עתידנו בציונות ולא בציניות

אזרחי ישראל,

עם רדת החשכה,
ברגעים הקשים
של המעבר החד
מהאבל והשכול
למצהלות השמחה,

בשעה נדירה זו,
שעת רצון ואחווה,
שעה שאין ישראלית ממנה, עולה ובוקעת
ממעמקי לבנו,
התפילה והכמיהה:

"אבינו שבשמים,
צור ישראל וגואלו,
ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו,
הגן עליה באברת חסדך ופרוש עליה סוכת שלומך".

חג עצמאות שמח ישראל!

---

אזרחי ישראל,

לא נולדתי על האדמה הזאת, ונופיה
לא נצרבו בי בשנות ילדותי.

כילד, לא חלמתי
שיגיע הרגע ואעמוד כאן, לצד קברו
של חוזה המדינה, כנציגה של כנסת ישראל.

לא חלמתי
לא בגלל שלא העזתי,
ולא בגלל שפחדתי.
כילד, בקושי הכרתי את מדינת ישראל,
ולא חלמתי להיות חלק ממנה;
ומשכך, לא ידעתי שחלום כזה אפשרי,

שאפשר לחלום
רחוק כל-כך,
עמוק כל-כך,
שונה כל-כך.

והנה, היום,
ה' באיר שנת תשע"ג,
אני ניצב כאן,
עשרים ושש שנים בדיוק מה' באיר תשמ"ז,
היום שבו שוחררתי מהכלא,
ולבי הומה,
עולה על גדותיו,
מלא תפלה והודיה.

"ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"!

---
"בלשונות רבות מספור דברנו
וזה את זה כמעט בכלל שלא הכרנו
ומקומות רבים מאוד עזבנו ורק מקום אחד רצינו ואהבנו".

כך נכתב ב'שיר השיירה'.

והפזמון מוכר לכולנו:
"ונמשכת שיירה
מן המאה שעברה,
רחוקים כבר היוצאים
איכרים וחלוצים
שעמלו עבדו בפרך
בלי לראות את סוף הדרך".
ואכן, אנחנו שונים.

אנחנו צברים
לצד עולים חדשים,
בני עדות המזרח ואשכנזים.
עלינו מאפריקה ומאמריקה,
מאסיה ומאירופה.

אנחנו דתיים וחילונים,
חרדים ומסורתיים.

הגענו מגטאות וממחנות,
נמלטנו מעבר איום
ומעתיד מאיים עוד יותר, שהמתין לנו אי שם.

פרצנו חומות מברזל
והברחנו גבולות אטומים.

אחרים עזבו עתיד מבטיח,
עושר והצלחה,
ורבים-רבים כבר נולדו כאן, בארץ האבות,
בתל אביב ובירושלים,
בקרית-שמונה ובאילת,
בבית-אל ובנתיבות.
---
אבל השיירה,
אזרחי ישראל,
לא נמשכת מן המאה שעברה,
ואף לא מזו שלפניה;
שורשיה עמוקים הרבה יותר.
השנה, בשנת הששים וחמש לעצמאותנו,
אנו מציינים את שנת 'המורשת הלאומית'.

המורשת הלאומית שלנו לא החלה במאה שעברה
ולא באלף שעבר.
המורשת הלאומית שלנו היא בת אלפי שנים.
התנועה הציונית
ומדינת ישראל,
חבות את קיומן
למורשת הלאומית שעיצבה אותנו כעם
ואיחדה בינינו בשנות הגלות.

לא אנחנו שמרנו על הזיכרון;
הזיכרון שמר עלינו.
לא אנחנו שמרנו על המורשת,
המורשת שמרה עלינו.
המורשת הלאומית
הנחילה לנו את ספר הספרים וזרעה תקוה בלב גולי בבל.
לימוד התורה
ותקוות הגאולה
זקפו את ראשם של לוחמי המרד הגדול,
והנחו את מסירותם של חכמי יבנה.
הם שעודדו את יהודי אירופה בזמן מסעי הצלב, וחזקו את לבות האנוסים בספרד הרחוקה.
היא שעמדה
למעפילי 'אקסודוס',
שקמו מאפר המשרפות והצטרפו למאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
היא שעמדה לנו
והיא שתעמוד לנו,
גם היום, גם עכשיו,
בבניית העתיד כאן במדינת ישראל.

לא רק הגורל מחבר אותנו יחד -
זהו גם הייעוד המשותף.
ערכי הליבה של עם ישראל ומורשתו
הם שמאחדים אותנו, על-אף השוני.
הם שמחברים אותנו זה לזה,
והם שיעצבו אותנו בעתיד כעם.
---
אינני רואה לנגד עיני
כור היתוך תרבותי.

להפך! השני, שיש הרואים בו גזרה -
אני חווה אותו כברכה.
יש מי שרואים בגוון התרבותי והאתני
של ישראל אסון.
הם רואים במחלוקות ובהבדלים בינינו סימן להתפוררות.

אבל אני רואה בהם
סימן לחיים,
הבטחה לצמיחה.

המורשת הלאומית של העם היהודי,
התרבות היהודית,
היא תרבות של מגוון ושל מחלוקת.

היא תרבות הרואה ערך בכך ש'שבעים פנים לתורה'.

אני רואה לנגד עיני
חברה ישראלית שבה
אין ישראלי אידאלי,
אין ישראליות אחת.

יש עושר של חוויות ישראליות,
מגון של זהויות ישראליות.

העושר התרבותי והאתני יוצא הדופן הוא חלק מסוד ההצלחה,
מהפלא של מדינת ישראל.

הפלא הכלכלי, והיותה של ישראל מעצמה טכנולוגית
נובעים במידה רבה מהשלוב בין צברים ועולים,
תעוזה ישראלית ותחכום יהודי.
איננו צריכים להשלים עם המגוון בלית בררה,
אלא לטפח אותו,
ולאפשר לו להמשיך להתקיים ולהצמיח אותנו.

אנחנו חייבים להמשיך ולהתווכח.
אבל כשאנחנו מתווכחים על 'שיווין בנטל' או על תקציב,

על 'שמאל' ו'ימין',
אסור לנו לשאוף לריסוק היריב !

אנחנו צריכים לשאוף לחברה שבה יש יריבים;
חברה שבה יהודי חרדי יוכל לממש באופן מלא את צורת
החיים שבה הוא מאמין, ובתוך כך לקבל עליו אחריות לביטחונה ולעתידה של המדינה, כשם שעושה זאת בן גילו החילוני.
עלינו לאפשר מגוון של זהויות, לצד מורשת משותפת,
עשירה.
---
משיאי המשואות שנבחרו השנה
הם יחידים המייצגים אומה שלמה.
אנשי רוח ואנשי מעש, אנשי ספר וסיף, בעלי מחויבות אישית עמוקה מאין כמותה לשמור הזיכרון ולהנחלתו.

הם מעבירי הלפיד,
לפיד המורשת והזיכרון, מדור לדור.
בתוכם עומדות בגאון שתי נציגות מתנועות הנער.
בידיכם, בני הנער,
נמצא העתיד של מדינת ישראל.

אתם התקווה להתחדשות לאומית.

עתידנו בציונות ולא בציניות!
השילו מעליכם שכבות של עייפות, נפצו את הבועה
ונתחבר יחד אל לבו הפועם של העם, אל הזיכרון והמורשת.
---
כבר ששים וחמש שנה מדינת ישראל חוגגת את יום הולדתה,
אך קיומה עדיין אינו מובן מאליו.

ששים וחמש שנה
שמדינת ישראל חוגגת את עצמאותה,
ויש כאלה שעדין מתעקשים שלא להכיר בה.
לא להכיר בנו.

נאבקנו על זכות קיומנו, ואנו עומדים הכן על המשמר
לשוב ולהגן על המדינה שהקמנו

ביזע,
בדם,
ובעמל קשה.

איש לא ירתיע אותנו!

אנו נחושים להמשיך ולרקום את החלום הציוני לגווניו;
להמשיך ולבסס את הציונות, מבית ומחוץ.

עלה נעלה, כי יכול נוכל!

חג עצמאות שמח, ישראל!