"אין בעיה של ריכוזיות, אלא של תחרותיות"

אני אנסה לעבור מהצד התיאורטי לצד המעשי של החיים, הצד אותו אנחנו חיים מדי יום. הצד התיאורטי בסופו של דבר הוא חשבו, המחקרים חשובים אבל יש גם חיי יום יום.

אנחנו מדינה אבל אנחנו כלכלה של עיר. אנחנו בגודל של עיר בינונית, אולי אפילו למטה מזה בעולם, וכן צריך למדוד אותנו לא לארה"ב הגדולה ולא שלום מדינה בסדר גודל אחר אלא רק למדינות או ערים באותו סדר גודל של העיר שנקראת ישראל. עיר מיוחדת במינה, היחידה בעולם שמחזיקה, זה מחוץ לעניין, 84 מיליארד דולר רזרבות, זה מוציא אותי מהכלים, טקסס הגדולה מחזיקה 16.5 מיליארד דולר רזרבות, וישראל נכנסת רק 33 פעם בטקסס עם 28 מיליארד תושבים, וזה מחוץ לעניין, זה ויכוח אחר לגמרי.

הציונות הסוציאליסטית הקימה פה למעשה מערכת של כלכלה ריכוזית בצדק לאותו זמן. מאז ועד היום אין כל דמיון בין מה שהיה באותו מועד כשההסתדרות ומערכות השלטון של אז טיפלו בכלכלה ובקידום המדינה באמצעות כלכלה ריכוזית לבין מה שקורה היום.

כשל של מערכות השלטון פראקסלנס

אין ריכוזיות בישראל, ואין כזה דבר שמדינה מנסה להסדיר את הכלכלה במסגרת איזה שהם כללים למניעת ריכוזיות וכדומה. יש בעיה של תחרותיות, ויש בעיה במספר תחומים בישראל. בעיה קשה של תחרותיות. אני נוכחתי כשהתחילה הרפורמה במשק הדלק, הייתה תקופה שהייתה תחרות, היום המדינה דאגה שלא תהיה תחרות, אבל יש בעיה של תחרותיות שאיתה צריך להתמודד. וגיא (רולניק) פה זרק את הקוטג'. גם אני מוכר קוטג', לא קוטג'ים בתים, הבית של הגבינה, זרק את העניין של הקוטג'. אין לזה שום קשר לריכוזיות. קראתי היום ששר האוצר אמר שיש פה כשל של המשק.

אין פה גם כשל של המשק. יש פה כשל של מערכות השלטון פראקסלנס. אני אתן לכם דוגמה מהחיים. ישנו מוצר שאני מוכר אותו בארה"ב, לא בישראל, נקרא אורפינג אספלט (??). אני 81.5% נתח שוק בכל ארה"ב. קרא לי הממונה על ההגבלים האמריקנים, אמר, קח לך 3 חודשים, הנה רשימת חברות, תשב איתן, תגיע לנוסחה שמקובלת על כולם ותחזור אלי. ישבתי עם אותן חברות, חלק הסכמתי חלק לא, חזרנו אליו, קבע נוסחה. 80% נתח שוק מחזיקה תנובה בגבינת קוטג'. זה כשל של מערכות השלטון, שלא שמות לב למצב מן הסוג הזה ובונות נוסחה שהציבור ישלם את המחיר הנכון וכולם יוכלו להתקיים. כי חס וחלילה אם יפגעו בחקלאים, חקלאים וחקלאות זה דבר מאד חשוב, אבל יש שרשרת שלמה שצריכה לדעת להסתדר בתוך אותה נוסחה של מחיר. בין זה לבין ריכוזיות אין שום קשר.

ישנה בעיה של תחרותיות שחלקה נפגעת, והבעיה היא קשה ועם זה אני מסכים פה עם חלק מהדוברים, של אחזקות ריאליות ואחזקות פיננסיות. ואני אתן את הדוגמה שרמי נתן. הוא דיבר על צדיק בינו, מר צדיק בינו, שמחזיק בבנק הבינלאומי, אז אל תגיד לו שאמרתי את זה, אבל הבנק הבינלאומי, באמת זה לא איזשהו משהו דרמתי, שאם אני לא אעבוד איתו אז אני לא אוכל לנהל את עסקי בישראל, וכמתחרה שלו שהוא יש לו את פז, ולנו יש גם את דור אלון, אם אני לא ארצה לחשוף את הנתונים אני יכול לא לחשוף אותם יש מספיק מקורות של כסף אחר.

הבעיה החמורה היא שבמשך תקופה ארוכה בנק לאומי החזיק 20% בפז או משהו דומה לזה, 18 או 20 אחוז בפז. ובלי בנק לאומי (אני חושב שהם מכרו חלק גדול) שהוא הבנק המרכזי אצלי, ואני חייב לו חלק גדול מהעסקים שלי, אני לא יכול לעבוד בישראל. אין בנקים זרים שאיתם אני יכול להתקיים, וישנו למעשה בנק פועלים ובנק לאומי, כי מבחינת הבנקים, הם הבנקים המרכזיים, וכשאני הולך לשוק ההון יש את כלל שזה מתחרה אחר שלי, ויש את הפניקס שזה מתחרה אחר שלי, ורמי, אם אתה רוצה נדבר על מעשים. היה מכרז על רכישת מניות הקו-אופ הריבוע הכחול. 2 קבוצות הגיעו לגמר. בנק לאומי ופז, ואני ומשפחת ברונפמן. בנק לאומי סרב להעמיד מימון, בנק לאומי, לא יכולנו לחשוף בפניו את הנתונים, נשארנו עם בנק אחר.

בסופו של דבר זכינו במכרז, אבל זה בהחלט לא היה פשוט. אני אומר לכם באחריות, אני לא מסתיר את זה. בנק לאומי שהוא בנק מאד מרכזי אצלי, מאד חשוב לי, יש לי רק מילים טובות להגיד עליו, במקרה מן הסוג הזה בחר את החברה שבה הוא שותף. ושלא יגידו לי חומות סיניות. החומות הסיניות הן תמיד על הכתפיים של מי שעומד בראש הבנק. הוא תמיד רואה משני הצדדים גם את הריאלי וגם את הפיננסי.

ובנק מזרחי, של ורטהימר, הוא גם לא כזה בנק. שאם אתה רוצה אתה עובד איתו. אם אתה לא רוצה אתה לא עובד איתו. זה לא דרמתי, אבל ברגע שבנק לאומי מעורב, לכן בזמנו המהלך שעשו של להוציא את הבנקים מהריאלי, היו צריכים להשלים אותו עד הסוף. אסור היה להשאיר לבנקים להחזיק גם 20% בעסקים ריאליים, וזו רק דוגמה קטנה. אתה נתקל בדברים האלה כל פעם, כל הזמן בעיר הזאת הכלכלית שנקראת ישראל שכולם מכירים את כולם.

הכשל בכל מקום שאין תחרות הוא לא הכשל של אנשי עסקים

אני אחד התומכים בהפרדה בין הריאלי לפיננסי מסיבות אחרות. חברות כמו כלל לדוגמה מצביעות אצלי באסיפות כלליות, כשבעלי המניות שלה זה חברות מתחרות שלי. ובעיר הזאת שנקראת ישראל זה בעיה, כי הם גם קונים באמצעות הכספים של הציבור שנמצאים אצלם, קונים אצלי בחברות מניות בשביל להגיע לאותו שליש ולהצביע באסיפה הכללית על נושאים. האחזקה הריאלית בנויה על זה, שחברה ריאלית שהיא מתחרה שלי, שהיא מחזיקה ב"כלל" , ומשתמשת בכספי המשקיעים לקנות אצלי מניות, ולהצביע אצלי באסיפות הכלליות, והיא מצביעה בריבוע הכחול שמחזיק את מגה בהחלטות, כשלה יש את שופרסל. ולכן נוצרת פה בעיה שמחייבת טיפול, וזה עובדות.

זה לא תאוריות. זה דברים שקרו בהצבעות כלליות. ולכן הדברים האלה במשק כל כך קטן כמו שלנו, חייבים לעבור טיפול וחייבים להיות מטופלים, כך שתיווצר תחרות, כי תחרותיות אפשר לייצר כמו שייצרו את זה במשק האנרגיה בעבר, כמו שהיום עושים בתקשורת. אם הממשלה פותחת את השוק, לפעמים זה ייבוא, לפעמים זה לאפשר לחברות אחרות להיכנס לתוך השוק עצמו ולהתחרות, אפשר לייצר תחרות. הכשל בכל מקום שאין תחרות הוא לא הכשל של אנשי העסקים. אנשי עסקים וכל אחד שיושב פה על הבמה, אם הוא היה יושב במקום זהבית או במקום עופרה, בתנובה ובשטראוס, היה עושה בדיוק אותו דבר.

ואני אגיד לכם עוד משהו: אתם, חלקכם מחזיקים מניות בשטראוס (תנובה זו חברה פרטית) גם אם אתם לא יודעים דרך קרנות וכד'. ואתם תדרשו מהמנכ"ל של שטראוס שבסוף השנה 2011 למרות הקוטג', ירוויח לפחות אותו דבר ועוד יותר. והוא יעשה את זה בשבילכם, בשביל אותם מחזיקי/בעלי מניות, ואם יורידו את מחיר הקוטג', יעלו במקום אחר או שיעשו התייעלות, שתמיד תהיה על חשבון העובדים ולא על שום חשבון משהו אחר.

אז התוצאה בסופו של דבר, תבדקו בסוף 2011 את הדוחות הכספיים (אני לא יודע אם תנובה עד אז נדע אותם) של שטראוס, או של כל חברה ציבורית אחרת, למרות שהורידו עכשיו מחירים, וישחקו, אז הורידו מהקוטג', יעלו שם, יעשו את כל הקומבינציות בעולם, כל מנכ"ל יציג (אם הכלכלה לא יקרה לה משהו חס וחלילה, לא תפרוץ מלחמה חס וחלילה, והכל יתנהל כשורה כפי שהיום הכלכלה היא כה חזקה) תוצאות יותר טובות מאשר ב 2010, למרות הורדות המחירים, ואם הוא יציג פחות טובות, העיתון של גיא, דה מרקר, יכסח לו את הצורה, ומה יעשו לו, ועם התמונות שלו, וישאלו וכדומה, כי גם גיא הוא לא סוציאליסט.

העיתון שלו בודק את הצדדים הכלכליים ואומר: רבותי, המנכ"ל הזה נכשל. הוא הציג השנה פחות. יכסחו לו את הצורה, תרדו עליו, ולכן הוא יציג תוצאות. הוא יוריד פה, ויעלה שם, או שיפטר עובדים, והוא יגיע בסופו של דבר לאותה תוצאה. ולכן הכשל הוא לא של אף אחד מהמנהלים ולא של אף אחת מהחברות.

כל אחד באופן טבעי רוצה להצליח. כל אחד רוצה להביא את התוצאות הכי טובות, וכל אחד כן רוצה למכור הכי יקר שאפשר. כל עוד יש לזה ביקוש הוא יעלה את המחיר על לאותה נקודה שבה הביקוש לא ירד והוא יוכל למכור את אותה הכמות שהוא מתכנן למכור. זה טבעי, כך זה צריך להתנהג. למי אתם באים בטענות? הכשל הוא בהחלט של מערכת השלטון, שלא יודעת היכן להתערב או מתערבת מאוחר או הופכת את זה לפופוליסטי כמו עם הקוטג', שזה בדיחה כל הסיפור הזה...