רוית הכט מ
הארץ מתייחסת בטורה לויכוח שמתנהל פה, בקשר להסכם הסיוע האמריקני לעשור הקרוב, עד כמה ביבי (
בנימין נתניהו) פישל, ועד כמה "יכול היה להשיג יותר".
היא כותבת:
"עצם הוויכוח הוא הפנמה של יחסים מעוותים בין מעצמת-על לבין מדינת חסות, שעברו מעין היפוך קריקטורי. גם אם הפערים הנומינליים או הריאליים בין הסיוע הישן לחדש זניחים — כלומר העלייה בסכום אינה משקפת הטבה ניכרת, או שזו נבלמת על-ידי סייגים שונים בהסכם — הרי שעצם הסיוע, המתקבל כאן בטבעיות גדולה מזו שבה מתקבלת זריחת השמש, הוא בוננזה מטורפת לישראל ועדות לחולשת הממשל האמריקני.
מאז ומתמיד, בעיקר מאז כבשה את השטחים ב–67', ישראל עושה פחות או יותר מה שהיא רוצה, בהתבססה על אמונה עממית רווחת, המנומקת על-ידי מדינאים ואנשי ביטחון, ולפיה ארה"ב צריכה בכלל להודות לה על שהיא קיימת, כמו גם על הזכות לשלם לה מאות מיליוני דולרים מדי שנה. את הדבר הזה לא המציא נתניהו, הוא אולי רק שיכלל אותו וטען אותו ביחסים אישיים עכורים במיוחד עם הנשיא המכהן".
הכט משווה את היחסים בין ארצות הברית לבין ישראל, ליחסים משפחתיים שבהם לילד לא הוצבו גבולות, והוא הפך למופרע המטיל טרור על הוריו, שעושים "רבע שריר וחצי פרצוף" מידי פעם, וכשהכט אומרת "רבע שריר", היא מתכוונת לדרישה להקפיא בנייה של כמה עשרות בתים בהתנחלויות, כשלשיטת הכט, היינו צריכים לפנות את ההתנחלויות האלו כבר לפני 50 שנה.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
