בצער גדול מאוד עומד אני כאן ומספיד שופט משכמו ומעלה, איש משפחה למופת, משפטן חריף מחשבה, איש המעשה והתיאוריה, חבר לדרך. רק ביום שישי האחרון שוחחתי עימו, ושמחתי לשמוע ממנו שמצבו טוב. והנה, אתמול, הוכינו כולנו בתדהמה. מערכת המשפט והחברה בישראל איבדו אתמול שופט חשוב, מקצועי ואמיץ. אדם שטיפס במעלות המשפט מתפקידי מינהלה בבית משפט השלום ברמלה ועד לבית המשפט העליון. והכל, בזכות ולא בחסד.
פגשתי באדמונד לראשונה בשנת 1996, עת הצטרפתי לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בתוך פרק זמן קצר התוודעתי לאישיותו המיוחדת ולכישוריו יוצאי הדופן. ישבנו באותם ימים יחד בהרכב ערעורים, עם השופט יוסי גולדברג, ייבדל לחיים ארוכים. דרכינו נפרדו בשנת 2000, שעה שהשופט לוי נתמנה לבית המשפט העליון. שנתיים לאחר מכן הגעתי אני לבית המשפט העליון, וזכיתי לשבת שוב יחד עימו, במקרים רבים כשהוא משמש כאב בית דין.
השופט לוי ניהל את ימי הדיונים בסגנונו הייחודי - חד, מדויק, בלתי מתפשר, אך מלא חמלה. עורכי הדין שהופיעו בפניו ידעו שהוא מכיר כל אחד ואחד מהתיקים שנשמעו בפניו מלפני ולפנים. הייתה לו יכולת מופלאה, ממש כך, לעבד בפרק זמן קצר ביותר כמויות אדירות של חומר משפטי. מספר ימים בלבד נדרשו לו כדי להתמודד עם תיקי ענק, שכללו עשרות ארגזים של טיעונים משפטיים וראיות. הוא הכיר כל פרט ופרט בתיקים בהם נדרש להכריע.
את פסקי הדין נהג לכתוב בסמוך לאחר הדיון באולם, כשכל חומר הראיות והטיעונים המשפטיים טריים בזיכרונו. תוך זמן קצר בלבד היה מפיץ פסק דין רהוט ובנוי לתלפיות. אני מודה שבכל שנותיי על כס השיפוט לא נתקלתי בשופט עם יכולת פנטסטית כּשֶלוֹ לעבד מידע. כשופט בערכאה הדיונית מעולם לא חרג הוא ממכסת שלושים הימים שמקצה הדין לכתיבת פסק דין. לא היה בכך עניין של יעילות בלבד. מתן פסק דין מהיר, ברור ומנומק היה מבחינתו ביטוי של צדק דיוני וחובה שיפוטית מן המעלה הראשונה.
כראש הרכב בבית המשפט העליון התעקש תמיד לכתוב את פסק הדין בכל התיקים ששמע. לא אחת הפצרנו בו, נאבקנו ממש, שיקל על עצמו ולוּ במעט, ויאפשר לשופט אחר מן ההרכב לכתוב את פסק הדין. הערכנו, הערכה עמוקה וכנה, את מוסר העבודה שלו. לא בכדי לא נזקקו לשופט לוי שלושת חודשי הכתיבה להם זכאי כל שופט לאחר פרישתו. את כל חובות הכתיבה שלו סיים עם פרישתו, בהגיעו לגיל שבעים.
כל מי שהכיר את השופט לוי, זכרונו לברכה, התוודע לאישיותו המיוחדת. דמותו הקרינה אצילות וכך התייחס לכל הסובבים אותו. עוצמתו הרבה הייתה בשקט שהפגין. הוא היה אדם חריף, דעתן ומהיר מחשבה. הוא עמד על עקרונותיו, ונותר לא אחת, כידוע, בדעת מיעוט. לא תהא זו גוזמה לומר שחלק מדעות המיעוט המהדהדות שלו תרמו לעיצוב המשפט הישראלי לא פחות מפסקי הדין בהם הוביל את דעת הרוב.
הוא לא הִרבּה להתרועע ברבים ושמר מכל משמר על יושרתו המקצועית. הוא היה צנוע וענו, הגון וישר מאין כמוהו. על-אף החזות המופנמת שלו, היה הוא איש חם ומסור, בראש ובראשונה לבני משפחתו. תמונות בני המשפחה עיטרו את לשכתו ומילאו אותו אושר וגאווה. הוא היה קשור מאוד גם לחברי לשכתו, חלקם ליוו אותו שנים ארוכות בבית המשפט העליון.
שמו של השופט לוי נקשר לא אחת בשיח החברתי המעמדי והעדתי בישראל, כמי שעלה לארץ מעירק בשנות החמישים והתגורר עם הוריו במעברה. הוא עצמו מעולם לא נופף בדגל הזה, אולם רגישותו החברתית ניכרה בכל אחת מפסיקותיו, כמו גם בדרכו השיפוטית הייחודית. דבריו הנכוחים נגד הפליה, בה ראה "רעה החודרת לבסיס המשטר הדמוקרטי, מחלחלת ומקעקעת את יסודותיו, עד שלבסוף היא מביאה להתמוטטותו ולחורבנו" היו לחלק מן הקאנון המשפטי ביחס לזכות לשוויון (בג"ץ 2618/00 חברת פארות בע"מ נ' שר הבריאות, פ"ד נה (5) 49, 57 (2001)). תפיסה זו עמדה ביסוד פסיקותיו הידועות במשפט הציבורי, אך לא פחות מכך, עמדה היא ביסוד תפיסתו המשפטית והערכית כשופט וכאדם. לא אחת באה היא לידי ביטוי בהתנהלותו באולם הדיונים, באופן שבו היה מתייחס לבעלי הדין וביכולתו להשרות את התחושה כי מבין הוא לליבם ומזדהה עם כאבם. אדם הוא תבנית נוף מולדתו, וכך היה גם השופט לוי.
כשהתקרב מועד פרישתו מבית המשפט העליון סירב השופט לוי לקיים את טקס הפרישה המסורתי באולם ג'. בצניעותו, בחר לפרוש בשקט, מבלי ששבחו יצוין בפניו. צר לי מאוד שכל מעלותיו נזכרות עתה, במעמד עצוב זה. הוא ראוי לשבחים אלה, גם אם ודאי היה סבור שהמידה עלתה על הנדרש.
סימה, הבנות והנכדות, אין מילים שינחמו על הכאב הגדול. מי ייתן ולא תדעו עוד צער. יהי זכרו ברוך.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
