אתם מכירים את התחושה שמשהו שחשבתם שהיה חוויה פרטית שלכם בעצם קרה לרבים אחרים? טשרניחובסקי כתב ש"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". אני מרגישה שההיסטוריה הפרטית שלי, כמו של רבים אחרים, היא למעשה סיפורה של תקופה, סיפור קלאסי של משפחה ישראלית ממעמד הביניים.
כדי לנסות ולתאר את התהליך שעברנו, איעזר בקטע הנהדר של מרטין בובר "ציון והנוער", אני חוזרת ומתרגשת ממנו כל פעם מחדש. בובר מתחיל כך: הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות, המזדמן לה וחוזר ומזדמן מחדש וזו מאבדת אותו וחוזרת ומאבדת. שוב מופיע וחוזר ומופיע על הבימה דור בני 20, להט הכיסופים אל המוחלט בלבו, בעל מסירות נפש לאידיאל, והרי הוא מוכן ומזומן לפרוץ את שערי גן עדן החסומים.
אין מילים מתאימות יותר לתאר את דור הסבים והסבתות שלנו. הורי אבי הצטרפו בפולין לתנועת "הנוער הציוני", ושימשו כראשי קן. סבתי הייתה אחת מהנשים הראשונות ששימשו בתפקיד הזה. הם עלו ארצה בשנות ה-30, על אפם וחמתם של הוריהם.
סבתא שלי הגיעה מבית כל כך אורתודוקסי שההתנגדות הייתה כל כך גדולה לעלייה שלה ארצה, שבתקופה של חוות ההכשרה עוד בפולין, בזמן ההכנה לקראת העלייה, כששלחה מכתבים להורים, היא הייתה שולחת אותם קודם לארץ-ישראל לחברה שכבר הייתה כאן, כדי שתשלח אותם מכאן להורים שלה עם חותמת דואר של ישראל, כדי שהם יחשבו שהיא כבר עלתה ולא ינסו להניא אותה מהחלטה שהיא קיבלה.
לאחר עלייתם היו ממייסדי מגדיאל. כשסבי, כנגר, בנה חלק ניכר מגגות הבתים הראשונים במושבה, הוא ראה בכך שליחות ולא רק פרנסה.
הורי אמי הם ניצולי שואה. הם אומנם שרדו את התופת, אך מרבית משפחתם נספתה. מהרגע שהסתיימה המלחמה הם ניסו לעזוב את ברית-המועצות ולעלות לארץ-ישראל. באחד הניסיונות נתפסה אחותו של סבי ונשלחה לסיביר, שם הוחזקה במשך תשע שנים כאסירת ציון. בשנות ה-70 נפתח חלון הזדמנויות, ואמי, כנערה בת 18, דחקה במשפחה שלה לשוב ולנסות לעלות ארצה כדי לממש את תפישותיהם הציוניות ולהשתתף בבניין חברת המופת במדינת היהודים. הפעם הם הצליחו במשימה.
אני מניחה שלרבים מאתנו סיפורים דומים, מי מפולין ומי מעירק או ממרוקו. הניחוחות אולי שונים, אבל המהות מאוד מאוד דומה.
בובר ממשיך ומתאר בשפתו המיוחדת, מהו האתגר שעומד בפני אותו דור, מה המעשה הגדול שהוא אמור לעשותו ומה קורה לו בדרך. אם אומר זאת במלים פשוטות, מה שקרה לדור הזה, שגדל על ברכי הציונות והערבות ההדדית, זה "החיים", על שלל המשימות והדאגות שהם מזמנים לנו. כשרוח התקופה לוחשת כי חזקות הן העובדות מן האידאות, וגורלנו נתון להשתלשלות של אירועים שאין ביכולתנו לשנות.
זה מה שקרה לאבא שלי, ולרבים אחרים בני דורו. הוא "עשה לביתו" - למד בטכניון, ניהל עסק משפחתי לעצים ורעפים, פרנס את משפחתו בכבוד. הוא הפנה את גבו לעבודה המאורגנת ושם את מבטחו בפלאי השוק החופשי. הוא העריץ את היעילות של המגזר הפרטי, את התחרות שאמורה לגרום לנו ליזום, להיות יצירתיים, למקסם רווחים. צאצאי הדור ההוא, הדור שלי, נשלחו לחוגים ולתנועות נוער. הלכנו לשנת שירות, התגייסנו לצבא, וחשבנו שרק השמיים הם הגבול.
לא היינו מוכנים לזה, שבזמן שהורינו עשו לביתם העולם השתנה מסביבנו. העסקה הזאת שלפיה אם תלמד ותעבוד קשה - תצליח, החלה לאבד משמעות. מרבית חברי, מוצלחים ככל שיהיו, לא באמת גומרים את החודש. כשההורים מתעקשים להכניס להם כסף לחשבון, למרות שלא תמיד להם עצמם יש, אז הם מוחים קצת בשביל הנימוס, אבל בסוף מסכימים, כי אין להם באמת ברירה. הרי גם השעות המטורפות בעבודה לא מצליחות לכסות על שכר הדירה, הגן, הקניות בסופר.
בזמן שחשבנו שהשמיים הם הגבול, לא היינו מוכנים לזה שיכולת ההישרדות של עסקים קטנים תגיע לשפל חסר תקדים. בעולם החדש הזה, אבא שלי, כמו רבים אחרים, נאלץ לסגור את העסק המשפחתי, ולגלות שגם כשאתה מוכשר ורב ניסיון, בשוק העבודה החדש, כשאתה מחליף לקידומת חמש קשה לך מאוד להשתלב. הם לא היו מוכנים לזה שבני הלוויה של תחרות חסרת רסן הם אי-ודאות, חוסר ביטחון וחרדה.
אני יודעת שרבים מן היושבים כאן מכירים את התחושה הזאת של החרדה על בשרם. אני מקווה שהתחושה הזאת לא תישכח במהרה. הג'אגלינג האין-סופי עם המשימות היום-יומיות, לקוות בלב רק לא להיות חולה, רק לא להפסיד ימי עבודה, רק לא להזדקן מהר מדי, כי אז כרטיס האשראי מפסיק לעבוד, מתקשרים מהבנק, והחרדה הופכת תוך דקות לייאוש.
כל זה לא קרה במקרה. זאת מדיניות. אלה הקווים לדמותו של השוק החופשי כשהוא חסר מעצורים, זאת הכלכלה השמרנית שמשתלחת באיגודי העובדים - כן, אלה שההורים שלנו לימדו אותנו לבוז להם, וכשגדלנו גילינו שנשארנו בודדים בשוק עבודה שמתנהל כמו ג'ונגל.
כך נראית כלכלה שמצמצת את אחריות המדינה. אם הבריאות הממלכתית מתכרסמת אז אין לנו ברירה, ואנחנו נשלם על ביטוחים משלימים ומשלימי מושלמים. וכשמערכת החינוך הציבורית מופרטת בזחילה, אין לנו ברירה, אז אנחנו מוסיפים תשלומי הורים ומממנים מכיסנו גם שיעורים פרטיים. כשחסכונות הפנסיה שלנו מופקרים בבורסה, אנחנו, שממשיכים לחניון הבא כי הוא זול בעשרה שקלים, לא שמים לב כי כרבע מכספי הפנסיה שלנו נגזלים בגלל דמי ניהול מופקעים, וכי נלקחת מאתנו הזכות הבסיסית להזדקן בכבוד.
כל זה קרה לרובנו, אבל לא לכולנו. כשאדם לוקח לחם בסופר בלי לשלם קוראים לו גנב, ואילו כשאדם לווה כסף מהחסכונות ששמרנו לעת זקנה ומחליט לא להחזיר לנו מאות של מיליונים, קוראים לו טייקון ומאפשרים לו תספורת על חשבוננו. המדינה נותנת להם במבצעים של שניים באחד את החופים שלנו, את ים-המלח, את משאבי הגז, ואחרי כל אלו הם גם זוכים בהטבות מופלגות כשסוף-סוף מגיע הרגע לשלם את חלקם לקופה הציבורית.
בעשורים האחרונים המדינה מעדיפה את האחוז האחד הזה על פני ה-99, שזה אנחנו, כולנו - מעמד הביניים והשכבות המוחלשות, חרדים וחילונים, ערבים ויהודים. ובמקום שנאבק יחד להחזיר את אחריות המדינה ולהגדיל את ההשקעה שלה באזרחים, אנחנו נאבקים אחד בשני על הפירורים שנשארו מהפירוק של מדינת הרווחה.
זה הסיפור שלנו, זה סיפורה של התקופה, על זה יצאנו לרחובות בקיץ ההוא. המים מתחממים כבר 30 שנה, ועכשיו הגענו לנקודת הרתיחה. פשוט אי-אפשר להמשיך כך יותר, או כפי שהגדיר זאת בובר: "זה ייחודן של התקופות, שבהן חלים בחיי העמים והאנושות כולה, משברים גדולים מבית ומחוץ, שמסרבות הן להיכנע לגזרה, שמתמרדות הן בחוק ההתמדה ומעיזות להציל את מרד הנוער שלא יתפורר ולהצמיח ממנו מעשה הפיכה, מעשה חידוש. תקופות אלה נדברות על הנוער בלשונות של אש. הן תובעות ממנו, אף מצוות עליו, שלא ייכנע, שיעמוד בפני הרעה, שיציל את הנפש ושיעשה מעשה - - - והנוער שומע בקולן".
רבים דיברו מאז המחאה על כוחם של הצעירים. אבל מהו אותו הכוח? אני לא רואה בעצמי לוביסטית של צעירים, אני לא מתכוונת לנסות ולחמוס ככל יכולתי מהעוגה המשותפת. כדאי גם לזכור שלהיות צעיר זאת לא תכונת אופי, זה רגע אחד ברצף של זמן. המאבק הסקטוריאלי מפורר את החברה. גם אם אתם מאלה שהפעם ידכם על העליונה במאבק, הרי לא תוכלו לחיות ככה לאורך זמן. תיאלצו להקיף את עצמכם בחומות גבוהות כדי להשאיר את סבלו של הזולת נסתר מעין.
זאת מעולם לא הייתה דרכו של העם היהודי. למרות שכבר 30 שנה מנסים לשכנע אותנו שאנחנו רוצים להיות כמו אמריקה, מעולם לא היינו כאלה. השורשים שלנו נטועים עמוק בסולידריות, בשותפות גורל. התפקיד שמוטל עלינו, הצעירים, דווקא בשל העובדה שטרם נטלנו על עצמנו מחויבויות רבות בחיינו האישיים, הוא להתחייב בכל נפשנו למאבק המשותף למען חברה טובה וצודקת יותר, כזאת שמושתתת על צדק ולא על צדקה, כזאת שרואה את כל בני-האדם כשווים בערכם.
במשך 17 שנים הייתי חברה בתנועת "הנוער העובד והלומד", חניכה ומדריכה, ונוכחתי לדעת, שכשמצליחים לעבור את מכשול הראשוני, כשמצליחים לגשר על הפערים בתרבות, בלבוש, בתפישות העולם, מגלים שכל האנשים, אבל כל האנשים, שווים בערכם, ולכולם הזכות לקבל חינוך טוב, שירותי בריאות איכותיים, ואת היכולת להזדקן בכבוד.
מרטין בובר מסיים במלים אלו, מדבר על אותו הדור: "הוא מתמתח תוך התאמצות אדירה ומתנער מכפייתו של המנגנון הריק ואינו נפתה לו. הוא מרהיב עוז בנפשו לעשות את הנבצר ממנו. הוא עושה כמעשה יהושע בגבעון: הוא משהה את השמש בשמיים למען יושלם מפעלו. הוא מאריך בשעה אחת, בשעה אחת גדולה, את נעוריו, ועושה ומקיים את מצוותה של שעת המפנה".
עכשיו תורנו לעשות כמעשה יהושע בגבעון, להשהות את השמש בשמיים, לנצל את ההזדמנות ההיסטורית, לשנות כיוון, ולהפוך את מדינת ישראל למדינה שמקבלת אחריות על אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. עכשיו תורנו. תודה.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
