התכנסנו כאן היום כדי להוקיר את זכרם של נשים וגברים שנרצחו כאן ב-26 לנובמבר 2008 מתוך כוונה זדונית של אויבים אכזריים וחסרי-לב.

גבריאל ורבקה הולצברג
אריה לייב טייטלבאום
יוכבד אורפז
בן ציון קורמן
נחמה שוורצבלט רבינוביץ'

כולם נרצחו פשוט בשל היותם ישראלים ויהודים.

בית חב"ד, המקום בו אנו עומדים כעת, הוא מקום שמסמל את ההפך מטרור ושנאה. זהו מקום שבו כל היהודים והישראלים יכולים להתאסף וליהנות מרוח של אחדות והרמוניה קהילתית, להרגיש בבית - רחוק מהבית.

גברי ורבקה הולצברג, שייסדו את הבית הזה לפני שש שנים, וחיו כאן עם הבן הקטן שלהם מוישי והצוות המקומי, והתאמנו בכל יום במצווה של הכנסת אורחים, כפי שעשה אברהם אבינו.

רבקי וגברי נגעו בחייהם של כל-כך הרבה אנשים שעברו דרך ביתם. תרמילאים צעירים, אנשי עסקים ותיירים, דתיים וחילוניים - כולם התקבלו כאורחים ששהו ימים וחודשים בבית הזה. אלו הם האורחים אשר מאוחר יותר סיפרו על האישיות המיוחדת של רבקי וגברי, אישיות המשתקפת יותר מכל במה שיצרו בבית זה.

ב-26 בנובמבר, הצטלבו דרכיהן של הודו וישראל. מומבאי, עם מעל 195 מאזרחיה שנהרגו, וישראל, אומה שאיבדה כל-כך הרבה ילדים בגלל המלחמה והטרור. שתי המדינות הבינו ומבינות כי התגובה האפשרית היחידה לכך היא נחושה ולא מתפשרת - מרדף אחר המחבלים, בשילוב עם הגנה איתנה על האידיאלים הדמוקרטיים שלנו.

הטרור אינו משיג דבר. פירותיו היחידים הם רצח למען הרצח. בעבור אלו שבשמם הטרור בוצע, הוא הביא רק אסון. אין לנו ברירה אלא להילחם בטרור עד חורמה ולהגן על עצמנו. ישראל פעלה באופן זה, ותמשיך לעשות זאת.

השחיטה שהתבצעה בבית חב"ד, וההרג של אזרחים הודים רבים חפים מפשע, כאן בעיר התוססת והייחודית הזו, הם שוברי לב, אבל רוחם של בני ישראל והודו לא נשברה. הם הראו כוח עצום וחוסן.

הודו וישראל הן שתי דמוקרטיות צעירות, שמוקירות זכויות אדם, ומאפשרות לכבד את חופש הדת ולעודד את המגוון התרבותי והפתיחות. אני רוצה להדגיש כי אנו שואפים לשלום ונמשיך לעשות זאת, אך לעולם לא נוותר על הזכות שלנו לביטחון, ולא נאפשר לישראלים או יהודים בישראל ובעולם כולו להיות מטרה לטרור.

חברים יקרים,

התקבצנו כולנו היום עם תחושה של גורל משותף, ועם זכרם של אלו שנתנו את חייהם כאן בבית חב"ד במומבאי.

אסיים במשפט מן התפילה היהודית: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".