"מכובדיי כולם,
רעייתי שרה ואני תמיד שמחים להיות כאן אתכם עם הרבה זיכרונות של מורשת אצ"ל מבית הורינו. כל פעם שאני שומע את שיר בית"ר המופלא, אני נפעם איך ז'בוטינסקי הצליח בשלושה בתים קצרים לסכם את ההיסטוריה היהודית, את הנסיקה שלנו מתהום הנשייה לתקומה, וקיבץ את הערכים שנותנים לנו את התקומה.
לפעמים מילים קצרות אומרות הכל. פה, במקום הזה, שלוש מילים עוצמתיות מלוות את תל אביב-יפו מאז ראשיתה: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית". הסיסמה הזו לקוחה מספר ישעיהו, והיא עוררה השראה במייסדי העיר. עוררה בהם השראה עוד כשהיו פה יותר חולות מאשר בתים. "עוד אבנך ונבנית" -הם אמרו לנוכח אתגרי ההתחלה. "עוד אבנך ונבנית" - כשהוקמו שכונות חדשות, בתי מלאכה, שווקים, קניונים, מגדלים. "עוד אבנך ונבנית" - גם בתקופות קשות של מאורעות דמים, כפי שארע בחצי השנה שקדמה להקמת המדינה. בחצי השנה הזו התחולל כאן מאבק עיקש, קרב איתנים, בין תל אביב הצעירה ליפו הסמוכה לה.
תל אביב התפתחה, היא קלטה עולים חדשים והיא הפכה למרכז כלכלי ותרבותי. יפו, שממנה יצאו ראשוני תל אביב, הפיקה תועלת מן הקרבה לכרך הצומח - אבל מעת לעת, מפעם לפעם, יזמו הכנופיות הערביות שהיו בה התפרצויות אלימות, בעידודם של מסיתים ומתסיסים. הם עשו זאת גם בשנים 1921, 1929, 1936, והשיא ב-1948-1947, כשההסלמה החמורה הפכה את העורף לחזית. הצתות, צליפות, הפגזות, מיקוש בתים, הטלת פצצות -אלה הפילו בנו חללים ופצעו רבים אחרים, וכל זה בשכונות הדרומיות של תל אביב. בשכונת התקווה, למשל, התחולל קרב גדול בדצמבר 1947. באחד הלילות תקפו מאות פורעים חמושים את השכונה - הרגו, בזזו והציתו בתים - עד שנהדפו לאחור.
אבל ההתקפות על שכונות-הדרום לא פסקו. הן לא רק גבו מחיר בנפש ובגוף, הן לא רק שיבשו את חיי הכלכלה והמסחר - הן גם יצרו בעיית פליטים. אנשים לא יודעים שהיו פשוט פליטים שעזבו את בתיהם, שמוגנו בשקי חול ועברו לתוך תל אביב, לתוך החלקים האחרים השקטים של תל אביב - במרתפים, בחדרי מדרגות, בחצרות, בבתי-כנסת, בבניינים בהקמה.
התערערות הביטחון בשכונות-הספר של תל אביב הגיעה לנקודת פיצוץ בתחילת האביב של תש"ח. שיבוש הסדר הציבורי והמועקה הנפשית ביישוב, אלה הביאו את אנשי האצ"ל לומר "עד כאן", "אנחנו חייבים ליטול את היוזמה לידנו". הם גם צפו פני עתיד, משום שהתקרב המועד בהכרעה על גורל המדינה: כשהבריטים יעזבו את הארץ, הם הבינו את זה היטב, ברגע שהבריטים יעזבו את הארץ צבאות עוינים צפויים לפלוש למדינה הצעירה, וכשצבאות הללו יפלשו, יפו עלולה להפוך למובלעת עוינת שתשתף פעולה עם האויב מבחוץ. והעיקרון זה - של זיהוי הסכנה בזמן - עיקרון קריטי לקיום שלנו, הוא נחקק בתודעת עמנו רק לאחר אסונות כבדים שפקדו אותנו. אבל אומה חפצת-חיים חייבת לזהות בזמן את הסכנות האורבות לה, ולהגיב בהתאם. אנחנו משתדלים לעשות זאת כל הזמן.
'גידי' (עמיחי פאגלין), שבנו נמצא פה, תא"ל גיא פגלין, קצין המבצעים המזהיר של האצ"ל, הבין עניין זה לאשורו. לכן הוא אסף מודיעין על מעוזי הפורעים ביפו - שאגב, נאמר כאן בצדק - רבים מהם כלל לא היו ערבים מקומיים, אלא זרים עירקים, סורים, חיג'אזים, מוסלמים מיוגוסלביה. למדתי הערב גם פולנים, זה חדש לי. 'גידי' ואנשיו התעמקו במפות, גיבשו טקטיקות, רקמו תוכניות-הגנה והתקפה, ואגרו אמצעי לחימה. כשמנחם בגין שלח אותם למשימתם, הם ידעו שהם יוצאים להסיר את האיום מעל תל אביב ומעל הארץ כולה - ובמקביל להגן על הכבוד הלאומי.
הקרבות ביפו היו עזים, הם היו ממושכים. לוחמי האצ"ל ניסו לפרוץ אל קיני הכנופיות - יום אחר יום - אבל המשימה לא צלחה. במצבים כאלה אפשר להישבר, אפשר להרים ידיים, אבל כוח הרצון של אנשי המחתרת - גבר. הם פשוט סרבו לוותר. הם באו לבגין והם התעקשו על הזדמנות נוספת.
'גידי' רב-המעללים הוכיח גם הפעם גמישות ויצירתיות טקטית ראשונה במעלה. הוא הגה רעיון מקורי, שמוכר לכם היום, אבל זה היה חדש אז - לפרוץ פרצות בקירות בתים בעזרת פטישים גדולים ולהתקדם בצורה בטוחה, מבית לבית, אל לב יפו. השיטה הזו אומצה על-ידי צה"ל בכמה ובכמה הזדמנויות אבל התקדים, ה"פטנט" אם תרצו, שייך ל'גידי' ולאצ"ל.
האצ"ל לא נרתע מן הכוחות הבריטיים שהתייצבו ביפו לצד הערבים. הם בוודאי לא היו לצדנו. בהזדמנויות שונות הם גם עזרו לאש הערבית וללוחמים הערביים. וזהו עוד עיקרון חשוב, שמנחה גם אותנו: תמיד להיות מסוגלים להגן על עצמנו בכוחות עצמנו. אם מעצמות רוצות להתגייס לטובתנו - מה טוב. אבל איננו יכולים לבנות את הביטחון הלאומי שלנו על יסודות אחרים, קודם כל על עצמנו.
ואכן האצ"ל תקף בשצף-קצף: חבלנים, חוליות חיפוי, מסתערים - כולם ביצעו את מלאכתם תחת אש צולבת. שכונת מנשייה נכנעה, יתר חלקי יפו עברו ריכוך מאסיבי, וחבירת ה'הגנה' לאצ"ל הביאה את המשימה אל סיומה המוצלח. זוהי דוגמה לשיתוף פעולה, שמבטא את היותו של השלם גדול מסכום חלקיו. אחדות עוזרת לניצחון, הייתי אומר היא חיונית כאן לניצחון.
לא רחוק מכאן הכריז מנחם בגין לאחר פרשת אלטלנה: 'מלחמת אחים - לעולם לא'. וגם היום: לא למלחמת אחים, כן לאחדות פנימית. גם אחרי שבגין הכריז את זה, באצילות נפש שאין שנייה לה, ירו לוחמי האצ"ל פה, שהם נטשו את הספינה הבוערת בתוך המים. גם אז, בימים ההם, בשחרור יפו קודם לכם, לא רבים ששו להתחלק עם האצ"ל בתהילת המנצחים. הבוז וההכפשות כלפי הארגון הצבאי הלאומי נמשכו כבימים ימימה. אבל התשואות, אגב גם כלפי בגין עצמו, התשואות שלוחמי האצ"ל קיבלו מתושבי דרום תל אביב, פיצו על הכל: כבוד למנצחים וכמובן הרכנת ראש לזכרם של נופלי המערכה.
ידידיי, היו מי שהחשיבו את השחרור של יפו כשחרור השלישי של יפו. יפו נודעה כ"שער ציון" והיא שוחררה שלוש פעמים על-ידי לוחמים יהודיים באלפי שנות קיומה. המשחרר הראשון היה שבט דן בימי יהושע בן נון, המשחרר השני היה שמעון החשמונאי, המשחרר השלישי היה הארגון הצבאי לאומי.
כניעת יפו, הרבה מאוד בזכות אנשי ונשות האצ"ל, הזניקה את תל אביב-יפו לעידן חדש. העיר המאוחדת היא מוקד שוקק-חיים של כלכלה, תרבות ויצירה. מעת לעת אני משקיף עליה ממרומי 'מצודת זאב', ברחוב המלך ג'ורג', ואני יודע שכל זה הושג בגאווה גדולה בעמל עצום ובעמל דורות ובדם לוחמינו. זוהי האמת, ואנו נמצאים כאן לטובת שימור האמת לדורות.
אני מצדיע בגאווה למשחררי יפו, ואני דואב מעומק ליבי על נפילת בנים ובנות יקרים לאומה. שכרם הוא התממשות החזון: "עוד אבנך ונבנית".
תודה רבה לכם".
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
