חברה סדוקה מול ממשלות

אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי חברי הכנסת

אני ניצב היום נרגש ואסיר תודה על האמון שניתן בי על-ידי העם. אמון שאותו אשא עימי כחבר כנסת ביראה ומתוך תחושת שליחות עמוקה. אמון ובצדו חובה גדולה, מפני שנושא הוא בתוכו תקווה לימים טובים יותר.

אני מגיע לכאן כנציגו של דור שלם, שמביט בדאגה על האתגרים הגדולים שניצבים בפני ישראל - ועודנו מאמין ביכולתה לצלוח אותם; אני ניצב כאן כשליחו של דור שמוכן תמיד להקריב את הכול, את הכול. ואינו מוכן לוותר על המדינה, שלעיתים כך נדמה, ויתרה עליו כבר מזמן.

אני אוהב את המדינה הזו יותר מדי מכדי שאוכל לראותה מפולגת, מבולבלת ותועה ומבקש לקיים מכאן את ההבטחה הכמוסה של ישראל עבור כל אלה, שעדיין רעבים לצדק וצמאים לשוויון וכמהים להזדמנות מחודשת.

בעת הזו כותבים צעירי העולם פרקים שלמים בהיסטוריה של עמם ומסרבים לחיות עוד כתוצר ישיר של נסיבותיה. באגרופים קפוצים וברוח שופעת אמונה הם מסתערים על המציאות המייאשת סביבם, מנערים כללים ומטלטלים מוסכמות, במטרה להוביל את חברתם אל מחוזות טובים יותר. רבים מאותם מתקוממים הם בני דורי, המצליחים להצית זיק של תקווה בלב האפלה של עמם. ובקיץ המופלא ההוא הגיע גם תורנו. בקיץ 2011 התעוררה החברה הישראלית אל המחאה הגדולה ביותר שידעה היא מימיה והציבה דרישה לשינוי כיוון מהותי של המדיניות החברתית-כלכלית. שבוע אחר שבוע יצאנו אל הרחובות כדי להזכיר לממשלה וגם לעצמנו איזו חברה ישראלית אנו שואפים לראות כאן מחר.

אבל קריאתנו נתקלה בממשלה אטומה, אשר העדיפה לסתום את האוזן ולהסיט את המבט. שרדנו את המשבר העולמי אך יש בקרבנו יותר עניים; האבטלה ירדה, אך יש יותר עובדים שלא סוגרים את החודש; התקציב הוא דו-שנתי אך ההישרדות היא יום-יומית.

מהבמה הקודמת ראיתי חצי מיליון זוגות עיניים כלות ומצפות ומהבמה הזו, החשובה מכולן, אני רואה את הצורך בהכרעות. אל תטעו חבריי, הכיכר כבר ריקה אבל הכמיהה שהרעידה את יסודותיה עדיין כאן. האוהלים היו רק המעטפת: "הישראלים החדשים" המאמינים בשינוי ומחוללים אותו הם-הם הליבה. לכן דיוני התקציב העומדים בפתח הם בגדר הזדמנות אחרונה לפני שרגשות התסכול והכעס יכבשו מחדש את הרחוב והכיכר.

חברותיי וחבריי חברי הכנסת, אנו נמצאים בנקודת מפנה ומתנדנדים על סף תהום. אנו מסתכלים על ישראל שלנו, על הצלחותיה ועל הישגיה, אך לעיתים נוטים לשכוח שישנה גם חצר אחורית עזובה ומופקרת המאפילה על הודה. האמת היא שישראל שלנו נקלעה למשבר: החברה סדוקה מול ממשלות שמפקירות שוב ושוב את החינוך, את הבריאות, את הרווחה, ומונעות מאיתנו את הזכות לחיות בכבוד בארצנו.

החברה מפולגת ונקרעת במאבקי הזהות של מרכיביה השונים, אשר החומות שגבהו ביניהם מדגישות את המייחד במקום את המאחד.

החברה מבוהלת נוכח הקיפאון המדיני - דברי השטנה וענני מלחמה שכבר מתקדרים באזורנו יכול ומסמנים את הבאות. אבל החמור מכל הוא שנראה כי אנו, הישראלים, עלולים בפעם הראשונה לאבד את התקווה. אותה התקווה, שהולידה את החזון הציוני, שהניעה את בניין האומה ועודדה את פריחתה, הולכת ומתפוגגת. תחושה זו של אמונה רעועה, של ציניות בלתי נסבלת ושל חוסר אונים גובר, היא המסוכנת ביותר לישראל שלנו ומסמלת בעייני את האתגר החשוב ביותר של הבית הזה.

המדינה הזו טובה יותר מארבע השנים האחרונות האלה. המדינה הזו טובה יותר מזו שבה זוג צעיר יוצא לעבוד אך נאנק תחת יוקר המחיה, וגם מזו שבה משפחה שלמה חיה על ספסל ציבורי וחסרה קורת גג לראשה. המדינה הזו רחומה יותר מזו שבה ילדים נשלחים לקבץ נדבות ולחטט בפחי אשפה, ואף מזו שבה ניצולי שואה חווים התעמרות ביורוקרטית רק כי הם נאלצים להילחם על תוספת של כמה שקלים לקצבה. המדינה הזו הגונה יותר מזו שבה עובדי קבלן - גם מורים, ועובדים סוציאליים, אחיות ורופאים מנוצלים בצורה שיטתית ועוד בחסות הממשלה, ומזו שבה המדינה עצמה מעניקה לכמה אנשים עשירים במיוחד תספורות, הטבות מפליגות ואת אוצרות הטבע שלנו (כמעט) במתנה. המדינה הזו מוסרית יותר מזו שבה אוחזת מבוכה בגלל כמה נערים בשומרון שגובים "תג מחיר" ומגדפים חיילים, וגם מזו שבה כיתות בית הספר סגורות ודירות העיר חסומות בפני אלה שהחלטנו שפשוט אינם דומים לנו מספיק. המדינה הזאת אמיצה יותר מזו שבה הפחד משינוי המחר גוזר שיתוק וחוסר הכרעה היום, ואפילו מזו שבה היא כבר אינה יוזמת ומושלת אלא נתונה ללחצים ונקלעת למשברים. ישראל שלנו טובה בהרבה מכל אלה.

הסימנים האלו הם סימנים של משבר, והם מבוססים על גרפים, נתונים ועדויות. קשה יותר למדידה אך לא פחות חמורה היא התחושה שישראל נמצאת בנסיגה והדור שלי ייאלץ להנמיך את ציפיותיו ממנה. המדינה הזו והחלום שהיא מייצגת עומדים עתה למבחן, שלא ניתן להתכונן אליו רק עם נוסחאות לשינוי הגירעון או הערכה של תקבולי המס. כי מה שאבד בשנים האחרונות הוא גם הרעיון. החזון. אותה התקווה המשותפת - וזה מה שעלינו לשקם, ומיד.

התקווה הזאת היא המורשת החשובה ביותר שלנו. מקורה באמונה פשוטה שנכתבה במגילת העצמאות ועיטרה את המנונה של החברה שנולדה כאן, והיא הייעוד שנשאו בלבם יהודי העולם כולו, שעלו ארצה כדי להניח את אבן הראשה בבניין האומה. התקווה הזאת הייתה התפילה החרישית שלחשה סבתי לאמי בדרך מעירק הרחוקה לעליבות המעברה, והגבורה שהתגלתה בגדוד השריון של אבי כשנאבק והגיף צבאות ענק לארצו בחזרה. התקווה הזאת הייתה האומץ של קומץ מנהיגים שהושיטו יד לשלום, לעיתים גם במחיר גדיעתה. זאת הייתה הקריאה של המונים שדרשו צדק חברתי, של זקן שנדד אל המדבר, של אסטרונאוט שכמעט ונגע בירח. הסיפור הישראלי הרי מעולם לא היה סיפור על דברים שבאים בקלות, אלא סיפור על התעלות, על נחישות מול אתגרים קשים, ועל אמונה עיקשת במה שהמדינה הזו יכולה וצריכה להיות. מעולם לא אמרנו נואש ועל כן ישראל הייתה לפלא ולמופת: עמדנו על המשמר וגם על הערך והמוּסר, החיינו את שפתנו העתיקה וגילינו יוזמה וחדשנות בהיי-טק ובתעשיה, היינו עשירים בתרבות וגם הרחקנו ראות ולכת בטכנולוגיה ובמדע.

אני גאה על מה שהישגנו ועל מה שאנו עדין חולמים להשיג. ולכן אותה התקווה היא ההבטחה שאני מבטיח היום לעצמי מול דור שלם שמשתוקק להאמין מחדש.

אכן, משימותינו גדולות ממידותינו, והאתגרים הם אולי חדשים. אבל הישראליות כבר טבועה בנו: המסירות, האומץ, הידיעה שמראה העיניים הוא גבול בלבד, אך יש עוד מעבר לו אם רק נדמיין חזק מספיק. מול קונפליקט, משבר וייאוש השינוי עוד אפשרי אם יש מספיק אנשים שיהיו מוכנים להאמין בו, ולפעול למענו, ולהילחם עבורו. זה מה שלמדתי כמורה במערכת החינוך המיוחד. זה מה שראיתי במחאה החברתית, ומה שאני חווה בשכונותיה הקשות של לוד. זה מה שנראה גם כאן.

חברותיי וחבריי חברי הכנסת, לא שאלנו מדוע נבחרנו דווקא אנו לבית הזה כדי לשאת הלאה את אותה התקווה, אך אנו יודעים היטב את אשר מצופה מאיתנו כדי לממשה: לא להירתע מחזון, לא להיכנע למשבר, לא לעשות שקר בנפשנו.

בכוחנו להפוך למדינת מופת כפי שציוו לנו נביאינו עמוס וישעיה. הישגיה יוצאי הדופן של ישראל במעט שנותיה, יחד עם הסקרנות והיצירתיות של הדור הבא, מחזקים בי את האמונה כי בכוחה של ישראל לבנות עתיד טוב יותר, המבוסס על השאיפה לשלום, על החתירה לצדק, על חלוקת משאבים הוגנת ועל השוויון בפני החוק. עתיד שבו נגן בחירוף נפש על זכויות האדם והפרט, אך נתעקש באותה המידה שיימלא את נטל חובותיו. עתיד שבו הזכויות החברתיות יעוגנו בחקיקה במקום בהפרטה, ובמרכזן תעמוד מערכת חינוך מפוארת ונגישה שתקנה מיומנויות וכישורים, אך גם תחנך לציונות, להומניות ולערכים. עתיד שבו תהא הדמוקרטיה יציבה ומוגנת, ותובטח עצמאותו של שלטון החוק. עתיד שבו עבודה קשה תבטיח קיום בכבוד וימוגר כל גילוי ונגע של אלימות או גזענות.

חברותיי וחבריי חברי הכנסת: חובה עלינו לרשת מקודמינו, אך נתונה לנו הרשוּת גם לברוא בעצמנו. יש לנו סיפורי רקע שונים אך גם תקוות משותפות; ינקנו ממסורות שונות אך בכולנו קיים כישרון נדיר להתחדש ולהפתיע. הגענו ממקומות שונים אבל כולנו שואפים לאותו הכיוון - אל עבר עתיד טוב יותר. את כל זאת אנחנו יכולים לעשות. את כל זאת נעשה.

אדוני היושב-ראש, גבירתי מזכירת הכנסת, בסוף דבריי אני מבקש להודות מקרב לב לכם ולכלל צוות העובדות והעובדים של הבית הזה על קבלת הפנים החמה לה זכינו עם צעדינו הראשונים. האדיבות, הסבלנות, הנכונות לסייע ומעל לכל - החיוך, מאפשרים לנו, חברי הכנסת החדשים, להעמיד עצמנו לרשות הציבור ללא שיהוי.

אני מבקש גם להודות למשפחתי המופלאה אשר תמיד נמצאת שם בשבילי. תומכת. מחבקת. ובעיקר מאמינה בשיגעונותיו של ילד נחוש עם חלומות מוזרים שהסתיימו לעיתים בהפגנות ובמעצרים, שיקום של עיר והקמה של בית יתומים. לאבא שלי, שהוא העוגן שלי, שקיבל מכתב פיטורים לפני כשבועיים, רק מפני שסירב לאחר שנים של עבודה קשה ומסורה במסעדה להיקלט מחדש כעובד קבלן. אני גאה על החלטתך לעזוב בראש מורם אבא, ומצטער על שלא הצלחנו למנוע את רוע הגזרה. אני מתחייב שאנהג כאן כפי שלימדת אותי - לפרוץ דרכים באומץ, לשמור על צניעות, לנהוג ביושר ובעיקר להאמין באדם. כך אולי נוכל יחד למנוע כאן את הגזרה הבאה.

לסיום ראוי שנזכור כי ישראל טובה יותר לא תצמח רק מכוח החלטה או חקיקה. הביצות כבר יבשו, אך הציונות עדיין קוראת לנו להיות חלק מאותו השינוי שנרצה לראות במדינה. מדי יום אני פוגש בהם, צעירים בני גילי שבחרו לקשור את גורלם בגורל המדינה והתערבו בנקודות התורפה המעיבים על חוסנה ועל התפתחותה. כמה מאות מהם כבר עברו איתי לשכונת חסכון ג' בלוד במטרה להפכה ממוקד של משבר לסיפור של הצלחה. האם נצליח במקום בו נכשלו רבים?- זאת לא אדע. אך צדק חברתי צריך גם להיעשות ולא רק להיאמר, ויש בנו את אותה התקווה שנצליח. והעיר לוד עוד תהיה יום אחד לסמל, ולא רק הסיפור עצמו. סמל לכך שכשאנשים צעירים בישראל נחושים להוביל שינוי - אין שום דבר שיוכל לעצור אותם. לשם אנו חותרים, לשם אני יודע שעוד נגיע.