המשפט כאחד הכלים לשינוי חברתי

אני שמחה ונרגשת להיות אתכם כאן הערב וזו שמחה כפולה. ראשית, מרגשת אותי מאוד העובדה שהאכסניה שנבחרה למפגש היא בעיר הרצליה. הרצליה היא עיר הולדתי, העיר שבה גדלתי ולמדתי ובה עוצבה השקפת עולמי כאדם. עם נישואיי עברתי להתגורר בתל אביב ומזה כ-14 שנים אני מתגוררת רוב ימות השבוע בירושלים, אך הקשר שלי לעיר הרצליה הוא עמוק ומשמעותי, גם בהינתן העובדה שאמי היקרה ממשיכה להתגורר בה עד עצם היום הזה. לכן בואי לכאן היום כשבוע לאחר שהוועדה לבחירת שופטים החליטה להמליץ על מינויי לנשיאת בית המשפט העליון הבאה, הוא מעין סגירת מעגל. שנית, אני נרגשת ושמחה להיות אתכם כאן היום ולפתוח בכך מפגש ראשון מסוגו במסגרת הפרויקט שיזם מחוז ת"א בלשכת עורכי הדין ושמו "העליון בקשר" -אשר במסגרתו יארחו ועדות הקשר של מחוז ת"א בערי המחוז את שופטי בית המשפט העליון. אני מברכת על הפרויקט הזה. אני מאמינה כי הוא יתרום להעמקת הדיאלוג החשוב שבין מערכת המשפט לציבור עורכי הדין ולהיכרות טובה וקרובה איתנו השופטים. אכן, לא אחת נוהגים לתאר אותנו כמי שיושבים ב"מגדל שן". תיאור זה הוא בעיניי בלתי מוצדק והוא גורם לי צער כמי שהקדישה ומקדישה את רוב חייה הבוגרים לעשייה בשירות הציבור. אני מאמינה כי הפרויקט שיזמתם יוכל לסייע לקירוב לבבות, להיכרות עם שופטי בית המשפט העליון כבני אדם ולשינוי הדימוי המרוחק שמנסים ליצור לנו לפחות בעיני ציבור עורכי הדין.

הנושא שבחרתי לדבר עליו היום הוא "המשפט כאחד הכלים לשינוי חברתי" ואני מבקשת לפתוח בסיפור יפה כמשל:

איש סב בא בימים המתגורר ליד הים קם בוקר אחד ויצא לפני הזריחה כמנהגו להלך על החוף. מרחוק הבחין בנערה צעירה המתכופפת אל החול ומניעה את ידיה בתנועות שנראו כתנועות ריקוד. כשהתקרב הזקן אל הנערה ראה כי היא בוררת כוכבי ים שגאות הלילה הותירה על החוף ומשליכה אותם אל המים. שאל אותה הזקן לפשר מעשיה והנערה השיבה: "הגאות שטפה את כוכבי הים אל החוף והם אינם יכולים לחזור אליו בכוחות עצמם. כאשר תעלה השמש ימותו כוכבי הים אם לא אשליך אותם חזרה אל המים". הזקן הביט סביב וסקר את המרחב העצום של החוף שהשתרע משני עבריו ואת אינספור כוכבי הים שהיו פזורים שם - תוכניתה של הנערה הייתה חסרת תקווה. אמר הזקן לנערה: "ילדתי, על החוף יש הרבה יותר כוכבי ים מאשר תוכלי להציל עד עלות החמה. אין כל סיכוי שתוכלי לפתור את הבעיה האדירה הזו". הנערה התבוננה בו, שקלה את דבריו. ואז התכופפה, הרימה כוכב ים נוסף והשליכה אותו אל המים רחוק ככל שיכלה. אחר כך פנתה אל הזקן ואמרה: "לפחות על גורלו של כוכב הים האחד הזה השפעתי".

במאמר של פרופ' גד ברזילי משפטן ואיש מדע המדינה שפורסם בכתב העת "המשפט" של המכללה למינהל מוצגים, בין היתר, נתונים הנוגעים לגידול שחל במספר עורכי הדין בישראל בין השנים 1968-2005. הטבלה המוצגת במאמר מלמדת על גידול פנטסטי של 1,552% באותן השנים (כ-2,100 עורכי דין ב-1968 לעומת 32,600 ב-2005). זהו גידול העולה פי חמישה על הגידול באוכלוסייה באותו פרק זמן וכידוע מאז שנת 2005 חל גידול משמעותי נוסף במספר עורכי הדין בישראל. הנתון המעניין נוסף באותו מאמר נוגע לאופן שבו הגדירו רוב עורכי הדין בישראל בשנת 2005 את תחום ההתמחות המשפטי העיקרי שלהם. כ-55% ציינו כי התחום העיקרי בו הם עוסקים כעורכי דין הוא "משפט אזרחי ומסחרי" ו- 1% בלבד הגדירו עצמם כמי שעוסקים בזכויות אדם. הסטטיסטיקה הזו מלמדת, כפי שמציין פרופ' ברזילי, על כך שרוב עורכי הדין מעדיפים להפיק רווחים כלכליים מן העיסוק במקצוע, דהיינו משקיפים על עריכת הדין כמקצוע וכמשלח יד לצורכי פרנסה ובוחרים שלא לרתום את הידע וההשכלה המשפטית שלהם לקידום אינטרסים ציבוריים וחברתיים.

אין לי שום כוונה חלילה למתוח ביקורת על מי שבחר ללמוד משפטים מתוך גישה פונקציונאלית דהיינו על מי שביקש לרכוש מקצוע שיהווה עבורו מקור פרנסה ומנוף לרווחה ולהצלחה כלכלית. בדומה למדינות מערביות מפותחות אחרות, אנו חיים בחברה קפיטליסטית שההישגים בה נמדדים במידה רבה בעושר ובממון ואולי מותר לומר גם כי ככל שמדינה מתבגרת ומונה שנות קיום רבות יותר יש לתושביה צורך להרפות קצת מן התחושה שהם מגויסים לצורכי הקולקטיב, למען המדינה והחברה והם מבקשים להתפנות מן העיסוק בצרכים אלה על-מנת לעשות לביתם ולרווחתם האישית. ניתן אולי לומר כי בישראל חווים הסטודנטים הצעירים תחושה זו ביתר שאת משום שבניגוד למדינות אחרות הם מגיעים אל מוסדות ההשכלה הגבוהה בגיל מאוחר יותר ולאחר שירות חובה בצה"ל, לפחות רובם, ושירות זה מהווה ללא ספק סוג של תרומה לחברה ולמדינה. מגמה זו של חברה בוגרת לאטומיזציה ולעידוד הפרט להגיע להישגים כלכליים ואישיים בתחומים מקצועיים שונים, אין בה שום פסול בעיניי.

עם זאת, דומה כי אין מי שיחלוק על כך שהמשפט ממלא תפקיד מרכזי בהגנה על זכויות האדם. ניתן לתאר את המשפט כמשאב ציבורי חיוני לשמירה על ערכים חשובים ויסודיים בחיינו - הזכות לחיים, לחרות, לשוויון ולצדק - שאותם יש להבטיח לכל אדם. כמו-כן דומה כי אין מי שיחלוק על כך שבלא ה"סוכנים" - ובאומרי "סוכנים" אני מכוונת, בין היתר, למי שעיסוקם בעריכת דין - אשר יתווכו בין המשפט שהוא אוסף מופשט של נורמות ובין בני האדם אשר נזקקים לסעדים שהמשפט מקנה, אין למשפט למעשה כל משמעות והוא לא יבוא לכלל ביטוי ומימוש בחיינו. מכאן נגזרת התובנה שעליה עמדה פרופסור נטע זיו במאמר מאיר עיניים על עריכת דין לשינוי חברתי בישראל, כי העיסוק בעריכת דין קשור בטבורו להבנתנו את מקומו של המשפט בחברה.

כאשר אנו מדברים על עורכי הדין כמי שעוסקים במשפט, ובייחוד בעריכת דין על-פי המודל הישראלי המקובל גם במדינות רבות אחרות בעולם, שבו יש לעורכי הדין מונופול דה-פקטו ודה-יורה על מתן שירותים משפטיים, נוצרת, למעשה, תלות של הציבור בשירותים המסופקים על-ידי עורכי הדין. תלות זו מצמיחה על-פי השקפתי מחויבות מצד העוסקים בעריכת דין לרתום ולו באופן חלקי את הידע המקצועי והמומחיות שלהם לקידום הערכים שעליהם מבקש המשפט להגן וכן להבטיח קיומה של נגישות אפקטיבית למשפט ולמערכת המשפט.

כבר עמדתי על כך שרוב העוסקים בעריכת דין בישראל וגם בעולם נמנים עם הסקטור הפרטי ובעיקרו של דבר עושים לביתם תוך שימוש בידע המקצועי שלהם. כיצד, אפוא, ניתן להביא לידי ביטוי את אותה מחויבות של מי שרכש ידע משפטי, לרתום עצמו לקידום מטרות חברתיות ולתרומה ציבורית? נדמה לי כי הירתמות זו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות רבות ומגוונות. יש כמובן את אותם העוסקים בעריכת דין חברתית או ציבורית כעיסוק הממלא את כל זמנם המקצועי. בקטגוריה זו ניתן למנות את עורכי הדין ועורכות הדין שבחרו במגזר המשפטי הציבורי וכן את אלה אשר פועלים במסגרות של ארגונים חברתיים למיניהם אשר שמו להם למטרה לקדם זכויות אדם בתחומים שונים. באותה קטגוריה עצמה ניתן למנות גם את ציבור השופטים והשופטות שאותם ניתן להגדיר כמשרתי ציבור במובן המובהק של המילה, ובהקשר זה אני מבקשת להביא בפניכם וידוי בנימה אישית.

התחלתי את דרכי המקצועית במגזר הפרטי. התמחיתי במשך שנתיים במשרד אזרחי-מסחרי למהדרין של מי שהיה קודם לכן שר ואיש ציבור בישראל, עורך הדין חיים צדוק ז"ל. בסיום ההתמחות עבדתי במשרד הזה כעורכת דין שכירה במשך שבע שנים. אחר כך עבדתי עוד כחמש שנים במשרד פרטי שהקים בעלי, עורך דין דוד חיות, שהתמחה בדיני נזיקין ובנקאות. אבל כל אותו הזמן קינן בי "החיידק" הזה שהציק וזמזם ודחף אותי בסופו של דבר לרתום את השכלתי המשפטית למען הכלל וכך, הגעתי לפני כעשרים ושמונה שנים לשפיטה. אם אני מנסה לנתח את טיבו של "החיידק" הזה כפי שקראתי לו, אני חושבת שמדובר באותו קול פנימי שמלווה אותנו וגורם לנו לקום בבוקר ולשאול את עצמנו האם מה שאני עושֶה או עושָה בחיי יש לו משמעות? האם הוא עושה הבדל? האם אני ממצֶה או ממצָה את יכולותיי על הצד הטוב ביותר? האם אני תורם או תורמֶת משהו לקהילה, לחברה, למדינה שבה אני חי? מי ששואל את עצמו שאלות כאלה כשהוא קם בבוקר ומתחיל את היום, או בערב לפני לכתו לישון, חזקה עליו שגם אם בחר למקד את עיסוקו בעריכת דין במגזר הפרטי ימצא את הזמן לרתום את עצמו ולתרום בדרך כלשהי מן הידע המקצועי שלו למען חברה טובה וצודקת יותר.

בעיניי אחד המאפיינים הבולטים של קריירה משפטית - ציבורית נוגע ל"נשמה" של המשפט. אני זוכרת שכעורכת דין פרטית שייצגה לקוחות במשרד צדוק ואחר כך במשרד המשפחתי בעסקות ובהליכים משפטיים, הפריעה לי מאוד העובדה שעליי לתעל את עצמי לראייה חד-צדדית, מגמתית אם תרצו, של הצד שאותו אני מייצגת אשר לא תמיד, מיותר לומר, היה בהכרח הצד הצודק בסיפור אבל הוא תמיד היה הצד המשלם. המגבלה הזו הקיימת במשפט הפרטי אינה מאפשרת לָךְ או לֶךָ לחוות את המשפט כחוויה החותרת למציאת אמת אוביקטיבית והבוחנת את הסוגיה המשפטית הצריכה טיפול על כל היבטיה כדי להגיע לתוצאה צודקת ונכונה שאינה מנווטת על-ידי האינטרס של הלקוח ששכר את שירותיך.

בעיניי המגבלה הזו במידה רבה נוטלת מן המשפט את נשמתו וזהו, אני חושבת, הדבר שבראש ובראשונה הוביל אותי אל המגזר הציבורי. במקרה שלי מדובר במסלול של שפיטה לאחר כשתים עשרה שנים כעורכת דין וכשנתיים התמחות במגזר הפרטי.

אך כפי שאמרתי, כל אדם שרכש ידע משפטי והוכשר כעורך דין יכול לתרום את חלקו ולו במעט על-מנת להגשים את היכולת של המשפט לשמש כאחד הכלים החשובים המחוללים שינוי חברתי.

בעשורים האחרונים ניכרת מגמה מבורכת בישראל בהקשר זה ולהבנתי הדבר נובע בראש ובראשונה מחינוך משפטי שתחילתו באקדמיה, בפקולטות למשפטים, שם מתחילים הסטודנט והסטודנטית הצעירים את דרכם בעולם המשפט. מחקרים שנעשו בארצות-הברית הראו כי יצר הסטודנט טוב מנעוריו וכי בעת כניסתם לבית הספר למשפטים רואים הסטודנטים במשפט מכשיר לשינוי חברתי, אך לאורך תקופת לימודיהם משתנה תפיסה זו ורוב הסטודנטים מתחילים לתפוס את המשפט באופן פונקציונאלי כמכניזם לפתרון סכסוכים. ואולם מחקר אחר שבוצע בארצות-הברית הראה כי סטודנטים אשר נחשפו במהלך לימודיהם לעבודה משפטית בקהילה - במסגרות התנדבותיות, במסגרת של קליניקות או בקורסים עם מרכיבים סמי-קליניים - נטו להמשיך בהתנדבות מן הסוג הזה גם בהמשך הקריירה שלהם באחוזים גבוהים בהרבה מן האחוז הממוצע ובכך שימשו סוכנים לקידום ההגנה על זכויות האדם, להעצמה ולשיפור הנגישות אל בתי המשפט.

מחקר דומה, מעניין מאוד, נערך לאחרונה בישראל בהשתתפות סטודנטים למשפטים של בית הספר למשפטים במכללה האקדמית צפת. החוקרים בחרו במכללה זו כשדה מחקר ייחודי ומרתק על אודות השפעותיו של החינוך המשפטי בעיצוב עולם הערכים והתפיסות של הסטודנטים בבית הספר, וזאת משום שמכללת צפת מרכזת אליה מגוון רחב של סטודנטים משלל תרבויות ותפיסות עולם - חילונים, דתיים וחרדים, יהודים וערבים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים. ממצאי המחקר איששו את הסברה כי ללימודי משפטים השפעה ערכית וכי בהמשך הלימודים מתארים הסטודנטים את תפיסת מקצוע המשפטים כפרופסיה הטומנת בחובה גם היבטים של אחריות ציבורית.

אמרתי כי יש דרכים רבות ליתן ביטוי לאחריות ציבורית זו המוטלת על העוסקים במקצוע עריכת הדין ובהקשר זה, אני מבקשת להזכיר ולהעלות על נס פרויקט מרשים שיזמה לשכת עורכי הדין בתחילת שנות ה-2000 וכוונתי לתוכנית "שכר מצווה" הפועלת מאז וצוברת תאוצה מדי שנה בשנה. תוכנית זו הציבה לה כמטרה להעניק סיוע משפטי בהתנדבות למעוטי אמצעים בתחומים אזרחיים שונים ובכך להרחיב את הנגישות למערכת המשפטית ולהגן על זכותו של מי שאין בידיו האמצעים לשכור שירות משפטי מקצועי. על-פי נתונים באתר לשכת עורכי הדין המעודכנים לשנת 2015, פועלים במערך הסיוע המשפטי של התוכנית, כמתנדבים, אלפי עורכי דין ובעיניי מדובר בתוכנית שלא ניתן להפריז בחשיבותה.

אכן, באומרי כי המשפט הוא אחד הכלים החשובים אשר באמצעותם ניתן לחולל שינוי חברתי, אינני מבקשת לדבר היום על שינויים גדולים ועל התדיינויות עקרוניות דוגמת פסק הדין בעניין אליס מילר שפתח את הדלת בפני נשים בקורס טיס או על פסק הדין שביטל את הפרטת בתי הסוהר, גם לא על תרומת המשפט לקידום ההכרה בזכויותיה של הקהילה הלהט"בית. אלה תהליכים גדולים המשנים נורמות "מלמעלה" וניתן לדמות אותם לתנועות גאולוגיות טקטוניות המזיזות יבשות. השינוי החברתי שאני מבקשת לדבר עליו היום הוא שינוי חברתי המגיע "מלמטה", מן "השטח" משם הגעתי גם אני, והוא מתחבר לסיפור ולמשל שבו פתחתי את דבריי על הילדה שהתעקשה להמשיך ולהשיב אל המים ולו כוכב ים אחד נוסף בטרם תעלה השמש. תוכנית "שכר מצווה" היא דוגמה טובה לסיוע משפטי נקודתי וחשוב מאין כמותו לפרט, התורם להנגשה שוטפת של המשפט לאוכלוסיות המוחלשות. סוגיה זו של הגישה לערכאות היא אולי החשובה ביותר, שכן היא תנאי בלעדיו אין לכל מי המבקש לעשות שימוש במשפט על-מנת לתקן עוולות שנגרמו לו ועל-מנת להגן על זכויותיו הבסיסיות. בפסק הדין שניתן בבג"ץ 2171/06 שני כהן נ' יושב-ראש הכנסת שב בית המשפט העליון וציין בהקשר זה כי:

"הנגישות לערכאות השיפוטיות הינה תנאי יסוד הכרחי להבטחת יכולתו של אדם לממש את מלוא הזכויות המוקנות לו במסגרת השיטה המשפטית".

פרופסור יובל אלבשן כותב בעניין זה כי הניסיון המצטבר מצביע על כך שדווקא כאשר מערכות המשפט מבוססות על אידיאת השוויון בפני החוק וכאשר גם העשיר וגם העני נכנסים בשערי אותו אולם וכפופים לאותה מערכת של דינים, הפך הצדק להיות קשה יותר להשגה עבור חלקים מהאוכלוסייה. זאת, לא משום שצדק לא נעשה באולם בית המשפט, אלא כי דרכן של אוכלוסיות מוחלשות לבתי המשפט רצופה מכשולים שאין מי שנותן עליהם את הדעת. כתוצאה מכך מקרים שבמובהק היה מוצדק שיגיעו לבית המשפט אינם מגיעים אליו. לבד מן המכשולים הכלכליים הברורים הכרוכים במפגש עם המשפט - כגון הוצאות שכר טירחת עורך דין, אגרות, הפסד ימי עבודה לצורך הופעה בבית המשפט והוצאות משפט - קיימים בפני אוכלוסיות מוחלשות מחסומים ישירים ועקיפים נוספים המקשים עליהן לעבור את השלבים הדרושים להבשלתה של תביעה משפטית. מודל ה- naming, blaming, claiming הקלאסי שפיתחו פלשתינר, אייבל וסאראט מציג זאת היטב: ראשית, על הנפגע להעניק "תווית" משפטית מוגדרת לאירוע הפגיעה - זהו שלב ה-naming; שנית צריך הנפגע להבין מיהו הגורם שאחראי לפגיעה בזכויותיו ולהתייצב מולו - זהו שלב ה-blaming; ושלישית, יש לתרגם טענות אלה ללשון משפטית. רק בשלב זה תוגש תביעה לבית המשפט וזהו שלב ה-claiming, דרישת הסעד. מובן, שאף שמדובר בשלב שנדרש לעבור כל תובע, עבור אוכלוסיות מוחלשות פרק הזמן הנדרש לתהליך זה ארוך יותר. זאת, משום שלעיתים קרובות אוכלוסיות כאלו אינן מודעות כלל לזכויותיהן ואין להן נגישות לשיח הציבורי בעניין זה, אם בשל חוסר במשאבים חומריים או בשל חוסר במשאבים אישיים. מחסומים ישירים מסוג נוסף הם למשל מחסומי תניות, הנפוצים במיוחד בחוזים אחידים. אף שנוכח סעיף 5 לחוק החוזים האחידים ברור שתנאי בחוזה אחיד השולל או מגביל את זכותו של לקוח לפנות לערכאות משפטיות בטל, רבים מקרב החותמים על חוזים כאלה אינם מודעים לעובדה זו וסבורים כי אין באפשרותם לפנות לבית המשפט בשל כך. לבד מן המחסומים הישירים, קיימים גם מחסומים עקיפים. בגדר מחסומים אלה ניתן למנות את העובדה כי בפריפריה, בניגוד למרכז הארץ, פועלים עורכי דין מעטים בלבד. כך למשל, חיפוש באתר לשכת עורכי הדין העלה רק שישה עורכי דין רשומים בירוחם ושישה בקצרין. המבקש להגן על זכויותיו נדרש על כן לא אחת להרחיק לעיר הגדולה הסמוכה ואף שלכאורה נשמע הדבר כמשימה שניתן לעמוד בה בישראל, ההתניידות בתחבורה הציבורית בפריפריה איננה פשוטה, וכך גם המשמעות של אובדן שעות עבודה והמשאבים הכספיים שיידרשו לכך. מחסום השפה הינו מחסום נוסף בו נתקלות אוכלוסיות מוחלשות וכך גם מחסומים תרבותיים ופסיכולוגים המובילים אוכלוסיות מוחלשות לתפוס את המשפט כ"אויב" המבקש להתאנות להם ולפגוע בהם ולא ככלי עזר היכול להגן עליהם ולאפשר להם לממש את זכויותיהם.

הפעילות ההתנדבותית בקרב אוכלוסיות אלה מסירה מן הדרך חלק מן החסמים שעליהם עמדתי ומרככת את החוויה הכרוכה בהגשת תביעה על-ידי אוכלוסיות מוחלשות. היא הופכת אותה לידידותית יותר ולעתים אף מעצימה, והמתנדב יוצא נשכר מכך שהוא מממש תפיסה ערכית ומחויבות לזכויות אדם ומחזק את הערבות ההדדית בחברה ואת הנגישות לבית המשפט במובן המהותי והעמוק של המילה.

ואין לטעות, מדובר בפעילות יום-יומית, אפורה ולא זוהרת. לעיתים נדרש מעורך הדין המתנדב למלא תפקיד של "מתרגם" הן במובן המילולי של המילה לאלה שהעברית אינה שגורה בפיהם, והן במובן האליגורי, דהיינו "תרגום" לשפה משפטית של העניין שיש להביא בפני בית המשפט. הוא מתווך בין בית המשפט ובין העובד, החייב, או כל חסר אמצעים אחר הנמנה עם אוכלוסייה מוחלשת. מי מכם שמתנדבים בתוכנית "שכר מצווה" בוודאי מכירים את החוויה שאני מדברת עליה, בה אתם מתבקשים לתרגם סיפור או בעיה אישית למסמך שיוגש לערכאה השיפוטית ותוך כדי כך אתם מוצאים את עצמכם משמשים כתף תומכת ואוזן קשבת לאדם במצוקה באופן החורג בהרבה מן הפונקציה המיידית שאותה אתם אמורים למלא. חוויה זו מוכרת גם לנו השופטים בכל הערכאות. כוונתי לאותם המקרים שבהם מופיע בפנינו בעל הדין בלתי מיוצג ומנסה להביא את עניינו בפני בית המשפט בדרך ובשפה שאינם משפטיים. לא אחת הוא עלול להיכשל בשל כך גם כאשר יש בפיו טענה צודקת משום שלא ידע להדגיש או להאיר את הנתון הטעון הדגשה ואזכור. אך לעתים קורה שהשופט או השופטת מצליחים לחלץ מתוך הדברים את העילה המשפטית ואת הסעד הראוי שהוא זכאי לו, ובכך מתאפשר להם לעשות צדק ולו במקרה אחד, קטן, של איש או אישה שלא היו מיוצגים. אוכל להעיד על עצמי כי תיקים אלו הם לעתים התיקים הנחרטים בזיכרון ונצרבים בתודעה השיפוטית כתיקים שאיפשרו לשופט או לשופטת להגשים את ייעודם כשופטים. על כן הם ממלאים אותנו לעתים סיפוק וגאווה לא פחות מהתיקים שבהם קבענו הלכה משפטית תקדימית חשובה.

כדי להדגים את הדבר אספר לכם סיפור על תיק שנזדמן לי לדון בו לאחרונה בבית המשפט העליון כראש הרכב. מדובר בערעור אזרחי שהגיש אדם שלא היה מיוצג אשר נקלע להליכי פשיטת רגל בשל חובות. בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי ניתן לו צו הפטר המסיים את הליכי פשיטת הרגל, אך האיש היה מלא טענות כרימון כלפי הנאמן בפשיטת הרגל וכלפי ההליך שהתנהל בעניינו. מדובר באדם מבוגר מאוד, ניצול שואה, שהעברית אינה שגורה בפיו ובמהלך הדיון בערעור קשה היה מאוד להבין את טענותיו. הוא פרס בפנינו את רוב סיפור חייו שכמובן לא היה רלוונטי לעניין, אך מתוך הדברים שאמר הצלחנו לחלץ עובדות אשר הכונס הרשמי והנאמן שהיו משיבים באותו הדיון לא פירטו בפנינו. הסתבר כי צו ההפטר ניתן למערער לאחר שהצליח לכסות 100%(!) של החובות שאושרו על-ידי הנאמן בפשיטת הרגל. כמו-כן הסתבר כי נותר בקופה עודף של עשרות אלפי שקלים אשר אמור היה להיות מועבר למערער, אך לא הועבר לידיו לאורך תקופה לא מבוטלת. הערעור הסתיים בכך שפסקנו על העברת סכומים אלה לידי המערער בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. כמו-כן חייבנו את הכונס הרשמי בהוצאות הערעור והפחתנו משכרו של הנאמן סכום מסוים שאף הוא, כך הורינו, יועבר למערער. בכך נעשה צדק עם המערער גם אם הסעדים שעליהם הורנו לא תאמו במדויק את הסעדים שאותם ביקש בערעור.

המחשה יפה נוספת לכך שאותם תיקים "קטנים" שאינם זוכים לתהודה ולפרסום; אותם תיקים שאינם עקרוניים ואינם משנים את פניו של המשפט - הם לעתים התיקים הנצרבים בזיכרונו של השופט וחקוקים בליבו, ככל הנראה בשל ההזדמנות לגעת בעולמם של בני-אדם באופן בלתי אמצעי, ניתן למצוא בדברים שכתב השופט זמיר עם פרישתו של הנשיא זוסמן מכס השיפוט שם הוא מספר, בין היתר, מה התשובה שקיבל מהנשיא זוסמן כאשר שאל אותו מהו בעיניו פסק הדין החשוב ביותר שנתן בשנות כהונתו. סיפרתי את הסיפור הזה בהרצאה אחרת שנתתי לאחרונה, אך הוא מתאים גם לנושא שלנו היום והוא סיפור יפה לכן אשוב ואספר אותו. אמר הנשיא זוסמן:

אני זוכר פסק דין אחד שהביא לי סיפוק וגאווה יותר מכל פסק דין אחר. ומהו? ... ערבי מעכו, כבן שבעים שנה, היה מכור לסמים מנעוריו. הוא לא סחר בסמים ולא פיתה אחרים ליטול סמים. אך הוא עצמו, משנתפס מדי פעם כשמעט סם בכליו, היה נותן את הדין ונושא בעונשו. והנה פעם אחת נתפס שוב כשהוא מעשן סם ונדון על-ידי בית המשפט המחוזי למאסר על תנאי לשלוש שנים. כעבור שנתיים עוד לא חלפה תקופת התנאי, והוא שב ונתפס באותה עבירה. כיוון שכך, היה על בית המשפט המחוזי להפעיל את המאסר על תנאי שהוטל בפעם הקודמת ולפסוק לו, בהתאם, מאסר בפועל לשלוש שנים. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון הגיע להרכב בו ישב השופט זוסמן. המערער, כמו במשפטים קודמים שלו, לא היה מיוצג על-ידי עורך דין. לכאורה, לא הייתה עילה לבית המשפט העליון להתערב בגזר הדין. אולם, אמר השופט זוסמן, "על אף חומרת הסכנה הנשקפת לציבור מהשימוש בסמים מסוכנים, נראה לנו כי לא זה המקרה שבו יש צידוק לאסור אדם זקן זה, בחוליו, לתקופה של שלוש שנים". לכאורה נוצרה כאן סתירה שאין ליישב אותה בין הדין לבין הצדק, כתפיסתו בעיני השופט. הרבה פעמים, כאשר נוצרת סתירה כזאת, הדין - ידו על העליונה. אך השופט זוסמן לא היה מוכן להשלים עם תוצאה כזאת. לא כך הוא רוצה לראות את הדין. מה עשה? מצא ונאחז בסעיף 182 של חוק סדר הדין הפלילי, המסמיך את בית המשפט להרשות הגשת ערעור לאחר המועד שנקבע בחוק, ושכנע את חבריו להרכב "לנקוט צעד בלתי רגיל, אשר אין בו כדי לשמש תקדים לגבי העתיד". וכך החליט בית המשפט: להאריך את מועד הערעור על פסק הדין אשר ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי שנתיים קודם לכן, ובו נפסק לנאשם מאסר על תנאי; לראות את הערעור שבפני בית המשפט גם כערעור על אותו פסק דין; לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין המטיל מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; ובמקום זאת לפסוק למערער מאסר של שלושה חודשים ... ואותו זקן, המשיך וסיפר השופט זוסמן, יצא מאולם בית המשפט אל המסדרון כשהוא צועק מאושר: תחי מדינת ישראל! יחי הצדק! כאן, מוסיף השופט זוסמן, היה לי סיפוק אמיתי. שכן הרגשתי שהצלחתי לעשות שימוש ראוי בדין כדי לעשות צדק כראוי. מופתע מעט - אומר השופט זמיר - הרשיתי לעצמי לשאול את השופט זוסמן: ומה הם יתר פסקי הדין החשובים שנתת? והשופט זוסמן, כאילו בגערה, השיב: הרי אמרתי לך - זהו פסק הדין החשוב שלי.

אין לי שום כוונה בשתי הדוגמאות שנתתי לעודד הליכים של בעלי דין בלתי מיוצגים. להפך, באתי לעשות נפשות להתגייסות של עורכי הדין ולו בהתנדבות ובאופן חלקי להנגשת המשפט למי שידו אינה משגת לשכור שירותי עורך דין. זאת מתוך ההכרה כי סיוע משפטי כזה יש בכוחו לחולל שינוי חברתי לצד פעילות משפטית חברתית המתקיימת בערוצים רבים נוספים החותרים להגשמת מטרה זו. ערוץ אחד נוסף שראוי אולי להזכיר בהקשר זה ובו נוטלים עורכי דין, אם כי לא בהתנדבות, תפקיד מרכזי הוא מוסד התובענה הייצוגית. מוסד זה משמש במקרים רבים כלי חשוב להעצמת הפרט המוחלש בהתמודדות עם הרשויות ועם גופים פרטיים גדולים וחזקים, על דרך של חבירה קבוצתית הנותנת מענה לפערי הכוחות המתסכלים הקיימים בחברה, למשל בהקשרים צרכניים.

חשוב לומר כי המשפט אינו הכלי היחיד ולעתים אף אינו הכלי המתאים להוביל שינויים חברתיים. ידועה בהקשר זה עמדתו של המלומד האמריקני ג'רלד רוזנברג בספרו "The Hollow Hope: Can Courts Bring About Social Change?" הסבור כי התקווה שבתי המשפט יחוללו שינוי חברתי היא תקווה חלולה והוא אף מדגים את התזה הפסימית הזו באמצעות פסק הדין הידוע של בית המשפט העליון בארצות-הברית בעניין בראון נ' מועצת החינוך של טופיקה מ-1954, שנהוג להתייחס אליו כאבן פינה וכפסק דין מכונן בסוגיית השוויון וביטול הסגרגציה על-רקע האפליה הגזעית בין שחורים ללבנים בארצות-הברית. רוזנברג מציין בספרו כי לאמיתו של דבר ועל-פי בדיקה אמפירית שנערכה, לא התרחש שינוי חברתי ולא הוטמע יתר שוויון בחברה האמריקנית בשנות החמישים בעקבות פסק הדין, אלא רק בעקבות חקיקת חוק זכויות האזרח (Civil Rights Act) בשנת 1964 לפיו נתאפשרה הטלת סנקציות תקציביות על בתי ספר מפלים וכן אפשרה לתובע הכללי לתבוע בשמם של נפגעי אפליה. ככל שביקש רוזנברג להראות כי חקיקה בנושאים אלה עדיפה ואפקטיבית יותר, אני מוכנה להסכים אך דומני כי בין המודל שמשרטט רוזנברג ולפיו אין לבית המשפט יכולת לתרום לשינוי חברתי ובין המודל ההפוך הדוגל בגישה לפיה בית המשפט הוא הכלי הייחודי והחיוני ביותר במאבק לשינוי חברתי, ראויה לתשומת לב גישת הביניים עליה עמדה פרופ' גביזון במאמר שפורסם בכתב העת מעשי משפט בתגובה וביקורת על המהדורה השנייה מ-2008 לספרו של ג'רלד רוזנברג. לגישתה, המשפט ובתי המשפט הם רק מרכיב אחד, חשוב ככל שיהיה, במאבק לתיקון חברתי. הוא יכול לתרום משמעותית למאבק זה, בתנאי שאינו פועל לבדו. על כן, בעזרתכם עורכי הדין כ"סוכנים" וכשותפים מלאים לעשייה המניעה תהליכים של שינוי חברתי, אני סבורה כי ניתן לתרום להגשמת מטרה זו.

ולסיום - אני מקווה כי תזכרו גם בהמשך הקריירה המשפטית שלכם שיש מי ששפת המשפט אינה שפתו, מי ששפת המשפט מפחידה אותו ומונעת ממנו לעמוד על זכויותיו הבסיסיות ביותר ותעשו למען החברה מתוך הבנה שאי-אפשר לחכות שמישהו אחר יעשה זאת במקומכם; שתפעלו משום שרכשתם כלים משפטיים שבאמצעותם ניתן לסייע לאחרים בקבלת הסעד המגיע להם.

התחלתי את דבריי במשל, ואבקש לסיים בשירו של המשורר אלמוג בהר, ושמו "מעשים קטנים":

אָדָם פּוֹדֶה נַפְשׁוֹ בְּמַעֲשִׂים קְטַנִּים
בְּזִכְרוֹנוֹת שֶׁהוּא זוֹכֵר כְּשֶׁכֻּלָּם
שׁוֹכְחִים, בִפְּצָעִים שֶׁהוּא סוֹבֵל כְּשֶׁכֻּלָּם
שְׂמֵחִים, בִּשְׁתִיקוֹת שֶׁהוּא שׁוֹתֵק כְּשֶׁכֻּלָּם
צוֹחֲקִים, בְּחִיּוּכִים שֶׁהוּא מְחַיֵּךְ כְּשֶׁכֻּלָּם
שׁוֹתְקִים, בִּסְדָקִים שֶׁהוּא עוֹצֵר כְּשֶׁכֻּלָּם
מַמְשִׁיכִים, בִּרְאָיוֹת שֶׁהוּא אוֹסֵף כְּשֶׁכֻּלָּם
מַשְׁלִיכִים, בִּפְתָחִים שֶׁהוּא מְגַלֶּה כְּשֶׁכֻּלָּם
מַסְתִּירִים, בְּשִׁכְחָה שֶׁהוּא שׁוכֹחֵַ כְּשֶׁכֻּלָּם
זוֹכְרִים, אָדָם פּוֹדֶה נַפְשׁוֹ
בְּמַעֲשִׂים קְטַנִּים.

אכן, ראוי לנו, כל העושים במלאכה המשפטית, לזכור תמיד כי אדם פודה נפשו במעשים קטנים.

אני מאחלת לכולכם שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.