רן אדליסט מ
מעריב מקדיש את הטור שלו ללגלוג על ביבי, שהחל את פרשת המאווי מרמרה בהצהרות רהב ספינולוגיות, ולפיהן, אף ספינה לא תשבור את המצור על עזה, דרך הצהרות רהב ספינולוגיות על היעדר נכונות לפשרה, ועד הלום - אז הסכים להתפשר עם הטורקים, בניגוד להצהרותיו הקודמות. להבדיל ממספר פרשנים של
ישראל היום שמשבחים את ההסכם ומצהירים עד כמה הוא סביר עבורנו (יש קשר לשליטה של
שלדון אדלסון בעיתון?), דווקא אדליסט, כתב שמאלי ומי שהיה בעבר ממקימי "
שלום עכשיו", רואה את הפגמים שבהסכם:
""הטורקים נסוגו מהדרישה שלהם להסרת המצור על רצועת עזה!". תרגיעו. זה הניסוח של לשכת רה"מ. באורח אמיתי, ישראל חתמה על העברת "כל ציוד וסיוע דרך נמל אשדוד בפיקוח ביטחוני-ישראלי, ואושרה הקמת תחנת כוח בעזה, מתקן התפלת מים בשיתוף עם גרמניה ובית חולים". המשמעות היא כניסת סחורות ללא הגבלה ותנופת בניה. עדיין יש מגבלות על תנועה חופשית פנימה והחוצה, אבל ישראל לא צד במשחק הזה. זה עניין שבין חמאס, טורקיה ומצריים".
אדליסט מנבא שכפי שביבי ירד מן העץ הטורקי, הוא עתיד לרדת, בקרוב, מן העץ הישראלי פלשתיני ולקבל את היוזמה הצרפתית, שכיום הוא מתנגד לה בכל תוקף. אדליסט מאשים את ישראל בתקיעות בזירה הפלשתינית, ואני שואלת: מה עם ספרי הלימוד ברשות הפלשתינית שאינם מכירים בקו הירוק ובמדינת ישראל? שלא לדבר על הסתה לביצוע פיגועים מטעם תשדירי הטלוויזיה של הרשות. מדוע אדליסט מטיל את כל האשמה על צד אחד, הוא הצד הישראלי?
בכל הכבוד, כשניגשים לניתוח הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ראוי לנקוט ריאליזם, איזון ולא ספינולוגיה חד צדדית. זה אמור להתאים לביבי, לא לרן אדליסט. לא כך?
אירוע חריג ופסול מתרחש באולם בכיכובה של נציגת השב"ס
