יש דרך פשוטה לבחון מה אדם באמת מחויב לעשות, וזה לפי מה שהוא עושה. זו בדרך כלל גם אינדיקציה די טובה לדעת גם מה הוא אוהב לעשות. למשל, אם מישהו אומר לכם 'אני נורא שונא לטוס", והוא טס כל הזמן, אתם יודעים שהוא כנראה כן אוהב לטוס. ואם מישהו אומר לכם 'אני נורא אוהב את הגליל', אבל בקושי בא לגליל, הוא כנראה לא כל כך אוהב. ואם הוא כן בא לגליל, אז הוא אוהב.
אני ראש הממשלה שישה חודשים ובזמן הזה הרשיתי לעצמי שישה ימים של חופשה, לסיורים. בפעם הראשונה הלכנו לגליל המזרחי, לגליל העליון, מזרחה, לטבריה, לתל-חצור. בפעם השנייה, הלכנו לצד השני, למנהרות הכרמל, מערות הכרמל, מנהרות הכרמל זה עוד חזון גדול. מה שהצליחו לעשות האדם הקדמון לפני מאות אלפי ומיליוני שנים, אנחנו נאנקים כדי להשלים עכשיו.
ועכשיו לפני ימים אחדים, ביקרנו בגן הבהאיים הנפלא בעכו, בראש הנקרה ובמוזיאון המרגש של קיבוץ לוחמי הגטאות. אני אוהב את הגליל, אני מחויב לגליל. הרבה פעמים כשאני בא לגליל, אני נזכר בתיאור הנפלא של הרצל, שבא והסתכל על טבריה ועל הרכסים מסביב ואמר: 'לפחות כמו אירופה'. הוא אמר את זה לפני למעלה ממאה שנה, ובכל זאת, זה עדיין לא קרה בהיקפים שאנחנו רוצים לראות.
הייתה התפתחות חשובה, אבל זה לא מה שהוא ראה בעיני רוחו, ולא מה שאני, ואני מאמין שגם אתם רואים בעיני רוחכם. השאלה היא למה.
אז אני אגיד לכם סיבה אחת, שהיא לא רלוונטית. זה לא בגלל היעדר תוכניות. יש תוכניות למכביר, ממשלות באו והניעו וכו'. אז מה מעכב את זה? כדי לפתור בעיה צריכים דיאגנוזה מדויקת של הבעיה, וצריך לסלק את המכשולים בדרך לפיתרון.
יש שלושה מכשולים שמעכבים את פיתוח הגליל: המכשול הראשון זה ביורוקרטיה. לא מדובר בפיתוח הגליל בלבד, זה בכלל פיתוח מדינת ישראל.
המכשול השני זה כסף, והמכשול השלישי זה מנהיגות.
אני אתחיל בדבר הפשוט ביותר: כבישים. כדי שאנשים יוכלו להגיע לגליל הם צריכים תחבורה. כדי שיהיה עורק תחבורה או תנועה, של אנשים, של סחורות, של תיירים, אנחנו צריכים תחבורה.
כדי לסלול כבישים במדינת ישראל צריך לעבור דרך מבוך ביורוקרטי נוראי. אותו הדבר עם רכבות. יש תוכנית לרכבת העמק. אני יודע, אני תקצבתי אותה. זה המכשול השני, זה הכסף. על הביורוקרטיה אנחנו נאבקים בכוח. מכאן אני יוצא יחד עם שר התחבורה ישראל כ"ץ, לצומת המוביל, אחד הנכסים של המדינה לבחון עבודות מקרוב.
אנחנו הולכים לחצוב, לחצוב בהר הזה של הביורוקרטיה, פשוט לחצוב בהר, אין דרך אחרת. זה אומר ישיבות דחופות בראשות ראש הממשלה, כי בשיטה שלנו זה פשוט לא הולך בדרך אחרת. ומנכ"ל משרדי, ושר האוצר, ושר התחבורה והשר סילבן שלום, השרים הנוגעים בדבר ושרים אחרים, לחצוב בביורוקרטיה.
פיתוח הרכבת דורש כסף, כמו גם כבישים. כסף של מי? יכול להיות של יזמים, אבל בדרך כלל, לפחות התשתית היסודית היא של המדינה. בשנת 2004, זה היה בשיא המשבר, שילשנו את תקציב הרכבות.
שילשנו את תקציב הרכבות. לא פי שניים, פי שלושה. ועכשיו, אני מזכיר לכם שלא הגדלנו את התקציב, הקטנו את תקציב המדינה, כלומר שמנו שם התחייבות אמיתית לתשתיות, שוודאי לא עשתה אותנו פופולרית במקומות אחרים.
קבענו סדר עדיפויות, אנחנו חייבים רכבות ולאן אנחנו צריכים את הרכבות? קודם כל לגליל. סמי בר-לב מעביר לי פתק: 'לפני ארבע שנים בוועידת הגליל, שהתקיימה בכרמיאל, הכרזת כשר האוצר על ביטול הפריפריה, הבאת חזון של כבישים ואוטוסטראדות, מחלפים ורכבות". עכשיו, פה אני מצנזר: "מישהו חשב אחרת, ואתה פרשת מהתפקיד אחרי כמה חודשים".
נכון, אבל אני חזרה בתפקיד. אנחנו הולכים לעשות את זה. עכשיו, איך נבטיח שנעשה את זה? כיוון שמדובר בתוכנית תחבורה שתתפרש על כמה שנים בכל זאת, ואנחנו רוצים להבטיח, גם בתוך הממשלות הבאות, כי מדובר בסכומים גדולים מאוד של כסף. הם גדולים מאוד, אבל כשהם פרושים לאורך שנים, המדינה יכולה לעמוד בזה. בכל מקרה המדינה תצטרך את הצירים האלה. אין מצב שלא נצטרך תחבורה, צפונה ודרומה, אין דבר כזה שנישאר תקועים בפקק של חדרה וגדרה.
אז מאין יבוא הכסף? הכסף יבוא בשתי דרכים: אחד זה צורת התקשרות שנעשה עכשיו, שתחייב את הממשלות הבאות. אני לא מפרט, נתתי לכם רמז, ניקח את הפטיש ונמסמר את זה, כי אנחנו לא נוותר, אני לא אתן שפעם נוספת כספים שאנחנו התחלנו להשקיע ייעצרו. אני אומר את זה כי אנחנו מאוד רציניים, לא מדברים - עושים.
עכשיו, הדבר השני הוא כמובן פיתוח עצמי. הפיתוח, שלב-שלב, יוצר תאוצה של התפתחות. אנחנו עוברים הלאה לשלב הבא. אתם תראו מה יהיה עכשיו, תראו איזו התפתחות תהיה עכשיו ביקנעם. ואחרי יקנעם, תראו את ההתפתחות שתהיה לאורך הצירים, הדבר הזה מביא כסף.
ובכן, פעולה אל מול הביורוקרטיה, פעולה לקיבוע תקציבים ארוכי טווח, ואמרתי גם מנהיגות. בביורוקרטיה אנחנו הולכים לעשות שלושה דברים במהירות: אחד עשינו: רפורמה במינהל מקרקעי ישראל. הרפורמה הגדולה במנהל מקרקעי ישראל פותחת לנו אדמות, עדיין משאירה 89 אחוז מקרקעות הלאום בידי הלאום. זו הגדלה של הקרקע לבנייה מעשית. זה מוריד את המחירים, וזה מייצר דיור זמין, ובתנאי שאפשר לבנות עליו. זו הרפורמה הבאה, במושב הכנסת הזה אנחנו הולכים להעביר אותה.
אני מדבר על הרפורמה בוועדות התכנון והבנייה. אין מי שלא התנסה בזה או שלא מכיר מישהו שהתנסה בזה, זה פשוט מסכת ייסורים. ישראל פחות או יותר במקום האחרון, לא, יש גם כמה מדינות אחרינו, אין מדינה מפותחת מאחורינו, אנחנו מקום 120, 120 בזמן הדרוש לקבל היתר בנייה. 160 בעולם בדירוג לקבל רישום נכס. דבר אבסורדי, זה עוצר לנו את כל הכלכלה, וזה עוצר את פיתוח הגליל והנגב. אנחנו הולכים לשנות את זה.
הדבר השלישי שהזכרתי הוא פיתוח כבישים ורכבות, ואנחנו הולכים לעשות את מזלג הצפון, מיקנעם, צפונה, כביש 6 לנהרייה, צפון מזרחה, ושורה של מחלפים, עד קריית שמונה. יהיו לכם שני כבישים מהירים, יהיו גם כבישים המחברים ביניהם, מהפכה בגליל.
אני רוצה שתבינו מה השילוב של שלושת הדברים. מהו המנוע החזק ביותר? יש על זה ויכוח אני שומע. אני מצטער מאוד, יש לי השקפה מאוד-מאוד ברורה. הייתי פעם בעולם העסקי, זה כל כך פשוט. המנוע החזק ביותר לפיתוח הגליל הוא מחירי הדיור באזור גוש דן. צעירים וצעירות שאינם יכולים לחיות, לקנות דירה בגודל של אמבטיה בפאתי פתח תקוה, יכולים לקנות בית צמוד קרקע כאן במקום הנפלא הזה.
הם יעשו את זה אם הם יוכלו להגיע הנה, וככל שתתקדם, הפיתוח יתקדם. המחירים יעלו בהדרגה, כפי שהמחירים עלו באור-עקיבא. אור-עקיבא פתאום אטרקטיבית. יקנעם אטרקטיבית, צומת המוביל יהיה אטרקטיבי. ככה זה מתקדם צעד אחר צעד, יש לנו מדינה קטנה מאוד. הרעיון שיהיה בה פריפריה שלוקח שעות להגיע מהצפון הקרוב, הוא קרוב, למרכז, אותו הדבר מהדרום, מהערבה, ומפתחת באר שבע, הוא רעיון אבסורדי. אנחנו נשים קץ לאבסורד הזה.
אנחנו הולכים להרחיב את תשתית הכבישים והרכבות באופן משמעותי. רכבת העמק לדוגמא, הטורקים עשו את זה. הגיע הזמן, הגיע הזמן שתהיה פה רכבת פשוטה ומהירה, לאפשר לעם ישראל להגיע. אתם תראו שינוי כאן בארבע השנים הקרובות, שהוא לא צפוי, אבל השוק מתחיל להבין את זה ואנשים החכמים ביותר בשוק כבר הבינו את זה עוד קודם לכן, כי זה הולך לקרות, כי הם יודעים שיש לנו את הנכונות לחצוב בביורוקרטיה, להביא את הכספים, וכמובן גם להוביל את זה באופן כולל של הממשלה בראשותנו.
אנחנו הולכים לשנות את סדר העדיפויות הלאומי, לבטל במידה רבה את הפערים בין התושבים היהודים והלא יהודים בגליל, לכלול כמעט את כל הגליל וכמעט את כל הנגב במפה החדשה. אנחנו הולכים להקים גרעיני התיישבות, וגרעיני ההתיישבות האלה יכולים לקלוט, יחד עם ערים בגליל, יישובים, אוכלוסיה גדולה מאוד.
השר אטיאס מדבר על כך שיש ציבורים שלמים שמעוניינים לבוא, זוגות צעירים ואחרים, וגם מהציבור החרדי, שמעוניינים לבוא לגליל - וזה חשוב. אנחנו רוצים למשוך צעירים. העברנו את ההחלטה בממשלה לגבי המלגות, כדי למשוך צעירים הנה, ויחד עם טיפוח ופיתוח מוסדות להשכלה גבוהה, אנשים שיבואו הנה, שיהיה להם כבישים זמינים, קרקע זמינה, בית זמין, יכולים, אם הם רוצים, להגיע למרכז תוך זמן קצר מאוד, לעבודה.
הם יעבדו פה, הם יגורו פה, ויחד איתם באים כבר שינויים אחרים, כי יש צרכי תרבות, השוק כבר מתחיל לספק את זה, בנוסף לממשלה, ופתאום נוצרות פה קהילות חדשות. אנחנו רואים את זה, זוהי התפתחות שהיא ריאלית לחלוטין והיא גם תהיה, והיא תגרום לכך שעסקים כמו תפן, הפיתוח היוצא מן הכלל שסטף ורטהימר עשה כאן, ומה שאנחנו רואים בקיבוץ סאסא, המפעל למיגון כלי רכב.
ראו את מה שקורה בגליל בתחום היין. יקבים חדשים שעולים, הכל כאן אפשרי, הכל כאן יכול להתפתח. וההתפתחות תהיה שונה מכפי שחושבים. בדרך כלל, ההערכה של רוב האנשים היא הערכה מצטברת ואיטית. מה שיהיה הוא מה שהיה פלוס איקס. אבל כשאתה שם את התשתיות היסודיות של תחבורה, קרקע, תכנון, תקציבים, מנהיגות, כשאתה שם אותם יחד, ותיעדוף, בבת אחת, כשכולם באים ביחד נוצר פתאום מנוע לצמיחה שהיא הרבה יותר מהירה. קצב הצמיחה גובר.
זה עומד לקרות בגליל. יש לגליל את כל הנתונים להיות אזור המחר של המחר בישראל. אנחנו נפתח באזורים אחרים, אבל בגליל יש יתרונות ייחודיים: יש לו נוף מרהיב, יש לו ארכיאולוגיה מדהימה, אתרים שהם ערש הנצרות, שזה יוצר פוטנציאל עצום לתיירות, יש רצון ויש יכולת, ואנשים שנמצאים כאן הם הטובים ביותר.
אנחנו הולכים לעשות יחד את השינויים האלה, אנחנו יודעים מה נדרש לעשות ואנחנו נעשה את זה. ובעזרת השם, זה לא ייקח הרבה זמן. החזון של הרצל יתממש, והגליל יפרח עוד יותר וישגשג עוד יותר. אנחנו ניפגש בוועידה הבאה של הגוף הזה בשנה הבאה, ואני מבקש לרשום את הדברים לעוד שנים בדיוק. אני מבקש, הדברים מוקלטים, הדברים מצולמים, אנחנו מחויבים לגליל ואנחנו נביא תוצאות לגליל.
תודה רבה לכם.
