|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
- מסמך רקע בנושא;
הוכן על-ידי מרכז מחקר ומידע של הכנסת;
הוגש לוועדת חוקה חוק ומשפט
|
סקירה זו עניינה חופש העיתונות וההגנה המשפטית על העיתונאים וחופש העיתונות מפני איומים מצדם של בעלי ההון האוחזים בבעלות על מערכות העיתונות בישראל. מטעמי זהירות מתוחמת סקירה זו לשוק העיתונות הכתובה בלבד, אף כי ניתן להשליך ממנה גם על הנעשה או העלול להעשות, בעיתונות האלקטרונית.
עיקר הממצאים: (המספרים בסוגריים מתייחסים לסעיפים בגוף הסקירה)
1. ההגנה על חופש הביטוי וחופש העיתונות טרם הועלתה על הכתב במסגרת חוקי היסוד. עם-זאת, חופש הביטוי וחופש העיתונות מהווים זכויות חוקתית המוגנות, על-דרך הפרשנות, מכח חוק -יסוד כבוד האדם וחירותו. (פיסקאות 2 - 5)
2. ההכרה בחופש הביטוי וחופש העיתונות כזכויות חוקתיות אינן מבטיחה להן עליונות בכל עימות מול זכות אחרת. במידה והעימות הוא מול זכויות שוות משקל הרי שהאיזון אופקי, קרי מבוסס על הליך של פשרה בין הזכויות, בעוד שכאשר מדובר בזכויות בעלות משקל שונה האיזון הוא אנכי, כך שבכוחה של הזכות החזקה יותר "להביס" את הזכות החלשה ממנה. (פיסקה 6)
3. ניתן לזהות שני מעגלי איום על חופש העיתונות : איום מצד כוחות השלטון (איום חיצוני) ואיום מצד גורמים המעורבים במערכת העיתונאית עצמה (איום פנימי). מסמך זה עניינו רק באיום הפנימי. (פיסקה 8)
4. שליטתם של בעלי הון כלכלי בעיתונות מעוררת חשש לניצול כח זה לשם קידום מטרות אישיות. הבטחת חירות העיתונות מהתערבות שלטונית אינה מבטאת השלמה עם דיכוי אותה חירות על-ידי בעלי אינטרסים פרטיים.(פיסקה 10)
5. ככל ששוק התקשורת ריכוזי, וככל שרווחת בו תופעת הבעלות הצולבת, דהיינו ככל שבידו של מו"ל יחיד מרוכזים יותר כלי תקשורת וככל שמצומצם מספרם של המו"לים, כן גדלה הסכנה של שימוש לרעה בכוח העיתונאי, תוך הסגת חופש העיתונות ופגיעה בדמוקרטיה.(פיסקה 12)
6. תופעת ריכוזיות השליטה והבעלות הצולבת היא מן התופעות המאפיינות את שוק התקשורת הישראלי וזכתה לביקורת מצד כל הגורמים שבחנו ענף זה. (פיסקה 13)
7. על-פי הדין הקיים, למוציא לאור מותר להנחות את עובדיו העיתונאים הן בדבר התחומים שיסוקרו על-ידי העיתונאי והן על תוכנן של כתבות אלו. עיתונאי הנדרש לכתוב כאמור אינו רשאי לסרב לכתוב. הלכה זו נשענת על פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעניין דב"ע נ"ג 3-223, פלסטין פוסט בע"מ נ' ג'ואנה יחיאל, פד"ע כז 436. (פיסקה 22)
8. יש להדגיש כי הלכות בית-הדין הארצי לעבודה (בשונה מהלכות בית-המשפט העליון) אינן מחייבות בתי משפט אחרים, ויש בהן כדי "הנחייה" בלבד. (פיסקה 24)
9. כל עוד עיתונאי מועסק בעיתון, הוא זכאי לכאורה להדוף את הצנזורה של המו"ל ולפרסם את המידע או הדעה אשר המו"ל מעונין בהשתקתם. אולם הוא צריך לדעת כי המו"ל רשאי להגיב על הפרסום בפיטוריו, וזאת גם אם יוכיח העיתונאי שבפרסום היה עניין ציבורי וכי לצינזור אין ולא היה כל צידוק עיתונאי.(פיסקה 32)
10. הרכב בית-הדין הארצי לעבודה, כמו גם שינוי המגמות החברתיות, והשרשת העקרונות הקבועים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו עשויים להוביל לשינוי ההלכה האמורה. (חוק היסוד התקבל בשנת 1992, ופסק הדין ניתן באוקטובר 1994. מאז התפתח המשפט החוקתי בישראל כדי כברת דרך רבה). (פיסקה 33)
11. מן הראוי להבחין בין הזכות לחייב כתב מסקר לכתוב דבר מה לבין חיובו של פובליציסט לעשות כן. בהיות הפובליציסטיקה בגדר הבעת דעה אישית, קשה להצדיק חיובו של פלוני לכתוב את דעותיו של בעל השליטה. (פיסקה 27)
12. כוחות השוק בישראל, בהתחשב בהיותו ריכוזי, מונעים את היכולת להתמודד עם שימוש לרעה בעיתונות על-ידי כוחות השוק, קרי למשל על-ידי חרם קוראים. (35)
|
|
א. מעמדו המשפטי של חופש העיתונות
|
|
א.1. המקורות המשפטיים להכרה בחופש העיתונות כזכות יסוד
1. נקודת המוצא לסקירה זו הנה הכרה בחשיבותה של עיתונות חופשית. אכן, "קיומה של עיתונות חופשית, אחראית ומקצועית הוא אחד מן התנאים ההכרחיים לקיומה של שיטת ממשל דמוקרטית של ממש"1.
2. ההגנה על חופש העיתונות טרם הועלתה על הכתב במסגרת חוקי היסוד ולכן היא שואבת את כוחה, על דרך הפרשנות, משני מקורות עיקריים: חופש הביטוי של הפרט, וההגנה על שיטת הממשל הדמוקרטית.
3. אמת הדבר שחופש הביטוי לא מעוגן בטקסט של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אולם הלכה מושרשת היא כי חוק-היסוד האמור מעגן את חופש הביטוי כזכות חוקתית, ואין חולקים על הלכה זו עוד2.
4. יישומו של חופש הביטוי מחייב לגזור גם הכרה בחופש העיתונות כזכות-יסוד. זאת, שהרי יכולתם של היחידים בחברה לשאוב מידע לצורך תהליך קבלת החלטות טמונה באספקה של מידע מלא, חופשי, אמין, ונטול פניות. ההגנה על חופש העיתונות היא לפיכך, בראש ובראשונה, הגנה על יכולתם של האזרחים ליישם שיטת הממשל הדמוקרטית3.
5. ואכן, ההכרה בחופש-העיתונות כזכות-יסוד, בדומה להכרה בחופש הביטוי, הושרשה זה מכבר בדין הישראלי ואינה נתונה עוד במבחן משפטי. זאת אף זאת, יש הסוברים כי ניתן לראות את חופש העיתונות כמעוגן במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזאת כאמור בשל היחס הישר שבין חופש הביטוי של הפרט לבין חופש העיתונות4.
עם-זאת, ולמען הסר ספק, המליצה "הועדה הציבורית לחוקי העיתונות"5 (להלן: "ועדת צדוק") לעגן מפורשות את הזכות של כל אדם לחופש הביטוי והפרסום וכן את הזכות היסודית לחופש העיתונות במסגרת חקיקת יסוד6. המלצה זו טרם יושמה.
א.2. עוצמת ההגנה המוענקת לחופש העיתונות ביחס לזכויות אחרות, בדגש על זכות הקניין.
6. חשוב לזהות כי מקובל לאבחן בין עצם ההכרה של הדין בזכות כלשהי כזכות-יסוד לבין מידת ההגנה שהדין מעניק לזכות זו שעה שהיא מתעמתת מול זכויות אחרות. בלשון משפטית מזהים אבחנה זו כפער שבין הקף התחולה של החוק (על מה החוק מגן) לבין הקף ההגנה של החוק (עוצמת ההגנה שהדין מעניק).
7. מכאן, שאף כי הראנו שהדין מכיר בזכות לחופש עיתונות כזכות יסוד מן המעלה העליונה, יתכנו נסיבות בהן תיסוג זכות זו מפני זכות אחרת.
דוגמה טובה למקרה פרטי של עימות מעין זה הוא מצב בו מתבקש עיתונאי על-ידי עורך של מדיה עיתונאית או על-ידי המוציא לאור לסקר נושא מסוים או להמנע מסיקור אותו נושא.
במצב מעין זה מתנגש חופש הביטוי והעיתונות של העיתונאי בזכות הקניין וחופש הביטוי של בעל העיתון. הואיל וזכות הקניין מעוגנת מפורשות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, והואיל וביטוייה הבסיסי של זכות זו הינו יכולתו של בעל הקניין לעשות בקניינו כרצונו, נמצא כי מתן חופש פעולה מלא לעיתונאי, תוך הדגשת חופש הביטוי והעיתונות, כרוכה מאליה בכרסום זכות הקניין של בעל העיתון. ולהפך, הדגשת חופש הקניין כרוכה בכרסום חופש העיתונות.
זאת ועוד, הואיל וזכות הקניין, כמוה כחופש הביטוי נתפסות כזכויות יסוד הנשענות שתיהן על חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו, הרי שלפנינו עימות בין זכויות בעלות עוצמה פוטנציאלית זהה, קרי המצויות על אותו מישור תחולה והגנה, ולפיכך נדרש הדין לאזן בניהן איזון אופקי, ובלשון עממית לערוך "פשרה". זאת, כמובן, להבדיל מאיזון אנכי המתייחס למצבים בהם זכות אחת גוברת על זכות אחרת (דהיינו הן נמצאות על מישורי תחולה והגנה שונים) ולפיכך בכל עימות בניהם תגבר הזכות הראשונה תוך ביטול הזכות השנייה, בלשון עממית: הזכות הראשונה "מנצחת".
|
|
ב. מעגל האיומים על חופש העיתונות - האיום מבית
|
|
8. כפי שראינו חופש העיתונות מהווה מסד לקיומה של כל דמוקרטיה ולהבטחת חופש הביטוי של כל פרט. מכאן נובע הצורך לזהות ולהתמודד עם האיומים הרובצים לפתחה של העיתונות החופשית בישראל.
מבלי לפרוט את כל סוגי האיומים, די לענייננו אם נעמוד על חלוקתם של האיומים לשני מעגלים: מעגל פנימי ומעגל חיצוני. המעגל החיצוני עוסק ביחסי התקשורת ורשויות השלטון; המעגל הפנימי עניינו מקבילית הכוחות הפועלים בתוך עולם העיתונות7.
בהתחשב במטרת הדיון בוועדה, סוקר מסמך זה את המעגל הפנימי בלבד.
ב.1. האיום הטמון בבעלות פרטית על גופי תקשורת ובריכוז השליטה על אמצעי התקשורת
9. תחום העיתונות מתייחד במסלול הישיר שיש לו לעיצוב דעת הקהל ובכך להנעת מערכות הדמוקרטיה. למעשה, מהווה העיתונות המנגנון העיקרי (והכמעט מוחלט) של הציבור בגיבוש דעות, בקרה ופיקוח על גופים פרטיים, ממלכתיים, משפטיים וממשלתיים.
10. בדומה לחשדנות הציבור כלפי גופי תקשורת הנשלטים על-ידי המדינה, קרי על-ידי המערכת הפוליטית, יש להכיר, בשוק של עיתונות מסחרית, בסכנה כי השולטים במערכת זו יעשו בה שימוש אינטרסנטי לשם קידום מטרותיהם הכלכליות, החברתיות והפוליטיות. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון של ארצות הברית, כי הבטחת חירות העיתונות מהתערבות השלטון איננה מחייבת להשלים עם דיכוי חירות זו על-ידי אינטרסים פרטיים8.
11. ואכן, נראה כי הסכנה הטמונה בשימוש מניפולטיבי בעיתונות לשם קידום אינטרסים פרטיים, מקבלת בשנים האחרונות משנה תוקף9. העלמותם של עיתונים בבעלות ציבורית לטובת עיתונות בבעלות פרטית, ותוך ריכוז הבעלות במדיות התקשורת השונות (עיתונות כתובה, משודרת וטלוויזיונית) בידי אותם גורמים עצמם, נותנת בידי גורמים אלו יכולת להכתיב את סדר היום הציבורי. עמד על תופעה זו העיתונאי משה רונן בספרו "אתיקה עיתונאית":
"בשנות התשעים נוצר טיפוס חדש של מו"ל ישראלי. זהו מו"ל צעיר השולט על כמה כלי תקשורת - עיתון ארצי, מקומונים, זיכיון להפעלת טלוויזיה בכבלים, שבועונים, זיכיון לשירותי טלוויזיה [...] נוסף על הבעלות הצולבת על כלי תקשורת יש לו לעיתים קרובות גם אינטרסים כלכליים נוספים: הוצאות ספרים, חברות תקליטים, עסקי דלא-ניידי, חברות בנייה, מלונות, עסקי סחר בנשק. המו"ל החדש אינו חושש ואינו מהסס להתערב בשיקולי העריכה של העיתון. הוא מינה עצמו לעורך הראשי או לעורך האחראי ומפעיל בעצמו שיקולי עריכה. [...] כאשר למו"ל כזה יש אינטרסים כלכליים רבים (ולעיתים אף אינטרסים פוליטיים מוגדרים, ד.ל.) יהיה לו קשה להמנע מן הפיתוי לסייע להם באמצעות שליטתו בעיתון ובכלי תקשורת נוספים". [ההדגשות הוספו]
12. הסכנה הטמונה בהתערבות אינטרסנטית מצד בעלי ההון האוחזים בבעלות על אמצעי התקשורת, מקבלת משנה תוקף ככל ששוק העיתונות ריכוזי יותר, דהיינו ככל שבידו של מו"ל יחיד מרוכזים יותר כלי תקשורת, וככל שמצטמצם מספרם של המו"לים10. הביטוי "ריכוזי" הינו הביטוי הנכון לענייננו שכן אין די בקיומם של כלי תקשורת רבים ומגוונים לשם הבטחת פלורליזם רעיוני וחופש העיתונות. זאת, שכן אם כל כלי התקשורת נשלטים על-ידי אותם בעלי הון הרי שביכולתם של אלו לכוון את התכנים המתפרסמים בעיתונות כולה.
13. תופעה זו של ריכוזיות השליטה והבעלות הצולבת, היא מן התופעות המאפיינות את שוק התקשורת הישראלי והיא זכתה לביקורת מצד כל המלומדים ומצד כל הועדות שבחנו את שוק העיתונות בישראל .
14. ריכוז השליטה והבעלות הצולבת מקל על בעלי עניין לסוגיהם להשפיע על תוכן הפרסומים העיתונאיים11. כך למשל, די לו לפלוני להביא גורם אחד מבין הגורמים החולשים על העיתונות בישראל לכלל מוטיבציה לקדם עניין מסוים או להדחיק עניין אחר כדי שתהא בידו יכולת השפעה מכרעת על העלמת או הפצת אותו עניין12.
15. ככל שהדבר נוגע להבטחת הדמוקרטיה בישראל תופעת ריכוז הבעלות טומנת סיכון פוליטי רב משמעות שכן המתמודדים על שוק הדעות נאלצים "לעבור דרך" אותם גופים השולטים על העיתונות לשם הגעה אל כלל הציבור הרחב. בכך ניתנת בידי השולטים על ברז העיתונות היכולת לנווט את המערכת הפוליטית, להמליך פוליטיקאים אחדים ו"להעלים" פוליטיקאים אחרים13.
16. סיכון נוסף הנובע מריכוזיות שוק התקשורת הוא הזמינות של "קרטל דעות"14, קרי הסכמות בין הגופים השולטים על התכנים המסוקרים על ידם. על סוגיה זו עמדה גם ועדת צדוק בציינה כי "בעיה זו חריפה במיוחד במדינה שבה לא ניתן לסמוך על כוחות השוק ועל התחרות החופשית שיחשפו עד מהרה את כל ניגודי העניינים שהתגלו בעיתונות."15
17. סיכום ממצה של השלכותיו של האיום הנובע מהריכוז בשוק התקשורת ומהבעלות הצולבת ניתן על-ידי השופט שמגר בפסק הדין בעניין תביעתו של עורך הדין שלמה כהן כנגד לשכת עורכי הדין במטרה לאכוף עליה פרסום רשימה מפרי עטו, ומתומצת בספרו של משה נגבי "חופש העיתונות בישראל16 כדלקמן:
" ללא אפשרות של גישה אל אמצעי התקשורת עלולה הגשמתו של חופש הביטוי להיות חלקית בלבד [...] אם בעלי השליטה באמצעי התקשורת יסרבו לשקף רעיונות מסוימים, עלולה תמונת הרעיונות להתעוות. 'שוק הרעיונות' עלול להפוך ל- 'שוק הרעיון הבלעדי' [...] אין לך דבר רחוק יותר מדמוקרטיה מאשר אחידות רעיונית טוטלית (קולקטיביזם רעיוני) [...] הסכנה לחיסולו של שוק הרעיונות נובעת בראש ובראשונה מריכוזיות בשליטה באמצעי התקשורת [...] הדעה שהובעה [...] לפיה אין אצלנו שליטה ריכוזית בתחום העיתונות, מנותקת מן המציאות. ברור וידוע הוא כי יש שליטה ריכוזית, ובעליה גם יודעים היטב להפעיל את כוחם." [ההדגשות הוספו]
|
|
ג. זכות בעליו של עיתון להשפיע על תכניו של העיתון והשפעתה על חופש הביטוי של העיתונאים
|
|
18. בשני הפרקים לעיל עמדנו על חשיבותו של חופש העיתונות ועל האיומים "מבית" על חופש זה. ואולם, יושם אל לב כי בייסוד סקירתנו את תחום האיומים מבית עמדה ההנחה שבעלי-העיתון ועורכיו יכולים ורשאים לקבוע את תכניו של העיתון, אגב קידום דעות ותחומים מסוימים או, לחלופין, הצנעת ואף העלמת דעות ותחומים אחרים.
19. הנחת זכות זו של בעלי העיתון להכתיב את תכניו אינה מובנית מאליה. עמדנו כבר (בסעיף 7 לעיל) על העובדה שזכות הקניין והביטוי של בעלי העיתון עשויה להתנגש בחופש הביטוי של העיתונאי והעיתונות. עתה נדרשים אנו לבחון את תקפותה של ההנחה האמורה, קרי לעמוד על ההכרעה המשפטית בשאלת האיזון בין זכויות מתנגשות אלו.
20. סוגיה זו, הבאה לידי ביטוי בשאלה הבאה: "החייב עיתון, שנרכש על-ידי בעלים פרטי, ליתן במה למגוון הדעות בחברה הישראלית, או שמא מותר לו לכוון את כתיבתו ומאמריו להשקפה המקובלת עליו?" נדונה בפסק הדין בעניין ג'רוסלם פוסט נ' ג'ואנה יחיאל17 (להלן: "פס"ד יחיאל"; "פרשת יחיאל").
21. מחד, ניתן לשאול "האם ניתן, והאם ראוי, לאלץ בעליו של כלי תקשורת פרטי לפרסם במדיום 'שלו', ועל חשבונו רעיונות המעוררים בו סלידה, או חומר הנראה מסוכן לו עצמו, לכיסו [...] האם לא תהיה בכפיה כזו פגיעה בלתי מוצדקת בחירות הביטוי, באוטונומיה האישית ובזכות הקניין שלו עצמו?"18 מאידך, "חיוני למנוע את המצב שמי ששולט מבחינה פיננסית בעיתונות ישלוט גם בדעותיו של הציבור", שכן "חופש העיתונות, מבחינת הציבור, פירושו שהציבור לא יקבל רק אינפורמציה, וישמע רק דעות של בעל המאה - של בעל היכולת הפיננסית לנהל עיתון"19.
22. בהתמודדות עם סוגיה זו בעניין יחיאל הציג בית הדין לעבודה שתי השקפות שונות. בעוד שבית הדין האזורי (כבוד השופטת ברק) הדגיש את חופש הביטוי וסבר כי צנזורה מצד המו"ל אינה לגיטימית ונותנת בידי העיתונאי זכות להתפטר בדין מפוטר, נקט בית-הדין הארצי לעבודה, עמדה שונה וביכר להדגיש את זכות הקניין של בעל העיתון. כך, בעוד בית הדין האזורי מציין כי:
" 'אסור לו [למו"ל] לשלול או להגביל שלא כדין את חופש העיתונות' של עיתונאיו 'על-ידי התערבות יומיומית בצורת הכתיבה'."20
ציין בית הדין-הארצי לעבודה כי:
"רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים נוגדים. רשאי בעלים של עיתון לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של עיתונו, ואינו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות."
בית הדין הארצי אף הוסיף כי:
" רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו, לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי."
וכן:
" אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה.
[...]
עיתון, יהא נפוץ כאשר יהא, אינו חייב ליתן "ביטוי מתאים של השקפות שונות הרווחות בציבור" כשם שרשות השידור חייבת לעשות מכוח חוק. רצוי וראוי כי יעשה כן, אך זכותו גם שלא לעשות כן. "
ולבסוף:
"אין בסירוב העיתון לפרסם מאמר זה או אחר של עובד פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי. " [ההדגשות הוספו]
23. יש לציין כי האבחנה בין פסיקת בית-הדין האזורי לארצי מציגה את השקפת העולם המשפטית של כל אחד מהם באשר לעימות הערכי שבין זכות הקניין לחופש העיסוק במקרה הספציפי של עיתונאי ומוציא-לאור.
פרופ' זאב סגל21 סבור כי גישה זו של בית-הדין הארצי מושתת על השקפת יסוד כוללת ולפיה עיתון פרטי אינו חב בכל חובה ליתן במה למגוון הדעות בחברה הישראלית, וזאת בניגוד לחובה המוטלת על אמצעי הסיקור האלקטרונים הממלכתיים. להבדיל, מגישה זו, זיהה בית הדין האזורי שיווי משקל בין הזכויות.
24. מטבע הדברים השקפות עולם משפטיות משתנות עם השנים ועם שינויי הנורמות בכלל החברה. לפיכך מן הראוי להדגיש שניים: (א) בשונה מפסיקותיו של בית המשפט העליון, המבססות הלכות המחייבות כל ערכאה נמוכה בדרגה, הלכותיו של בית-הדין הארצי לעבודה הינן אך הלכות מנחות, ומכאן שבית הדין האזורי לעבודה רשאי לסטות מהן22. בית-המשפט העליון עצמו, טרם נדרש להכרעה בסוגיה זו23. (ב) עם השתנות הרכב בית-הדין האזורי לעבודה, כפי שארע מאז שנדונה פרשת יחיאל, עשויה להשתנות השקפת העולם המשפטית המגולמת בפסקי הדין בסוגיה זו.
|
|
25. כפי שראינו לעיל, קבע בית-הדין לעבודה כי בעל-עיתון רשאי להטיל על עיתונאי המועסק אצלו, לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. כמו-כן, על-פי אותה פסיקה אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה.
26. כפי שניתן לראות בית-הדין הנכבד אינו מאבחן לעניין זה בין עיתונאים על-פי תחום עיסוקם. ניתן לאמץ אבחנה בין שלוש קטגוריות של עיתונאים: (א) כתב המסקר חדשות; (ב) פרשן; (ג) עיתונאי שעיסוקו בהבעת דעותיו על ענייני היום (פובליציסט). (הגם שלעיתים אותו אדם משמש במקביל ביותר מקטגוריה אחת).
27. בעוד שבמסגרת כתיבה עיתונאית מסקרת קל להצדיק התערבות מערכתית בתכנים, שהרי מול חופש הביטוי של העיתונאי עומדת הסכנה של פעולה עיתונאית בלתי נאותה (למשל חיובו של עיתונאי לסקר פעילות של מפלגה אשר הוא נמנע מלסקר את פעילותה מתוך מניעים אישיים) הרי שקשה יותר להצדיק התערבות בעבודתו של הפובליציסט.
בעניין זה נדרשת אבחנה בין התערבות מערכתית חיובית (פוזיטיבית), קרי כזו הכופה על העיתונאי לכתוב דבר מה, לבין התערבות מערכתית שלילית (נגטיבית) קרי החלטת מערכת שלא לפרסם דבר-מה. קל יותר להצדיק החלטה מערכתית שלא לפרסם דבר מה (למשל את דעתו התומכת של פובליציסט לרצוח ראש ממשלה) מאשר לכפות עליו כתיבת מאמר דעה בו יציג בפני הקורא את דעתו - היא הדעה המוכתבת על-ידי בעל השליטה (למשל דעה השוללת רצח ראש ממשלה). להבדיל, כאשר מדובר בכתב מסקר, כי אז ניתן היה לדרוש ממנו להכין כתבה על הסכנות הדמוקרטיות הטמונות ברצח ראש ממשלה, גם אם אותו כתב מחזיק בדעה נגדית.
28. על עניין זה עמדו המלומדים משה רונן ופרופ' סגל. העיתונאי רונן מציין בעניין זה כי :
" בהנחה שעיתונאות היא מקצוע, מקובל לראות בה מקצוע חפשי דהיינו עבודה רוחנית, יצירתית, שבה יש לעיתונאי שיקול דעת רחב, וההנחיות שהוא מקבל ממעסיקו הן כלליות בלבד. ההנחה זו מקובלת בעיקר בנוגע לעבודתו של הפובליציסט, כותב המאמרים. האם מישהו יעלה על דעתו שהפובליציסט מקבל הוראות אילו דעות עליו להביע? האם ייתכן שהוא רק מנסח את השקפות העורך או עושה עבודת יחסי ציבור לאינטרס כלכלי של המו"ל?24".
וכן:
"שיקולים ערכיים כאלה מקומם רק בעמודי הפובליציסטיקה. כותבי המאמרים רשאים להחליט למה להתייחס וממה להתעלם, מה לתקוף ומה לשבח. הכתב והעורך שלו חייבים להיות משוחררים משיקולים כאלה. [...] ראוי לצטט כאן את דבריו של העיתונאי הוותיק נחום ברנע, כי 'לעיתונאי הכותב יש רק חבר אחד: המקלדת... כעיתונאי עלי לדווח אמת. עלי לדווח על מה שעיני רואות גם אם איני אוהב זאת."25
ואילו פרופ' זאב סגל, באמרת אגב בספרו "חופש העיתונות בישראל - בין מיתוס למציאות", מציין כי הוא סבור שנוסחת איזון ראויה בין חפש הקניין של בעל העיתון לבין חפש הביטוי של העיתונאי מתבססת על זכותו של בעל העיתון להורות לעורך או לעיתונאי על מה לכתוב אך לא מה לכתוב. בנוסף שב סגל ומזכיר כי "חופש העיתונות אינו זכותה של העיתונות או של כלי התקשורת האלקטרוניים. הזכות היא זו של כל אחד מיחידי החברה, ואינה שייכת לאלה שחופש העיתונות נתון בידיהם"26.
29. על-אף האמור בסעיף 26 לעיל בדבר העדר האבחון של בית-הדין בין הפונקציות העיתונאיות השונות, יש להדגיש כי ניתן לאחוז את ההבחנה שהצגנו באותו סעיף על פסק הדין בעניין יחיאל, שכן נאמר בו כי:
" [ש]השאלה אם הסתיימו נסיבות ביחסי עבודה שבהם אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו תלויה במקצוע, בסוג העבודה ובמעמדו של העובד במקום עבודתו [...] בכל מקצוע וסוג עבודה יש לבחון את הנסיבות ביחסי עבודה לגופן טרם יוחלט, על-פי אמת מידה אובייקטיבית, אם יש באותן נסיבות כדי להגיע למסקנה שאין לדרוש מעובד שימשיך עבודתו בהן."
|
|
ה. הזכות (הפררוגטיבה) של מו"ל לנקוט סנקציות כנגד עיתונאים
|
|
30. כזכור, עמדנו בסעיפים 22 ו- 23לעיל על הפער הרעיוני שבין פסיקת בין הדין האזורי לפסיקתו של בית הדין הארצי. ואולם, מן הבחינה המעשית, ההבדלים שבין שתי הפסיקות מטושטשים, שכן בין אם ההתערבות המערכתית לגיטימית (כדעת בית-הדין הארצי) ובין אם היא בלתי לגיטימית (כדעת ביה"ד האזורי) בשני המקרים היא מאפשרת למעסיק לפטר את העיתונאי בשל חוסר שיתוף הפעולה מצדו, וכן מאפשרת היא לעיתונאי להתפטר בדין מפוטר. כדברי בית-הדין האזורי לעבודה27:
"למו"ל של עיתון הזכות, המוגנת על-ידי חופש הביטוי שלו, לבחור לו עורך ועיתונאים כרוחו [...] זכותו היא לפטרם אם צורת הכתיבה שלהם, הסגנון, מידת הביקורת [...] הדעות הפוליטיות שלהם [...] אינם לרוחו".
31. גם כאן יש לזהות כי בית-הדין הארצי נקט גישה שמרנית תוך שהוא קובע כי התפטרות בדין פיטורים, שמורה רק למקרים קיצוניים:
" מול זכותו של הבעלים לנווט את קו עיתונו, עומדת זכותו של העיתונאי שלא להיות מחויב לכתוב דברים הנוגדים את דעתו ואת מצפונו. במקרים מתאימים - עומדת לו הזכות שלא להמשיך ולעבוד בעיתון ש"הפך עורו" בצורה קיצונית. עיתונאי בעיתון מפלגתי, שנרכש על-ידי בעלים פרטי שהשקפתו שונה קיצונית מזאת של המפלגה אליה השתייך העיתון, נקלע ל"נסיבות שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו". כך גם עיתונאי בעיתון שאינו מפלגתי שנרכש על-ידי מפלגה או תנועה פוליטית. במקרים קיצוניים אלה קמה לעיתונאי עילה, מכוח סעיף 11(א) סיפא לחוק פיצויי פיטורים, להתפטר בגין מפוטר, ולקבל פיצויי פיטורים בשיעור שנקבע בחוק." [ההדגשות הוספו]
32. העולה מן המקובץ: "העיתונאי בעל המצפון, כל עוד הוא מועסק בעיתון, זכאי לכאורה להדוף את הצנזורה של המו"ל ולפרסם את המידע או הדעה אשר המו"ל מעונין בהשתקתם. אולם הוא צריך לדעת כי המו"ל רשאי להגיב על הפרסום בפיטוריו, וזאת גם אם יוכיח העיתונאי שבפרסום היה עניין ציבורי וכי לצנזורו אין ולא היה כל צידוק עיתונאי"28.
33. הרכב בית-הדין הארצי לעבודה, כמו גם שינוי המגמות החברתיות, והשרשת העקרונות הקבועים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו עשויים להוביל לשינוי ההלכה האמורה. (חוק היסוד התקבל בשנת 1992, ופסק הדין ניתן באוקטובר 1994. מאז התפתח המשפט החוקתי בישראל כדי כברת דרך רבה).
|
|
ו. ההגנה התיאורטית על חופש הביטוי של העיתונאי וישימותה בישראל
|
|
34. כפי שראינו, בית-הדין אינו מאבחן בין עיתונאי לבין כל עובד אחר ומשמר את זכותו היסודית של בעל הקניין, המוציא-לאור, לפטר עיתונאי שאינו סר למרותו. גישה משפטית זו מאימת על יכולתו של העיתונאי לבטא את דעותיו באופן חופשי ולפיכך נשאלת השאלה מהם החיצים המצויים באשפתו של העיתונאי לשם התמודדות עם איום זה? 29
35. על-פי פסיקת בית-הדין הארצי בעניין יחיאל האמור, המענה לשאלה זו טמון בכוחות השוק ובאיום כי צרכני התקשורת יחפשו מידע באפיקים אלטרנטיבים. החשש מבריחת הלקוחות-הקוראים תוך הסבת נזק כספי למוציא-לאור, אמורה, לדעת בית-הדין ליצור את אותו מאזן אימה שירתיע את בעל ההון. כדברי בית-הדין הנכבד:
"ציבור הקוראים שמכספם הוא ניזון, יחליט אם להמשיך לקנות אותו עיתון, שהוא חד צדדי בדיווחיו והשקפותיו. אם יפחת מספר הקוראים, יחדלו מפרסמים מלפרסם בו, והוא לא יוכל להמשיך ולהתקיים. בשוק העיתונות החופשי - אלה הם השיקולים שצריכים להנחות את הבעלים."
בנוסף עומד בית הדין על יכולת של העיתונאי שכתבתו נפסלה לפרסום על-ידי המוציא לאור למצוא אלטרנטיבה לפרסום:
"עיתונאי שעורכו סרב לפרסם את פרי עטו, רשאי למצוא לו במה אחרת, או להקימה..."
36. רבים סבורים כי גישה זו, ככל שיש לה משקל תיאורטי משפטי וכלכלי, אינה מעשית בהתחשב בשוק העיתונות בישראל. כפי שהראנו שוק העיתונות בישראל ריכוזי ומצומצם ומכאן שהאיום על בעלי ההון אינו מהווה הרתעה מספקת. יפה להביא בעניין זה, שוב, את דבריו המלומדים של הנשיא (בדימוס) שמגר: "הדעה שהובעה [...] לפיה אין אצלנו שליטה ריכוזית בתחום העיתונות, מנותקת מן המציאות. ברור וידוע הוא כי יש שליטה ריכוזית, ובעליה גם יודעים היטב להפעיל את כוחם 30."
37. המשפטן משה נגבי בספרו "חופש העיתונות בישראל מסכם גישה זו באופן הבא:
"יש חשש שבנסיבות הללו, הזכות להתנגד לצנזורה של המו"ל תהא - לגבי מרבית העיתונאים, התלויים בו לפרנסתם - תיאורטית בלבד. עבור המו"ל, ההוצאה הכרוכה בתשלום פיצויים לעיתונאי שממרה את פיו נראית זניחה לעומת הסיכון הכלכלי שבפרסום מידע שירתיע מפרסמים גדולים, או יזיק בדרך אחרת לעסקיו. רק קומץ כתבים, עורכים ובעלי טורים בכירים יכולים אולי להניח - במידה סבירה של ביטחון - כי המו"ל לא יפטרם גם אם יסבו לו הפסדים ונזקים בכתיבתם; או כי ימצאו בנקל עבודה אצל מו"ל אחר, אם אמנם יפוטרו. צריך לזכור שמו"ל מסחרי איננו שש, בעיקרון, להעסיק עיתונאים שהוכיחו במקום עבודתם הקודם, שאינם רגישים לאינטרסים הכלכלים של מעסיקם."
38. ובאשר לחלופת פרסום שנפסל ("הרשות למצוא בימה אחרת או להקימה"), טוען נגבי כי חלופה זו במציאות התקשורתית והכלכלית הקיימת, תראה למרבית העיתונאים תיאורטית לחלוטין" 32. גישה זו אפשר ויש לסייגה בהתחשב בכניסתן של חלופות פרסום זולות וזמינות כמו מדיית העיתונות באינטרנט, אשר אחד מהעושים בה שימוש נרחב הוא העיתונאי יואב יצחק המחזיק אתר אינטרנט עצמאי תחת השם News First Class בכתובת: www.nfc.co.il.
|
|
ז. הפתרונות לאיומים שהוצגו בסקירה זו:
|
|
39. כפי שניתן היה להתרשם מן המובא לעיל, הסוגיות המוצגות בסקירה זו זכו זה מכבר לדיונים נרחבים במספר ועדות, ובפרט בוועדת צדוק ובוועדת אנקר33. בדוחות שהפיקו ועדות אלו הועלו מספר פתרונות אפשריים להתמודדות העם הבעיות האמורות. בסקירה זו בחרנו שלא להביא המלצות אלו אלא להסתפק בהפניה לדוחות הוועדות.
40. עם-זאת מצאנו לנכון להביא, באמרת אגב, את הדברים הבאים: תקנון מועצת העיתונות ותקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, המצורפים ומסומנים כנספח א', עשויים, באופן חלקי לפחות, להסדיר את ההכרעה בעימותים בין חופש הביטוי והעיתונות לחופש הקניין של המו"ל. זאת, בין השאר הואיל וההוראות מופנות באופן מפורש לעיתון ולעיתונאי. מכאן, שפעולות של המוציא-לאור אשר יש בהן כדי פגיעה בכללי האתיקה של העיתונאי עומדות בניגוד לכללי האתיקה בהם נתחייב העיתון עצמו. עם-זאת וכאמור, בהיותן של תקנות אלו בגדר הסדר וולנטרי שאינו חלק ממסכת הדין, מושארת סוגיה זו(הנדונה בהרחבה בדו"ח צדוק), בצריך-עיון.
|
|
נספח א: סעיפים רלבנטיים מתקנון מועצת העיתונות ומתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות בישראל
|
|
מתוך תקנון מועצת העיתונות:
- (סעיף 1): "עיתונות טובה חייבת לשרת את החברה באספקת מידע וביקורת בנושאים שיש בהם עניין ציבורי, באופן אמין, אחראי והוגן. מועצת העיתונות מופקדת על שמירת ערכי עיתונות חופשית וטובה, ובכללם חופש המידע, חופש הביטוי וחופש הבעת הדעה בישראל..."
- (סעיף 2): " ואלו המטרות והתפקידים של מועצת העיתונות: א. לשמור על חופש העיתונות ועל זכות הציבור לדעת; ב. להאבק נגד מגמות שיש בהן כדי להגביל הספקת מידע בעל עניין ציבורי ולהבטיח גישה חופשית אל מקורות מידע וחיסוי מקורות המידע של העיתונאי".
מתוך תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות:
- סעיף 2: "עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות..." (יש לשים לב למחויבות של הגוף המשפט של העיתון).
- סע' 4 ב.: "לא יימנעו עיתון ועיתונאי מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו, לרבות בשל לחצים פוליטיים, כלכליים או אחרים וכן בשל חרם או איום בחרם מודעות."
- סע' 6 ה. " ... [ש]לא תפורסם פרסומת הנחזית כחומר מערכתי".
- סע' 15 א': "לא יעמידו עצמם עיתון ועיתונאי במצב בו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר. "
- סע' 16 א': "לא יעשו עיתון ועיתונאי שימוש לרעה במעמדם, בתפקידם או בכוחם לפרסם או להמנע מפרסום".
- סע' 24 א': "לא יפורסמו בשמו של עיתונאי כתבה או מאמר שתוכנם שונה באופן משמעותי על-ידי עורך ללא הסכמת העיתונאי".
|
|
1. דין וחשבון הועדה הציבורית לחוקי העיתונות, אלול התשנ"ז, ספטמבר 1997 ("ועדת צדוק") סע' ב' 8.
2. ר', למשל, ע"א 4463/94 אבי חנניה גולן נ' שרות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136; ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ נ' חברת חשמל, פ"ד לא(2) 281.
עיגון זה של חופש הביטוי נובע ומשרת, הן את כבוד האדם במשמעו כמבטא את החירות להבעת דעה, והן את צרכי הציבור והמדינה, במשמעו כמבסס את שוק הדעות המהווה תשתית מתחייבת ליישום אמיתי, הוגן, מושכל וראוי, של הדמוקרטיה בישראל. למותר לציין כי תפיסתה הדמוקרטית של המדינה מעוגנת לכשעצמה במסגרת סעיף 1 לחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו.
3. ועדת צדוק, הערה 1 לעיל.
4. ההגנה על חופש הביטוי כוללת, כמובן, גם הגנה על חופש העיתונות. לא יכול להיות חופשי ביטוי מלא ואפקטיבי, כראוי למדינה דמוקרטית, ללא קיומה של עיתונות חופשית הממלאת את תפקידיה - דו"ח ועדת צדוק, הערה 1 לעיל בעמ' 21.
5. דין וחשבון הועדה הציבורית לחוקי העיתונות, הוגש לשר המשפטים ולשר הפנים בספטמבר 1997, אלול התשנ"ז. יו"ר הועדה: מר חיים י. צדוק. חברי הועדה: פרופ' רות גביזון, פרופ' אסא כשר, מר משה נגבי, פרופ' זאב סגל, פרופ' עמוס שפירא.
6. שם, דו"ח ועדת צדוק, בסעיף 56.
7. זאב סגל, חופש העיתונות בישראל בין מיתוס למציאות, הוצאת פפירוס תשנ"ו - 1996 בעמ' 48. ועדת צדוק, אפיינה ארבעה סוגי איומים על העיתונות: (א) איום מצד רשויות השלטון; (ב) איום הנובע מריכוז השליטה והבעלות הצולבת; (ג) חשש לניגוד עניינים; (ד) סטיות אתיות.
8. Associated Press et al v. United States 65 S. Ct. 1416, 1424-25, עפ"י ספרו של משה נגבי, ה"ש 10 בעמ' 214.
9. "פרשת חשבון הדולרים" של ראש-הממשלה המנוח מר יצחק רבין מהווה דוגמא טובה למשמעות מרחיקת הלכת של החלטות עיתונאיות המתקבלות ברמת המערכת ואשר מונעות מכח אינטרסים אישיים. דוגמא זו מקבלת משנה תוקף בהתחשב בכך שהיא התרחשה עוד לפני התהליכים שאירעו בשנות התשעים ובהדגימה כיצד קיומו של שוק עיתונות משוכלל מסוגל להתמודד מול ניצול לרעה. בראיונות שהעניק מר אורי אבנרי בשנים האחרונות, אשר כיהן באותה עת כעורך "העולם הזה", העיד מר אבנרי כי המידע אודות חשבון הדולרים הגיע לידיו כחצי שנה לפני פרסומו על ידי העיתונאי דן מרגלית. עם-זאת, החליט מר אבנרי שלא לפרסם מידע זה בהתחשב בהערכתו כי תוצאת הפרסום תהא, כפי שאכן ארע בפועל, מהפך שלטוני. מכיוון שתוצאה פוליטית זו לא שירתה את האינטרסים הפוליטיים של מר אבנרי ולא נשאה חן בעיניו, החליט האחרון להמנע מפרסום העניין.
10. משה נגבי, חופש העיתונות בישראל - ערכים בראי המשפט, הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995, 201.
11. דוח ועדת צדוק, הערה 1 לעיל בעמ' 10.
12. ברוח זו מציין המשפטן משה נגבי בספרו "חופש העיתונות בישראל" כי: " למעשה נשלטת כמעט כל המדיה (למעט הערוצים הממלכתיים) בידי שלוש משפחות, ורובה המכריע על-ידי משפחה אחת... אם משפחת מוזס מחליטה [...] להעלים מידע מסוים העשוי לפגוע בעסקיה - הסיכוי שאותו מידע יגיע לציבור הגדול שהזכרנו הוא אפסי." משה נגבי, הערה 10 לעיל בעמ' 201.
13. דוגמא בולטת להתממשות סכנה זו הינה ענינו של העיתונאי חריף, מי שהיה בעל השפעה עיתונאית נכבדה, אשר טען בשעתו כי עלה בידו "להריץ" ו- "לחסל" לחליפין פוליטיקאים. ר' ספרו של משה רונן (רייניש) "אתיקה עיתונאית", הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1998.
14. לעניין קרטל דעות ר' ספרו של משה נגבי, הערה 10 לעיל.
15. ועדת צדוק, הערה 1 לעיל, בעמ' 15.
16. משה נגבי, הערה 10 לעיל, בעמ' 209.
17. דב"ע נ"ג 3-223, פלסטיין פוסט בע"מ נ' ג'ואנה יחיאל, פד"ע כז 436.
18. משה נגבי, הערה 10 לעיל, בעמ' 190.
19. משה נגבי, הערה 10 לעיל, בעמ' 190, מתוך פסק דינה של כבוד השופטת ברק בפסק הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים בענין יחיאל, ה"ש 17 לעיל.
20. פלסטיין פוסט בע"מ נ' ג'ואנה יחיאל, ה"ש 17 לעיל.
21. פרופ' זאב סגל , חופש העיתונות - בין מיתוס למציאות, הוצאת פפירוס, 1996, בעמ 50.
22. ר' סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע כי (א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו. (ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון.
23. בג"צ שהוגש על-ידי פלסטיין פוסט כנגד הפסיקה בענין יחיאל נדחה לאחר שהפלסטיין פוסט חזר בו מעתירה זו - בג"צ 6458/94 פלסטיין פוסט' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (לא פורסם).
24. משה רונן (רייניש) "אתיקה עיתונאית", הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1998, בעמ' 31.
25. משה רונן (רייניש) "אתיקה עיתונאית", הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1998, בעמ' 365.
26. זאב סגל , הערה 21 לעיל, בעמ' 52.
27. משה נגבי, הערה 10 לעיל.
28. משה נגבי, הערה 10 לעיל, בעמ' 200.
29. כדברי המשפטן משה נגבי בספרו חופש העיתונות בישראל: "השאלה היא אפוא, אילו כלים, אם בכלל, עומדים לרשות העורך (אם אינו המו"ל עצמו) או הכתב המבקש לעמוד ברצינות במחויבותו לקוראיו, להיאבק בצנזורה הפנימית של המו"ל (שהוא לעיתים גם העורך) ולהביא לידיעת קוראיו את מה שמעסיקו מבקש להסתיר מהם?" משה נגבי, הערה 10 לעיל, בעמ' 199.
30. משה נגבי, הערה 10 לעיל, בעמ' 209.
31. משה נגבי, הערה 10 לעיל, בעמ' 200.
32. משה נגבי, הערה 10 לעיל, בעמ' 200.
33. ועדת אנקר, בראשותו של פרופ' אהרן אנקר, הגישה במאי 1996 המלצות דומות להמלצותיה של ועדת צדוק למועצת העיתונות. ר' רונן 54.
|
|
| תאריך:
|
25/05/2001
|
|
|
עודכן:
|
28/05/2001
|
|
דן להב, עו"ד - עוזר מחקר ומידע
|
|
פרק חדשני ביותר מתוך הספר
"התניית שירות בשירות ע"י תאגיד בנקאי"
|
|
|
|
|
- גרנט, הרמן, שוורץ וקלינגר משרד עורכי דין, ניו יורק.
|
|
|
|
|
דוח קרן המטבע לשנת 2000; נמסר לפרסום ביום 14.5.01
|
|
|
|
|
דין וחשבון הוועדה מיום 12.3.2001;
הוגש לשר המשפטים מאיר שטרית ביום 7.5.2001
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
