יאיר גרבוז מספר בתערוכתו 'כתבתי ציור חדש' באומר ובחומר על ארץ-ישראל והגולה המזרח-אירופאית, בתקופה קובעת ומכרעת בתולדות עם ישראל, כמו גם בתולדות האנושות, מראשית המאה ה-20 עד אמצעיתה. הגעגועים שגרבוז מבטא למילים ומושגים, מצבים ואורח החיים של אותה תקופה, שלובים בהתרסה, מרד, מרי ומהפכנות כלפי ומבעד למה שהיה ואיננו עוד.
לכאורה, ההיסטוריה, הזיכרונות והחפצים מן העבר הם כביכול גיבורי התערוכה, שכמה מן העבודות המוצגות בה מתדמות לאלבומי תמונות כרוכי בד משובץ או עור ועץ. גרבוז האמן בתערוכה זו, הוא גם גרבוז האספן הכפוי לאסוף פריטים מכל הבא ליד, ומשני מסלולי יצירה; האחד, מילים וצורות ידועות ואופייניות שנוצרו על-ידי החברה היהודית בפרק הזמן המוגדר של התקופה, בעיקר ממעגלי המרחב של המולדת האהובה: גבעתיים וארץ-ישראל; המסלול השני, מושגים וצורות אופייניות וידועות של ציירים וסגנונות ציור נערצים ב'מערב' באותו פרק זמן עצמו; גרבוז מנסה אולי להראות השקות וחפיפות בין שני אלו המסלולים, לפחות לפי תודעתו וחוייתו.
אך נראה, כי השילוב או העימות, בין החומר והצבע לבין המילה והמימרה, הוא הדבר הבולט בתערוכה זו. ושני אלה, דימויים צורניים וביטויים מילוליים, זוכים אצלו לטיפול מורד ומהפך, מהתל ופורע, מנגיד ומרגיז, עד לגבולות הידועים אך לגרבוז עצמו כיוצר, 'כיהודי כאדם כפועל כלוחם כמגן וכצאן (לטבח?) וככנר על הגג' במילותיו, בין השאר. כל המילים והמימרות כולן וגם אחיותיהן ובנות דודיהן, הובאו בגוף מקובץ אחד בסגנון פרוזה-פואטיקה, שתי פעמים בקטלוג המלווה את התערוכה; באחת, בתוכו (עמ' 13 - 15), ובשניה בעטיפתו כולה, כהוכחה ניצחת למקומן בחיינו ובליבו של האמן.
נוכחותן הכובשת של המילים ומטבעות הלשון, מתאזנת במידה, מול חומרי הבנין המוחשיים והמוכרים לצופה; כך, בעבודות האסמבלז'(Assemblage) המרשימות, המורכבות, והמהוקצעות לפעמים כאילו למחצה. על מצעי העבודות הודבקו או הוברגו פיסות נייר מודפסות, כפיסי עץ ומשטחי עץ מנוסרים, פריטי מתכת ואותיות צבעוניות מפלסטיק שיוצרו כצעצועי ילדים; בצירופי החומרים השכיל גרבוז לשמר ציטטות יחודיות, כמו טביעת ידו העמלנית וטעמו 'הישן' של אומן פורניר מסוגנן, או תבונת ידם וזיעת אפם של בוני צריפים בישובים בשנות העשרים והשלושים מקרשים ומסמרים, אשר פורקו מארגזי עץ מובאים מאי שם. גרבוז מציג מבחר, כמעט לקסיקוני, של היגדים צורניים: צבעים מותזים על שבלונה או מתוחים על קו העיפרון; מוברשים 'בסערה' או מרוחים בתוך צורות כמו ב'חוברת צביעה'; צבעים 'מלכלכים' ועפרונות משורבטים בסילסול 'אקראי' או רישומי דמויות מן הזיכרון הקולקטיבי 'כלאחר יד'. הצבע השחור שולט בחומרי העבודות, וכך גם במילים השוחקות ודומעות: 'שחור חדש מפציע, אני זוכר במטושטש, בשחור-לבן', 'אודיסאה מפויחת', 'אפופיה מושחמת'. כמה מן העבודות מתכתבות במוצהר, בצורה ובמלל, עם פיקאסו, על הקוביזם 'החומרי' ו'הגס' למראה שהחל בו בראשית המאה הקודמת, בטרם מלחמת העולם הראשונה, ועל יצירתו הידועה 'גרניקה', שנושאה הרג המוני וחורבן שהביאו הנאצים על גרניקה הבאסקית ב-1937, רק פתיח למה שהתחולל באירופה שנים ספורות לאחר מכן. וכך, באותו הקשר, שמו של הצייר הנודע המנוח משה קופפרמן. שריד ופליט משואת היהודים באירופה וממייסדי קיבוץ לוחמי הגיטאות, מתנוסס ב'כתב-יד' בחלקה התחתון של עבודה גדולת מימדים.
לעין ההדיוט הפשוטה שלי, נדמה כי גרבוז משוחח בעבודותיו המוצגות בתערוכה זו, באורח פעיל, לפחות עם שלוש מהפכות. האחת, הידועה כחלק מן ה'אמנות המושגית' מאז שנות השישים, הפכה למשל כיתוב מילים נדוש או שירי, כמו 'כתבתי ציור חדש' ('כתבתי' ולא 'ציירתי'!) לעשייה האמנותית עצמה, ותוצרה: מצע עליו נחרטו מילים בעלות משמעות לאמן, היה לפריט של אמנות לכל דבר. המהפכה השנייה, מהפכה דרשנית בתוככי המילים והמימרות העבריות הידועות, ובניגוד מכוון לכוונת אומריהם המקורית, המקובלת, או המסורתית; מהפכה זו, בכל הנוגע לעברית וליהדות, נערכת בהתמדה כבר שתי מאות שנים, מאז 'תנועת ההשכלה' באירופה, במחוזות יצירה שונים, ועוד היד נטויה; אף כי נראה שעוקצה קהה קמעא, הן בגלל שואת היהודים באירופה, ולהבדיל, מחמת הבורות וחוסר הידע של מקורות עבריים ויהודים והרתיעה מלימודם, שהלכה ופשתה (כן. פשתה!) במוסדות חינוך החובה העבריים בארץ מאז ראשית המאה ה-20.
המהפכה השלישית, כאילו חותרת למחצה תחת יסודותיה של המהפכה השנייה ונעזרת בדרך מפתיעה במהפכה הראשונה; מהפכה זו מנסה להראות הקבלה, שגם עליה כבר נאמר ונוצר לא מעט לפחות בעשורים האחרונים, בין הפולחן הדתי כהגדרתו אצל חילוניים, או בין עבודת הבורא כהגדרתה אצל דתיים, לבין מעשיו, תנועותיו ורישומיו של האמן.
וכך לדוגמא, יווכחו המעיינים ביצירה הקולנועית, המחקרית והעיתונאית שעסקה בחייו ועבודותיו של הצייר המנוח רפי לביא, כי יתכן שדווקא מי שנחשב לאפיקורס ומורד בכל, יהפוך להיות למעין צדיק חילוני חדש, לפחות בעיני תלמידיו ושוחרי פתחו; אורחותיו יהיו מתועדים ומחוקים (מלשון: חיקוי) על-ידי חסידיו הפקחים והשוטים כעין 'אורחות צדיקים'; והסימנים והאותות שרשם או הקים לתפארת כמעט הופכים, כמימים ימימה, לסוג של שיח של האדם עם היקום, אולי נביא הוא, אולי שליח; ואולי לזאת כיוון גרבוז במילים: 'באותו היום לא הייתי חילוני', המצוירות באת העבודות באותיות דפוס גדולות.
אל שלושת המהפכות הללו, נלווים בעבודותיו של גרבוז, שאובים ממיטב ההווי והמסורת של תנועת הנוער הכחולה-האדומה, הציונית-השמאלית הישנה של לפני יובל שנים ואחורה, גם שלושת אלה: ההומור הצובט מלא בדואליות, בתרתי דסתרי, ונוטה כביכול לדחות את הנשגב; החתירה אל הפשוט, הגס והאדמתי כקרש הצלה אל מול האכזר והמאיים בעולמנו זה; וחוסר השקט הפנימי המתמיד, שמדריך את הנפש אל מסעות יצירה חדשים.
