אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת,
אבקש ממך, אלוקי שרה, רבקה, רחל ולאה, הייה נא מצליח דרכי אשר אני הולכת ועומדת.
פרפרזה זו על תפילת שליחי ציבור בימים הנוראים עומדת לנגד עיני, שהרי כמו בבית הכנסת, כך אנו במשכן הכנסת: שליחי ציבור אנחנו. מכוחו של הציבור אנו באים ובשמו אנו פועלים. הציבור בישראל הוא למוד תלאות אך גם מרובה תקוות. משימתנו היא כעת לחדד את התקווה כך שתגבר על הדאגה, ואת זה נשיג רק אם נלמד לשוחח זה עם זה, וחשוב עוד יותר - להקשיב זה לזה, להכיר בכך שיש דעות שונות, לכבד את דעת עמיתי, עמיתותי, כשם שאני רוצה ומבקשת שיכבדו את דעתי שלי. לחפש את המשותף מבלי לוותר על הייחוד, לעשות מאמץ להגיע לעמק השווה. ומעל לכול, להבין שאנו עם אחד אבל לא עם אחיד.
אדוני היושב-ראש, כאשר אני מסתכלת על שורשי משפחתי, אני מוצאת שבאתי לעולם בדיוק בזכותה של תפישה זאת. בימים שלפני ההשבעה מצאתי את עצמי חושבת על שתי הסבתות שלי. נשים שבנסיבות היסטוריות רגילות לא היו נפגשות. סבתי חנה משיח, אם-אבי, עלתה מאפגניסטן, וכציונית לפני קום המדינה, וכגבירה, עלתה לארץ וחוותה בארץ המובטחת שכול ועוני. סבתי רוזה יוספזון, אם-אמי, עלתה מבוקרשט למדינה הצעירה כי לא היה לה מקום אחר ללכת אליו. סיפורי החיים של הסבתות שלי הן סיפורה של המדינה: געגוע ואכזבה, כמיהה ומועקה, אך מעל לכול תקווה וביטחון. אבא שלי, מנשה, בנה של סבתא חנה, ואמא, מרים, בתה של סבתא רוזה, הקימו משפחה ישראלית, אך האם בדורנו הייתה מתאפשרות אחדות שכזאת?
החברה הישראלית הולכת ומתחלקת בחזרה לשבטים, כאשר כל שבט הולך ומתכנס בתוך עצמו ורואה לנגד עיניו את האינטרסים המצומצמים שלו. המכנה המשותף הזה זז הצדה ופינה את מקומו לטובת הבדלים ומחלוקות, ימניים מול שמאליים, דתיים מול חילונים, אשכנזים מול ספרדים, מרכז מול פריפריה, עולים מול ותיקים. הליך הפירוק לגורמים שעובר על החברה הישראלית יוצר לעתים את התחושה שאנו הולכים והופכים לשני עמים, שלושה ואפילו יותר. הורגלנו כולנו לפוליטיקה של מגזרים - נציגים שנשלחים לכאן, לבית הזה, על-מנת שידאגו לאינטרסים שבדרך כלל מתנגשים עם האינטרסים של היושבים לצדם.
מבלי להפחית בחשיבותן של המחלוקות, מבלי לוותר על הדעות, אנו חייבים לעצור את מגמת ההיפרדות. תפקידנו לשמר את מה שהורינו, ההורים שלנו, עמלו כל כך קשה על בנייתו. עמל מלווה בדם, יזע ודמעות. צפויים לנו ויכוחים רבים, חלקם יהיו אף סוערים ויצריים, אבל אסור לנו, אסור לנו לשרוף את הגשרים ולנתק את הקשרים. עלינו לפעול לאיחוי הקרעים, והדבק הזה, של חלקי הפאזל המרכיב את החברה בישראל, ושימורם תחת קורת גג אחת.
האם עלינו להגיע לפי תהום רק משום שמעטים וקיצונים פיתחו עיוורון לאפשרות של חיים משותפים על-אף הניגודים והסתירות? רוב הישראלים אומרים "לא" לקיצוניות הקורעת ונענים לאתגר של חיים בתוך השוני. כולנו הגענו לכאן על-מנת לקדם את העקרונות שבהם אנו מאמינים אך בה בעת גם לקבוע קווים אדומים וברורים שישמרו את ה"יחד" הישראלי, על-אף השוני ועל-אף ההבדל.
המתח בין הדתי לדמוקרטי נובע מוויכוח על הסמכות בישראל. האדם לעומת האל, ההלכה מול החוק, הכנסת או בית-הכנסת. הכשל בנוסחאות הללו הוא מחשבת ה"או-או". אבל למה לא לשלב? על החלופה להיות "גם וגם". גם דתייה וגם דמוקרטית. הדתייה שבי היא ההקשר לעבר ולמסורות שבו; הדמוקרטית שבי היא הגשר לכל בני-האדם השונים ממני: דתיים מזרמים אחרים, חילוניים ואלה שאינם בני עמי אבל הם אנשים טובים באשר הם.
במשך שנים רבות הייתה לי הזכות לתרום בתחומי החברה והתרבות לשם בניית גשר במפגש שבין הישראליות ליהדות ובהתמודדות אל מול השסע המעמיק שבין דת ומדינה. עסקתי רבות בניסיון לבנות גשר יציב בין הישראליות ליהדות. אספתי תפילות, כיסופים ומנהגים של נשים יהודיות בעבר הרחוק והקרוב ולמדתי שהמשותף רב על המפריד, שהתפילה האנושית חוצה דורות, מקומות, עדות וגם דתות. חמושה במטען הזה הסתובבתי בשביליה הראשיים של החברה הישראלית, כמו גם במשעולי העם היהודי על זרמיו. והנה, באתי ללמד ונמצאתי למדה. גיליתי שאם מקלפים מעט את שריון הציניות והאינטרס הפרטי שהתעטפנו בו בשנים האחרונות, מתגלה המכנה המשותף במלא עוצמתו, ואת זה, את זה מצאתי ביש עתיד ואצלך,
יאיר לפיד.
סוגיות רבות ניצבות לפתחן של המדינה והחברה ובהן לא מעט שאלות קיומיות. אני מבקשת להפנות את תשומת הלב לאחת שאינה זוכה לרייטינג, שאינה עושה כותרות, שאינה מוכרת עיתונים אבל אני התחייבתי אליה, היא בנפשנו, וזו סוגיית הגיור, סוגיה שאנו מפקירים אותה ומשאירים אותה לילדים שלנו - סוגיית הגיור בכלל ושל העולים מברית-המועצות לשעבר בפרט. הסוגיה הזאת היא מראה שמשקפת את פניה של החברה בישראל. אלו שמסתגרים, שבחרו מרצונם לחיות בגטאות חברתיים סקטוריאליים, מובילים עמדה נוקשה בעניין, שחשיבות פתרונו אינה עומדת בכלל בראש מעייניהם. הרוב הדומם, לצערי, אדיש להתעסקות הזאת. אלו כואבים את נושא הגיור ועוד יותר מכך, כואבים את הגרים כבני-אדם, הקשובים למצוקה ולמועקה, מכירים את טבעה של היהדות ואת עולמם של חכמים ורוצים לפעול לשינוי. הללו מגלים את הקושי האין-סופי לעמוד מול מערך כה אטום ובטוח בצדקתו. וכך, בין חומרה לחומרה ובין עיכוב הליך גיור אחד לרעהו, הלכו המועמדים לגיור ונשחקו. הביורוקרטיה הישראלית, יחד עם החומרות ההלכתיות הדרקוניות, יצרו מסלול מכשולים שהיה מרפה אפילו את ידיו של מי שנולד כאן, בישראל, ומכיר על בוריים את הוויית החיים הישראלית ונפתוליה. וכך, באופן הדרגתי ואיטי, הלכה והתגבשה בקרב שיעור הולך וגדל של עולים ובני משפחותיהם הדעה כי אין טעם לנסות ולהתגייר, וכי למעשה אין בכך כל צורך.
אדוני היושב-ראש, אנו חייבים למצוא בהקדם פתרון שיסדיר את מצוקתם של מאות עלפי המבקשים להתגייר החיים יחד איתנו, כחלק בלתי נפרד מהחברה בישראל. הפתרונות ההלכתיים קיימים, כפי שהראו גדולים וטובים, גם בשנים שעברו וגם בתקופתנו אנו. מה שחסר הוא אומץ לב פוליטי וציבורי. מה שחסר הוא הנכונות לקום ולומר: אחינו אתם. מה שחסר הוא הנכונות לחבק את מי שנקרעו מן היהדות בעשרות שנים של נאציזם וקומוניזם. מה שחסר הוא הנכונות לעשות את המעשה שאין יהודי ממנו, לקבץ את נידחי ישראל על אדמת ישראל. אם סארטר מכנה את היהודים שהוא נפגש עמם בסביבתו האינטלקטואלית בפריז שבין מלחמות העולם "יהודים בחסר", כלומר יהודים נעדרי כל מטען תרבותי, הרי המתגייר היהודי בן-זמננו מעניק הגדרה של מכלול תרבותי, ערכי ושל געגוע מבית סבא וסבתא.
מורי ורבותי, בעיית הגיור היא במידה רבה בעייתן של נשים - רוב המתגיירים הם מתגיירות, המוצאות את התהליך קשה ומפרך עוד יותר מאשר הגברים. במציאות הקיימת רות המואבייה לא הייתה מתקבלת לעם היהודי.
בעוד עשרה ימים נקרא את מגילת אסתר. אסתר המלכה החליטה ללכת אל אחשוורוש ביוזמתה, ללא הזמנה, אך ראשית היא דורשת - ומתנה זאת בתמיכה, בתמיכה של כל העם, בתפילה ובצום. היא יוזמת כינוס - את כינוס העם, ואת הצום בן שלושת הימים, בניגוד לדעתו של מרדכי. גזירת המן נגזרה יומיים לפני חג הפסח. צום שלושה ימים משמעותו הייתה לבטל את ליל הסדר, ויש הרי חובת אכילה בליל הסדר. ויש חילופי דברים מאוד קשים בין מרדכי לבין אסתר, והוא אומר לה: אם נצום, לא נחגוג את ליל הסדר, נבטל את המצווה, והיא עונה לו, בוויכוח הלכתי נוקב היא אומרת לו: עדיף שנבטל ליל סדר אחד כדי שנוכל לחגוג לילות סדר רבים.
אומץ הלב של אסתר ומנהיגותה, וגם הידע התורני שלה, שאנחנו למדים, אינם מסתיימים בחצר אחשוורוש. חכמינו מספרים לנו שאסתר שכנעה את מנהיגי הדור לכלול אותה ולקבוע בתנ"ך את המגילה שנושאת את שמה, והם התנגדו. הם התנגדו, הם לא רצו לכלול את מגילת אסתר, ובין מועדי ישראל את החג שמנציח את פועלה. למרות ההתנגדות, מגילת אסתר נכללה, והיא ניצחה. היא ניצחה אז, אבל היא גם תנצח בעתיד. אתם יודעים למה? משום שעל-פי המסורת בימות המשיח עתידים כל ספרי הנביאים להתבטל, חוץ ממה? חוץ ממגילת אסתר.
מאוחר יותר למדתי מעדויות של נשים אנוסות מספרד ומפורטוגל, שהדמות היחידה שהייתה להן כמודל חיקוי זאת דמותה של אסתר המלכה. היא זו ששימשה להן, וההזדהות הייתה כלפיה. היא, שחיה בדיוק 2,000 שנים לפני האסון שנחת עליהן, היא קשורה בהסתרת היהדות שלה, היא, זו הזרה, שהסתירה, נשארה והייתה בפניהן מודל החיקוי. גם בתפילות האנוסות - אנחנו מוצאים שהתפילה שהם נשאלים עליה בעדויות באינקוויזיציה, זה גם צום אסתר המלכה וגם התפילה, תפילת אסתר.
גם בתחום הזה אנחנו צריכים לגלות אומץ ולשנות: אין להשלים עם המצב שבו במדינה דמוקרטית מודרנית נשים משתכרות עשרות אחוזים פחות מגברים; אין להשלים עם מצב שבו במעצמת היי-טק עולמית נשים עדיין צריכות להיאבק כדי שלא יפטרו אותן לאחר חופשת לידה; אין להשלים עם כך שבמדינה מערבית הראשונה שהעמידה אישה כראש הממשלה נשים הן עדיין מיעוט מבוטל בקרב מנהלי המגזר העסקי, ואין להשלים עם כך שבמדינה החוגגת את חגה של אסתר המלכה נשים עדיין הופכות להיות אסירות בנישואים אומללים ולעתים אלימים.
אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי, התורה נקנית ב-48 דברים, ואנו 48 חברי כנסת חדשים. ולוואי שיהיו בנו, בכולנו, חדשים כוותיקים, כמה מאותן תכונות עילאיות שמנו חכמינו בפרקי אבות: בינת הלב, יראה, ענווה, שמחה, דקדוק חברים, ארך אפיים, לב טוב, הכרת מקומנו, שמחה בחלקנו, אהוב, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, מתרחק מן הכבוד, נושא בעול עם חברו, מכריע את חברו לכף זכות. אם ברוח זו נפעל, תהיה הכנסת הי"ט למופת. תודה רבה.
