התקשורת בין המינים

הפרת מערכת יחסים זוגית היזומה על-ידי האישה ומעוצבת בידי סופרת אישה היא בבחינת קריאת תיגר על קונוונציות ספרותיות ונורמות חברתיות. הסופרות צרויה שלו וסביון ליברכט מתמודדות ביצירתן עם אתגר זה.

המחקר הפמיניסטי מסייע לברר אם נקודת המבט המיוחדת שאותה מעצבות הסופרות ביצירתן מציבה - אם בעלילה ואם בשיח - מודל אלטרנטיבי, חתרני או משלים, למודל ההגמוני של עיצוב יחסי זוגיות. היחסים בין המינים מתוארים בחקר השיח והמגדר כיחסים בין עולמות שיח שונים או כיחסים בין תרבויות שונות: התרבות הגברית והתרבות הנשית (טאנן, 1994; מוצ'ניק, 2003).

לפיכך, עבודה זו מתחקה על עיצוב הבדלי שיח בין המינים. בעיצוב האינטימיות במערכות הזוגיות שהופרו ובמערכות הזוגיות החלופיות שנוצרו במקביל ביצירות הנידונות, מהווה התקשורת הבין-זוגית נדבך מרכזי בהבניית הקשר בין בני הזוג. עיצובה ביצירה הבדויה מבליטה אירועי שיח ייחודיים, אשר עשויים ללמד על טיב הקשר או על כשל-הקשר בין בני הזוג.

התשוקה הארוטית, או היעדרה, במערכות היחסים הזוגיות המתוארות ביצירות, מאירה את התמודדותן של הסופרות עם אתגר 'כתיבת המיניות', שהיה בעבר נחלתם של כותבים גברים או של ז'אנרים ספרותיים לא קנוניים. העבודה קושרת בין חוויית הבגידה, הפרת קשר הנישואין וחבירה אל בן-זוג חדש לבין הזהות המגדרית של הגיבורה. קריאה מסוג זה חושפת את דיוקנה של גיבורה שוברת מוסכמות בעיצובה של סופרת-אישה ואת אפשרות יצירתה של שפה חדשה לביטוי חוויה זו באמצעות הקשר שבין שיח ומגדר.

מבחינה דיאכרונית המחקר מתחקה על התפתחות התמה הנידונה אצל כל אחת משתי היוצרות מן היצירות המוקדמות שלה ליצירות המאוחרות. מבחינה סינכרונית עומדות היצירות בנות אותה תקופה בהשוואה זו לזו. הסופרות בודקות ומערערות את קו הגבול בין הלשונות המוגדרות במחקר הפמיניסטי כ"לשון האב" - לשון הקנון, לשון הקודש הפטריארכלית - לבין "לשון האם" בניסיון לכונן סובייקט נשי חתרני (כהן, תשנ"ז; פלדמן, 2002).

סיומי הסיפורים מציבים אותם כסיפורי הישרדות של הגיבורות, וכל אחת מהן שורדת את האסון בדרכה היא, והיוצרות מתכתבות עם תשתיות של חורבן ושואה מן האתוס הלאומי בתיאור השבר בזוגיות ובמשפחה. אני מציעה אפוא לאפיין קבוצת יצירות המעמידות תמה זו במרכזן כתת-ז'אנר בדגם החניכה בסיפורת הנשים הישראלית.