסמתו מ"הערבים נוהרים לקלפיות" ל-"פלשתינים מציפים את הקלפיות"....
רבותיי,
דוברי הממשלה עושים הכול כדי שנאמין שהמצב בלתי הפיך. הם יוצרים מצג שווא, לפיו בהסדר שלום יהיה צורך בפינוי כ-570 אלף ישראלים הגרים מעבר לקו הירוק וזה פשוט לא נכון.
בואו נדבר אמת:
בירושלים, בחלק ששוחרר ב-1967, מתגוררים 200 אלף ישראלים. הם יישארו בריבונות ישראל.
אנו נחיל את הריבונות הישראלית על גושי ההתנחלות הגדולים, שבהם חיים 290 אלף ישראלים. אין זה סוד כי מחצית מ-80 אלף הישראלים החיים מחוץ לגושים, יתפנו מרצון תמורת חבילת סיוע הוגנת, שתבנה לאור לקחי ההינתקות.
אני מאמין ש-40 אלף הנותרים יבינו כי אנו נחושים להגן על האינטרס הלאומי ולהבטיח את עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הם יקבלו עליהם את הדין, תוך שאנו שומרים על כבודם וזכויותיהם. אני מבקש להציג בפניכם ... תוכנית, שמטרתה לשנות את המציאות באזורנו.
התוכנית להפרדה לאומית שלב א: צעדים בוני אמון:
1. נקיטת צעדים משותפים כנגד כל פעילות טרור או אלימות המתקיימת באזורנו.
2. הרשות הפלשתינית תפעל-כנגד ההסתה ותפסיק כל פעילות בינלאומית נגד ישראל, ומנגד מדינת ישראל תקפיא את הבנייה מחוץ לגושים.
3. ישראל תכריז כי המו"מ יתבסס על גבולות 67, תוך התחשבות במציאות הדמוגרפית בשטח ופתרון בדרך של חילופי שטחים.
ומנגד הפלשתינים יכריזו כי מטרת המו"מ היא הסכם שלום וקץ הסכסוך.
שלב ב - מו"מ לתקופה של שנה, בנושאים אלה:
1. קביעת גבולותיה של מדינת ישראל שיבטיחו רוב
יהודי ויזכו להכרה בינלאומית.
2. קביעת הסדרי ביטחון הכוללים מדינה פלשתינית מפורזת, שמירה על היתרון האיכותי ועל עוצמתה הצבאית של ישראל.
3. שחרור ירושלים. כן. שחרור ירושלים! שחרור מהסכנה הביטחונית, מהאיום הדמוגרפי ומהעול הכלכלי. השכונות היהודיות בריבונות ישראל. הכפרים הפלשתינים בריבונות פלשתינית.
4. האגן ההיסטורי יישאר בריבונות ישראל ותוקם מנהלת משותפת שתבטיח חופש גישה ופולחן לכל הדתות.
5. לא תהיה חזרת פליטים לתוך מדינת ישראל.
שיקומם יתרחש בשטח הריבוני של המדינה הפלשתינית.
שלב ג' - תהליך חילופי הריבונות ימשך על פני חמש שנים והשלמת ההסדרים הביטחוניים תתבצע בחמש שנים נוספות
ישראל תחיל את ריבונותה על חמישה אחוז משטחי יהודה ושומרון ותעביר בתמורה שטח זהה בגודלו, המהווה אחוז אחד משטחה הריבוני של ישראל . קבוצה א' - קבוצת צמודי הקו הירוק וביניהם אלפי מנשה, מודיעין עילית, ביתר עילית, ועוד, המהווים כאחוז ושלושת רבע מהשטח, וכוללים מאה שישים אלף ישראלים.
קבוצה ב' - קבוצת ירושלים רבתי, וביניהם גוש עציון, מעלה אדומים, גבעת זאב ושכונות מזרח ירושלים המהווים אחוז ושלושת רבעי ובהם מתגוררים כ-מאתיים שמונים אלף ישראלים.
קבוצה ג' - קבוצת אצבע אריאל וקדומים, המהווה אחוז וחצי מהשטח וכוללת חמישים אלף תושבים .
מכובדיי אינני מתיימר להמציא את הגלגל, אלא להוכיח שאפשר להניע אותו למציאות חדשה.
שמונים אחוז מהמתיישבים ביהודה ושומרון יכולים להיות בטוחים כי אין כל כוונה לפנות אותם אלא לאמץ אותם לחיק מדינתנו ולהחיל עליהם את הריבונות הישראלית.
אני מתנגד לחרמות ולסימוני מוצרים, אך חומת המגן האמיתית, הנדרשת מפני תהליכים ותופעות אלה הינה תוכנית מדינית אמיצה. כחלק מההסכם הישראלי - פלשתיני, מדינות ערב יראו את הסכסוך הערבי-ישראלי כבא אל קיצו, ויחתמו על הסדרים עם ישראל להחלת נורמליזציה וחיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני והכלכלי.
קהל נכבד,
לאחרונה נאמר בקול רם מאוד "שלנצח נאכל חרב".
זו אמירה פחדנית ותבוסתנית, שמפקירה ביודעין את עתיד הדורות הבאים.
הנצח של נתניהו כבר כאן. אזרחי ישראל אוכלים חרב בעל כורחם ברחובות, באוטובוסים, בקניונים.
הממשלה חסרת האונים קוראת להם להתחמש, והאזרחים שומעים את הקריאה ומנסים בכל דרך לקיים את שגרת חייהם.
גבירותיי ורבותיי,
שמענו את המסר המהדהד מהגורמים המוסמכים בארצות הברית כי לא יהיה מאמץ אמריקני בתקופה הקרובה לקדם את רעיון שתי המדינות - והימין צה"ל.
על מה אתם צוהלים? הרי הסכינים אינם ברחובות ניו-יורק, המפגעים הדורסים אינם בכבישי וושינגטון.
הם כאן אצלנו ואנחנו - כן אנחנו, רק אנחנו צריכים להיות מודאגים מכך.
הנה ראש הממשלה, בפגישה עם נשיא ארצות הברית עושה כל מאמץ לשכנע שהוא עדיין מאמין בפתרון שתי המדינות ומוכן לצעדים חד-צדדיים. שוב מתברר כי הנטל המרכזי המוטל על כתפיה של מדינת ישראל הוא
בנימין נתניהו, ראש הממשלה שאיש לא מאמין לו.
גבירותיי ורבותיי,
הממשלה זורה פחד וייאוש בכל פינה.
העדר הביטחון האישי, הפערים החברתיים, יוקר הדיור, יוקר המחיה, כל אלה אינם גזירת גורל. זהו חדלון מתמשך של מנהיגות ללא חזון וללא יכולת ביצוע.
מנהיגים, תפקידם לשנות את המציאות ולא לעמוד מן הצד. ועל כך אמר קיסינג'ר: "תפקידו של מנהיג הוא להוביל את ההולכים אחריו מהיכן שהם נמצאים אל מקום שלא היו בו מעולם".
ישראל צריכה היום מנהיגות אחרת: מנהיגות יוזמת, מנהיגות אחראית, מנהיגות בעלת חזון מרחיק ראות ואומץ לב לממש אותו. כך עשו בן-גוריון, בגין ורבין בזמנם, וכך אפשר וצריך לעשות היום.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
